א.
בתחלת פרשתנו מעתיק רש“י את התיבות „כי תצא למלחמה“ ומפרש: „במלחמת הרשות הכתוב מדבר
(ומביא הוכחה לזה)
שבמלחמת א“י אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר לא תחי‘ כל נשמה“.
והנה לעיל בפ‘ וירא 1
פרש“י: „כי משמש בד‘ לשונות אי דילמא אלא דהא“.
שמהסדר מובן 2
דפירוש הכי פשוט של „כי“ הוא „אי“
(אם),
היינו שספק הוא אם יבוא הדבר 3
שזהו פירושו הפשוט של „אם” 4 .
ועפ“ז הו“ל לרש“י להביא עכ“פ סניף
(כיון שיש יוצאים מן הכלל)
ראי‘ לפי‘ - מזה שבכתוב נאמר „כי תצא למלחמה“
(ולא „כאשר תצא למלחמה“,
או: „והי‘ בצאתך למלחמה“ וכיו“ב)
ש„כי תצא“ עצמו משמע ש„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ 5 .
ולאידך,
כיון שבפירושו בא רש“י לבאר באיזו מלחמה הכתוב מדבר וההוכחה שלו היא ממ“ש „ושבית שביו“,
ולא מתיבת „כי
(תצא)
“ -הי‘ עליו להעתיק בתחלת פירושו רק תיבת „למלחמה“
(ולא גם התיבות „כי תצא“ 6 )?
ב.
והנה בפרשה הקודמת נמצא ג“פ „כי“ בנוגע למלחמה,
ע“ד שבפרשתנו - ובכל פעם פרש“י הוא באופן שונה מהשאר ומדפרשתנו!
עה“פ 7
„כי תצא למלחמה גו‘ וראית
גו' לא תירא גו'“ לא פירש רש“י באיזו מלחמה הכתוב מדבר,
אם של רשות או של חובה - אף שבספרי 8
מפרש שם: „במלחמת הרשות הכתוב מדבר“.
על הפסוק 9
„כי תקרב אל עיר להלחם גו'“ מעתיק רש“י את התיבות „כי תקרב אל עיר“ ומפרש 10
: „במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו'“.
ועה“פ 11
„כי תצור אל עיר ימים רבים גו'“ לא הביא רש“י בתחלת הענין
(על התיבות „כי תצור אל עיר“)
ד„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ 12
; ורק לאחרי שמפרש
(על תיבת „רבים“)
„שלשה מכאן אמרו אין צרין על עיירות וכו' ולמד שפותח בשלום ב' או ג' ימים וכו'“,
ממשיך רש“י
(באותו ד“ה)
„ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר“.
וצלה“ב:
א)
מדוע רש“י עה“פ „כי תקרב אל עיר גו'“
(ועד“ז עה“פ „כי תצור אל עיר“)
אינו מסתייע לפי‘ ד„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ מהלשון „כי תקרב“
(„כי תצור“)
כנ“ל ס“א 13 .
ב)
מזה שרש“י מפרש על התיבות „כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות“ וממשיך „כמו שמפורש בענין כן תעשה גו'“ שז“נ כמה פסוקים לאחרי זה 14 ,
משמע שגם מתיבות „כי תקרב אל עיר“ יש להוכיח ש„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ ולכן פי' זה כאן,
אלא שהוכחה דכאן אינה מספקת,
ולכן מביא הוכחה חזקה „כמו שמפורש בענין וכו'“.
ואינו מובן:
(א)
מהי ההוכחה מ„כי תקרב אל עיר“ יותר מ„כי תצא“,
מ„כי תצור“?
(ב)
לאידך גיסא: מה קשה בהוכחה זו שמשום כך מוכרח רש“י לומר „כמו שמפורש בענין וכו'“?
ג)
מדוע פירש רש“י על תיבת „רבים“ - „ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר“,
מבלי לפרש מהי הראי' על זה
(כמו שמפרש בפסוק „כי תקרב אל עיר“,
ובתחלת פרשתנו)?
ג.
והביאור בכ“ז:
בהמשך ל„כי תצא למלחמה“ כתוב תיכף בתיאור המאורע - „ושבית שביו“.
עפ“ז אף את“ל שהמדובר הוא במלחמת חובה,
מ“מ שייך
(וצריך)
לומר ע“ז „כי תצא“ כי ספק הוא אם יהי‘ „ושבית שביו“,
ומכיון שכן,
אין הכרח מתיבת „כי“ ש„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“.
ולכן מביא רש“י הוכחה „שבמלחמת א“י אין לומר ושבית שביו כו'“.
עפ“ז יש לבאר מה שרש“י מעתיק בתחלת פירושו גם תיבות „כי תצא“ - כי ע“י פירושו „במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ משתנה פירושן של תיבות אלו:
אילו הי‘ הכתוב מדבר במלחמת א“י שהיא חובה,
הי‘ מוכרח לומר,
שתיבת „כי“
(- „אם“
(תנאי))
מוסבת על תיבות „ושבית שביו“
[או: שהיא מוסבת על „תצא למלחמה“ אבל פי‘ „כי“ - מלשון „כאשר“]
; אולם לאחרי שפרש“י „במלחמת הרשות כו‘“,
הרי תיבת „כי“ מוסבת על תיבות „תצא למלחמה“
(בפירושו הפשוט של כי - ל‘ „אם“).
עד”ז בתיבת „תצא”:
באם הי' המדובר במלחמת א”י
(לכובשה),
לא הי' אפשר לפרש „תצא” במובן גשמי - יציאה ממקום מושבם למקום המלחמה,
שהרי 15
לא הי' אז עדיין לבני ישראל מקום קבוע,
ואדרבא זאת היא מטרת המלחמה - לכבוש את א”י ולעשותה מקום קבוע לבנ”י 16 .
ובהכרח לפרש
„כי תצא“ במובן הרוחני 17
- יציאה ממצב של מנוחה - להכנה למלחמה; אבל עכשיו ש
(פרש“י ד)
„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ - הפירוש „תצא“ כפשוטו - יציאה 15
מא“י למקום האויב.
ד.
עפ“ז מובן גם מה שלא פירש רש“י „במלחמת הרשות כו‘“ על הפסוק
(בפ‘ שופטים)
„כי תצא למלחמה גו‘ וראית גו‘ עם רב ממך“ - כי שם יש לפרש שבמלחמת חובה הכתוב מדבר,
ותיבת „כי“
(- „אם“
(תנאי))
מוסבת על „וראית גו‘ עם רב ממך“ - שהרי ספק אם יראו „עם רב ממך“ בעת המלחמה ויצטרכו להזהיר את בנ“י „לא תירא מהם“;
וכיון שגם מהמשך הפרשה אין הכרח שהמדובר במלחמת רשות,
סתם רש“י ולא פירש באיזו מלחמה מדובר כאן 18 .
וכן עד“ז בפסוק „כי תצור אל עיר“,
מובן שיש לפרש תיבת „כי“ כפשוטה
(- „אם“
(תנאי)),
אף אם המדובר הוא במלחמת חובה,
שהרי אין חיוב לצור על עיר,
ומלחמה באופן זה הו“ע שבספק
(גם אם עצם המלחמה היא חובה).
ולכן לא פירש רש“י „במלחמת הרשות כו'” על תיבות „כי תצור“; וגם אינו מעתיק תיבות אלו בתחלת פירושו,
כבפרשתנו
(אף שמוכרח ד„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ מתיבת „רבים“,
כדלקמן)
- כי פי‘ של תיבת „כי“ לא ישתנה ע“י פירושו „במלחמת הרשות כו'”,
וגם אילו הי‘ המדובר במלחמת חובה,
הרי יתפרש „כי תצור“ „אם“ - ספק - „תצור“.
אמנם,
לאחרי שמפרש
(בתיבת „רבים“)
„למד שפותח בשלום וכו'” -שפסוק זה מלמדנו 19
שקריאת שלום
היא ב‘ או ג‘ ימים,
מוכרח הוא ש„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“,
שהרי כבר פרש“י לעיל עה“פ „כי תקרב אל עיר גו‘ וקראת אלי‘ לשלום“ - „במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ 20 .
ה.
אבל בהפסוק „כי תקרב אל עיר להלחם עלי‘ וקראת גו‘“,
שאין עוד פרט בתיאור המאורע אחרי „כי תקרב וגו'“ שיהא אפשר לומר
שתיבת „כי“
(- „אם“ ספק)
מוסבת
עליו,
הרי בהכרח שתסוב על המלחמה עצמה.
ולכן מעתיק רש“י תיבות
„כי תקרב
(אל עיר)
“,
ומפרש „במלחמת הרשות הכתוב מדבר“.
עם ז‘ האומות* 24
; ועד“ז בנדו“ד: מה ששלח משה דברי שלום לסיחון הי‘ זה בשעה שרצה לעבור דרך ארצו,
כמש“נ „אעברה בארצך“,
ולא קרב
ואעפ“כ אין רש“י מסתפק בהוכחה זו,
משום שלכאורה מוכח מהמסופר בתורה לפנ“ז,
כי קריאת שלום שייכת גם במלחמת א“י:
בפ' חוקת 21
(ובפ' דברים 22 )
מסופר שמשה שלח לסיחון מלך האמורי
(מז' אומות)
„
(דברי שלום)
לאמר אעברה בארצך גו'”; אשר מזה מוכח,
דאף במלחמת חובה ע”ד מלחמת א”י יש לפתוח בדברי שלום,
ולא הי' משה עובר,
ח”ו,
על אזהרת התורה „לא תחי' כל נשמה” 23 .
ועפ”ז הרי צ”ל ד„כי תקרב גו'” הוא גם
(ועיקר -שזהו חידוש גדול יותר -)
במלחמת חובה,
ו„כי” - בלשון „כאשר”.
ולכן ממשיך רש”י: „כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות גו'”.
היינו שאי אפשר שידבר הכתוב במלחמת א”י,
שהרי מפורש בפרשה להיפך.
ובכדי שלא יקשה: איך פתח משה רבינו בדברי שלום לסיחון מלך האמורי,
מעתיק רש”י בתחלת פירושו גם תיבות „
(כי)
תקרב אל עיר”,
ובזה מרמז דמה שפתיחה בדברי שלום היא דוקא „במלחמת הרשות”,
הוא רק כש„תקרב אל עיר“ - היינו בעת שקרב אל העיר
(להלחם),
אבל שלא בעת קריבה לעיר
(או שלא בעת להלחם)
מותר 24
לפתוח בשלום גם
לעיר
(ולא בא להלחם בו),
והי‘ מותר לו לפתוח בשלום 25 .
ו.
מה„ענינים מופלאים“ ע“ד ההלכה שבפרש“י דידן:
רש“י מתחיל פירושו „במלחמת הרשות הכתוב מדבר“,
ומסיים -„שבמלחמת א“י אין לומר ושבית שביו“.
ולכאו‘ הו“ל לסיים מעין הפתיחה „שבמלחמת חובה וכו'“
[ועוד: מלחמת חובה כוללת גם מלחמת עמלק,
שגם בה אין לומר „ושבית שביו“ שהרי נצטוו 26
„תמחה את זכר עמלק -מאיש ועד אשה וגו'“] 27 ?
אלא שבזה מרמז רש“י ד„מלחמת א“י“ אף באופן שאינו חובה - אין לומר „ושבית שביו“,
כי במלחמת א“י גם שאינה חובה „כבר נאמר לא תחי' כל נשמה“,
כדלקמן.
בפ' משפטים 28
כתיב „לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה גו' מעט מעט אגרשנו גו' עד אשר תפרה ונחלת את הארץ“.
ומזה מובן
(ע“ד הפשט 29 )
שהמצוה והחובה להוריש את הארץ מיושבי' 30
היא באופן שלא יביא עי“ז ש„תהי' הארץ שממה“ 31 .
ועפ“ז מובן דאם כובשים את הארץ באופן שא“א ליישבה -אין מלחמה זו „מלחמת חובה“.
ועפ“ז תתורץ - ע“ד הפשט -התמי': איך דחו בנ“י כיבוש הארץ והאריכו בו שבע שנים! ואף שפרש“י 32
דזהו גנותו של יהושע -עדיין יקשה - שלא מיחו ע“ז הזקנים וכו'.
ועוד ועיקר: בודאי 33
שליהושע הי‘ איזו הוראת היתר לדחות כיבוש א“י ע“י בנ“י לז' שנים
(שלא תהי' הארץ שממה).
ועפ“ז יובן ג“כ
דיוק ל‘ רש“י שם „הי' מתכוון 34
לדחות“ - ולא „דחה“ - כי הכוונה מנעה ההשתדלות שלא תהי' הארץ שממה - ובמילא נדחה.
וזהו דיוק רש“י „שבמלחמת א“י אין לומר ושבית שביו“ - במלחמת א“י איזו שתהי',
גם כאשר אינה מלחמת חובה,
נצטוו „לא תחי' כל נשמה“.
והטעם: „לא תחי' כל נשמה“ היא מצוה בפני עצמה ואינה קשורה עם מצות כיבוש א“י,
ותוכנה - שלא יהיו מז' אומות בא“י „למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם“ 35 .
ולכן אף במלחמת א“י שאינה חובה מוזהרים ב„לא תחי' כל נשמה“.
וממשיך רש“י בד“ה שלאחריו: „ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה אע“פ שהם מז' אומות“.
כי עפ“י האמור שמצות „לא תחי' כל נשמה“ אינה קשורה עם מצות כיבוש א“י,
הי' מקום לומר,
דגם במלחמת רשות עם האומות שבחו“ל,
אסור ליקח שבי מהכנעניים שבתוכם ומוזהרים ב„לא תחי' כל נשמה“ 36
;
ולכן מדגיש רש“י דמהריבוי „ושבית שביו“ על כרחך מרבינן גם „כנעניים שבתוכה אע“פ שהם מז‘ אומות“ 37 ,
והחיוב „לא תחי' כל נשמה“ הוא רק על ז' האומות היושבים בא“י 38 .
ז.
והנה ידוע פתגם אדה“ז 39
שפרש“י עה“ת הוא „יינה של תורה“,
שמזה מובן דפרש“י מתאים עם המבואר בפנימיות התורה.
ולכאו' אינו מובן בנדו“ד:
בדרושי חסידות 40
על התחלת
פרשתנו,
מבואר בארוכה ש„כי תצא למלחמה גו'“ קאי על מלחמת הנה“א עם הנה“ב
(יצה“ר)
בעת התפלה,
ד„שעת צלותא שעת קרבא“ - ואיך מתאים פירוש זה עם פירושו של רש“י ד„במלחמת הרשות הכתוב מדבר“ 41 ?
והביאור בזה 42
:
מבואר בכ“מ 43
שיש ב‘ אופנים בבירור היצה“ר: א)
בדרך מלחמה,
ב)
בדרך מנוחה.
שבכללות 44
זהו החילוק 45
בין עבודת התפלה - „שעת קרבא“,
לעבודת התורה - „דרכי' דרכי נועם
גו‘ שלום“ 46
: עבודת התפלה הוא בירור היצה“ר מלמטלמ“ע,
ע“י התלבשות המברר
(נה“א)
בהמתברר
(נה“ב),
ולכן בא ע“י מלחמה ויגיעה; אבל הבירור שע“י תורה הוא מלמעלמ“ט,
בדרך ממילא,
שע“י לימוד התורה ממשיך ומגלה אלקות בנפשו,
ועי“ז מתבטל
(ומתברר)
היצה“ר מאליו.
עפ“ז מובן מה שבירור היצה“ר ע“י מלחמה נק' „מלחמת הרשות“ - כי ישנו בירור באופן של מנוחה - ע“י עבודה של תורה.
(משיחת ש“פ תצא תשכ“ה)