שופטים ב

א.

עה“פ 1

„נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה‘ אלקיך,

אליו תשמעון”,

אמרז“ל 2

„אליו תשמעון -אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה,

כגון אליהו בהר הכרמל,

הכל לפי שעה,

שמע לו“.

והנה עה“פ 3

„השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה“ דרשו בספרי „אבל אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל“.

ולכאורה אינו מובן: מכיון שישנו ציווי כללי ד„אליו תשמעון“,

המחייב לשמוע אל הנביא אם הוא אומר „עבור על אחת מכל מצות שבתורה“,

הרי מובן שבכלל זה הוא גם החיוב לשמוע אליו כשהוא אומר להקריב בבמה בשעת איסור במות - וא“כ למה לן לימוד מיוחד

(מדיוקא דקרא „בכל מקום אשר תראה“)

ש„אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא“?

והנה הגאון הרגצובי מביא 4

מה שאמרו בירושלמי 5

: „אין הבמה ניתרת

אלא בנביא.

מ“ט,

השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו‘,

ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות,

א“ר שמלאי דבורא

(דבירא) 6

א“ל ובדברך עשיתי 7

בדיבורך עשיתי“,

ומבאר דהירושלמי ס“ל „דזהו דין דעפ“י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש,

ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן“ 8 ,

משא“כ הבבלי הנ“ל לא ס“ל כן; עפ“ז לדעת הירושלמי הרי זה דין בדיני במה: שעפ“י הנביא נפקע האיסור של הקרבה בבמות „בשעת מקדש“,

והרי הן מותרות כמו שהיו מותרות טרם ביאתן של בנ“י לירושלים 9

; ומובן שחידוש דין זה דורש לימוד מיוחד,

כי אין לילף זה מ„אליו תשמעון“,

שאין ענינו הפקעת עצם האיסור עפ“י הנביא,

כ“א החיוב לשמוע אליו ולעבור על האיסור.

משא“כ

להבבלי הרי גם על פי הנביא לא נפקע גוף האיסור דהקרבה בבמות,

ואין זה אלא דין בדיני נבואה,

שעפ“י ציווי הנביא חייבים לעבור על ד“ת לפי שעה,

ובמילא נכלל גם ענין זה - כמו שאר האיסורים - בהציווי כללי ד„אליו תשמעון“ 10 .

ועפי“ז מובן בפשטות גם בנוגע לדרשת הספרי - שגם הוא חולק על הבבלי,

שלדעת הספרי לא יתכן להביא הא דאליהו בהר הכרמל כדוגמא על הציווי כללי ד„אליו תשמעון - אפילו אומר לך לעבור על אחת מכל מצות שבתורה“.

ב.

אמנם אין זה מובן: הרי גם הספרי מביא הדרשה הנ“ל עה“פ „אליו תשמעון“,

וגם מביא ע“ז הדוגמא מאליהו בהר הכרמל,

וא“כ הרי אאפ“ל דמ“ד דדרשה זו חולק על הדרשה ד„אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא וכו‘“.

עפ“ז צ“ל שגם לדעה זו ובמילא גם לדעת הבבלי הרי זה דין בדיני במה - שע“פ נביא מותרת

(כדלהלן סעיף ה)

[ובפרט עפ“י הכלל 11

דהיכא

שאפשר להשוות דעת הבבלי ודעת הירושלמי

(והספרי וכו‘)

אמרינן כן אפילו בתירוץ דחוק].

ובהקדים ביאור בענין המוקשה בסיום מס‘ זבחים

(שמזה ג“כ הוכחה שכ“ה גם לדעת הבבלי)

:

חלק גדול מסיום מס‘ זו ה“ה כולל פרטי דיני במה - ולכאורה תמוה הדבר: הלא מפורש שם „באו לירושלים נאסרו הבמות ולא הי‘ להן עוד היתר“ 9 ,

וא“כ מהו הטעם שחז“ל לימדונו לדעת היום,

ובאריכות הפרטים,

את הדינים שבבמה - הרי „מאי דהוה הוה“

(כקושיית הש“ס בכ“מ* 11 )?

ומזה מובן שגם עכשיו בזמה“ז ישנה האפשריות ע“פ הלכה להקריב בבמה,

אשר ע“כ גם לנו נחוץ לדעת פרטי דיני‘.

והנה אופן אחד של היתר ההקרבה בבמה בזמה“ז,

הוא כמרז“ל 12

„ועכו“ם בזמן הזה רשאין לעשות כן

(להקריב בבמה)

כו‘ דת“ר דבר אל בנ“י* 12 ,

בנ“י מצווין על שחוטי חוץ,

ואין העכו“ם מצווין על שחוטי חוץ,

לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי‘ כל מה שירצה כו‘ אסור לסייען ולעשות שליחותן כו‘ ולאורינהו שרי“.

ומכיון שמותר לבן ישראל להורות לעכו“ם איך להקריב בבמה בזה“ז הרי עליו לדעת פרטי הדינים 13 .

אמנם עדיין דוחק לומר שכל האריכות הנ“ל בגמרא הוא בשביל

לאורינהו לעכו“ם! ובפרט דאעפ“י שמצינו בגמ‘ כו“כ ענינים,

שקו“ט והוראות,

גם בנוגע לדבר בלתי רגיל ומצוי,

או אפילו במציאות רחוקה לגמרי* 13 ,

בכ“ז ה“ה ענינים שבאם יארע דבר זה יש בו מצוה והוראת דין לחיוב וכו‘ - ולכן מן ההכרח לפרשם ולבארם

(למען דעת מה לעשות באם דבר זה יבוא בפועל)

; יתירה מזה אפילו בענינים ש„לא הי‘ ולא עתיד להיות“ י“ל דשקו“ט מה דינו באם הי‘ נמצא 14 .

אבל בענין שגם אם יארע הדבר בלתי רגיל לא יהי‘ בו חיוב להן או ללאו,

כמו בנדו“ד

(שירצה עכו“ם להקריב קרבן בבמה בזה“ז ועפ“י דיני התורה דוקא)

שהוא דבר רחוק ממציאות,

ואפילו אם תהי‘ מציאות כזו,

גם אז אין שום חיוב להורותן בזה

(וכהלשון: „לאורינהו שרי“ 15 )

דוחק גדול לומר שאעפ“כ באה כל האריכות בש“ס.

ועוד: שקו“ט לפס“ד - יש בזה קדימה 16

לענין שהז”ג וכו',

ועפ“ז צ“ל שכל השקו“ט לפס“ד בדיני במה - היו בזמן שלא היו ספקות כלל בכל דיני ש“ס השייכים לבנ“י וכו‘ 17 .

ועוד ועיקר: כמה מדיני במה נלמדים מכתובים שהם מתחילים „דבר אל בני ישראל“.

וא“כ כשם שכללות הדין שעכו“ם מותר להקריב בבמה בזה“ז נלמד מזה שהפרשה התחלתה „דבר אל בנ“י“,

ולא עכו“ם,

כמו“כ צ“ל שגם פרטי דיני במה אלו

(הנלמדים מכתובים שנאמר בהם „דבר אל בנ“י“),

נוהגים רק בבמת ישראל,

ולא בבמת עכו“ם,

וא“כ הרי הקושיא מאי דהווה הווה בתקפה עומדת בנוגע להשקו“ט ודיני במה הנלמדים מכתובים אלה.

ג.

אמנם,

יש עוד אופן של אפשרות להקריב בבמה גם בזמן איסור במות,

והוא ע“פ ציווי נביא.

ואף שאמרו 18

„משמתו נביאים האחרונים חגי זכרי‘ ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל“,

שמזה משמע לכאורה,

שא“א שיקום נביא בזה“ז - אינו,

כי

מפורש בכ“מ בדברי חז“ל 19

שהיתה גם לאח“ז 20

השראת רוה“ק 21

; ועכצ“ל דמה שאמרו „נסתלקה רוה“ק מישראל“ הכוונה שמני אז לא היתה מצוי‘ כמקודם,

אבל לא שבטלה לגמרי 22 .

כלומר: מכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו“כ מעלות גדולות,

שהן הקדמה והכנה לנבואה,

כמבואר ברמב“ם 23 ,

ולכן כשאכשור דרי

(בתמי')

ואם הראשונים כמלאכים אנו כו' 24

אין בני אדם ראוים לנבואה - אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזר מלמעלה.

ועפ“ז מדוייק הלשון „נסתלקה רוה“ק מישראל“ ולא „בטלה“ או „פסקה“

(כהלשון בגמרא שם בנוגע לכמה דברים שבטלו)

כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה,

אלא שנסתלק מלמטה,

כיון שאין בנ“א הראוי לקבלת הנבואה.

אבל באם יהי' בנ“א הראוי לקבלתה,

תשרה עליו רוה“ק ונבואה גם בזמן הזה.

ע“פ הנ“ל מתורץ ומובן הא דהרמב“ם אף שמבאר כו“כ פרטים בנוגע לנבואה אינו מזכיר כלל 25

שאין נבואה משמתו נביאים האחרונים

(עד לפני ביאת המשיח 26 )

: ובפרט שמביא גם פרט בשלילת הנבואה: „ואפשר שלא תשרה“ 27 ,

ואעפי“כ אין בדבריו שום רמז שא“א שתשרה בזמן הזה.

ואדרבה: לאחר שהוא מונה התנאים הנצרכים לנבואה מסיים „מיד 28

רוה“ק שורה עליו“,

הרי שהנבואה תלוי' רק בענינים אלו 29 ,

ולא בשום תנאי אחר 30 .

ויתר מכן מבואר ב„אגרת תימן“ להרמב“ם: „שזה שאמר בלעם 31

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל יש בו סוד,

שמן העת ההיא יש לחשוב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל כו‘ ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארמ“צ,

ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ארבע מאות שמונים ושמונה שנה,

שהסימן בתפ“ח גאולים,

ולפי ההיקש הזה והפי‘ הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה“ 32

- הרי

מפורשת דעת הרמב“ם דלא זו בלבד שיש אפשרות לגילוי הנבואה בזה“ז,

אלא ש„תחזור הנבואה לישראל“.

ועוד ועיקר: הרמב“ם ממשיך שם

(באגרת תימן 33 )

אודות אחד

(שהי' קרוב לזמנו)

שניבא על כו“כ דברים

וכולם נתקיימו,

ומוסיף: „המופת הזה

(המבואר שם לפנ“ז - אודות האיש ההוא שניבא)

הוכיח לעיני כל שהוא נביא באין ספק“ - הרי דלא זו בלבד שהי‘ קבלה לאביו של הרמב“ם „שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר“ שתחזור הנבואה לישראל,

אלא שהוא גם מעיד שקרוב לזמנו הי‘ „נביא באין ספק“.

עפ“ז הרי בכל זמן אפשר שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה,

ולכן שקו“ט בפרטי דיני במה.

ד.

אמנם גם ע“פ הנ“ל עדיין דוחק בזה: ציווי נביא להקריב בבמה בשעת איסור הבמות אירע ע“ע רק פעם אחת,

בתור „הוראת שעה“,

ואעפ“כ מאריכים בשקו“ט בדיני במה אולי יארע עוה“פ שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה 34 ?

ועוד: כשיבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזה“ז,

הרי פשוט שמצווים לשמוע אליו גם בנוגע לדיני במה לשנות או לבטל וכו‘ באם יצווה ע“ז כיון שכללות ענינה אז הוא היפך דיני התורה אלא שבהוראת שעה חייבים אז לעשות היפך דיני התורה,

הרי מקום קרוב לומר שגם בנוגע לפרטי הענין תהי‘ הוראת שעה.

וליישב כ“ז הוא ע“י ההכרעה כאותה השיטה דציווי נביא להקריב קרבן בבמה בזמן איסור הבמות,

אין זה העברה על ד“ת ודין מדיני נבואה

שנסתלקה כו',

אלא שזהו חלק פרטי בכללות דיני במה,

שכן ניתן הדין מתחלה שע“פ נביא מותרים

(ומצווים)

להקריב בבמה,

וחוזרים וחלים בה בשעה כל דיני במה - ובמילא מובן שצריכים לדעת כל פרטי דיני‘.

ועפי“ז - אינו ענין של חשש

(אולי יבוא נביא ויצוה על זה),

אלא שזהו חלק מפרטי דיני במה.

ולכן לא איכפת לן אם זוהי מציאות רחוקה,

כי כמו שצריכים לבאר כל הפרטים של כל דיני התורה,

גם הפרטים שבנוגע למציאות רחוקה,

כמו“כ צריך לבאר

(בגמ‘)

גם פרט זה שהיא מציאות רחוקה בדיני במה.

וכנ“ל.

בסגנון אחר קצת: נבואה בזמה“ז היא מציאות רחוקה וחשש וכו',

משא“כ במה - ה“ז רק דארי‘

(האוסר)

הוא דרביע עלי'* 34 .

יתרה מזה מצינו בנוגע למצות לא תחי' כל נשמה - שנמנית במנין תרי“ג מצות,

אף ש„אולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות“,

וכהסברת הרמב“ם 35

וז“ל: „כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו מבלתי שיהי‘ זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות,

אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא כו'“.

ה.

ע“פ כהנ“ל מובן שגם הבבלי קאי בשיטה זו,

שכן ניתן הדין דבמה מעיקרא להיות כולל גם מציאות זו שע“פ ציווי נביא.

ואע“פ שאמרז“ל

„אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה,

כגון אלי‘ בהר הכרמל“ - אין כוונת הגמרא דגם לאחר שציוה הנביא להקריב בבמה הרי כשמקיימים הציווי עוברים בשעת מעשה על מצוה

(דבמה)

שבתורה,

אלא שדחוי‘ היא ע“י הציווי - כ“א

(כל' הנ“ל)

שהנביא בא לצוות לעבור על אחת מכל מצות שבתורה,

אבל ע“י ציווי הנביא הותרה ההקרבה בבמה,

ויתרה מזו,

גם נעשית מצות הקרבת קרבן,

נוסף על המצוה דלשמוע לנביא - וזה נלמד מהשמר גו' תראה 36 .

בסגנון אחר קצת: החידוש -שהנביא יכול לצוות להקריב בבמה בשעת איסור במות,

ושבנ“י מחוייבים לשמוע אליו בזה - נלמד מ„אליו תשמעון“,

שהוא פרט בדיני נבואה,

כמו בשאר מצות התורה שבכחו של הנביא לצוות לעבור עליהן.

לאחר שלמדנו דאליו תשמעון להקריב בבמה בא הלימוד בבמה ד„מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא“,

ההיתר וציווי - פרט בדיני במה.

ו.

והנה ע“פ המבואר לעיל

(שבהקרבה בבמה ע“פ נביא יש בה שני ציווים:

[א)

„אליו תשמעון” ב)

הקרבת קרבן בבמה]),

מובן שבהקרבה בבמה ע“י נביא יש בה מעלה יתירה לגבי ההקרבה בבמה בשעת היתר

הבמות

(ולא רק יתרון „בכמות“ שמקיים ב‘ מצוות,

כ“א גם מצד „איכותה“ של ההקרבה)

:

קרבנות חובה אינן קרבין בבמה 37 ,

היינו שאין די

(בהקרבה)

בבמה וקדושתה - שחיוב שישנו על האדם יוכל לקיימו בבמה,

אף שמצות קרבן שאינו מחוייב בו מקיימה בבמה.

חילוק זה הוא רק בנוגע להאדם - בנוגע להעבודות

(ופעולות)

בהקרבן חובה -הרי נעשות הן גם בהקריבו קרבן

(שאינו חובה)

בבמה.

משא“כ כשמקריבים בבמה ע“פ ציווי הנביא - ה“ז

(מעין)

קרבן חובה;

בסגנון אחר: קדושת

(ההקרבה ו)

הבמה פועלת לא רק בהקרבן,

כ“א גם בהאדם,

האדם מקיים ציווי ה‘ המוטל עליו - הציווי ד„אליו תשמעון“.

ועל דרך כללות החילוק שבין ההקרבה בבמה להקרבה בביהמ“ק:

ההקרבה בבמה אינה פועלת שתתפשט הקדושה במקום בו הוקרב הקרבן,

לא מצינו קדושה בהמקומות שבעבר היו בהם במות; משא“כ במזבח של המקדש,

שהקרבת הקרבן פועלת קדושה גם במקומו 38

- היינו שאין בכחו

של קרבן בבמה להמשיך הקדושה ממנו וחוצה,

משא“כ קרבן בביהמ“ק 39 .

וכעין זה הוא החילוק שבין ההקרבה בבמה בשעת התירה - להקרבה בבמה ע“פ נביא: הקרבן בבמה סתם אין בכחה לפעול גם חוץ ממנה -על האדם,

משא“כ ההקרבה ע“פ נביא פועלת גם בהאדם.

ז.

וע“פ הנ“ל,

שהסוגיא בסיום מס‘ זבחים איירי בעיקר

(לא בדין במה סתם,

כ“א)

בדין הקרבה בבמה ע“פ נביא,

מובן גם הקישור של סיום המס‘ להתחלתה: „כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה“ - שהחסרון בקרבן שנזבח שלא לשמה הוא שאינו פוטר את האדם מחיובו,

היינו שאין בכוחו לפעול על האדם - הנה חסרונו זה

(שבו קאי בריש המס‘)

נדגש במיוחד ע“י דיני סיום המס‘: אפילו בבמה

(ע“פ נביא - שבה איירי בעיקר בסיום המס‘)

נמשכת הקדושה גם על האדם המקריב

(אעפ“י שהתפשטות ופעולת הקדושה דבמה בכלל - אינה כזו שבביהמ“ק),

על אחת כו“כ בביהמ“ק שעיקר ענינו

(קרבנות)

חובה שעל הציבור

(והיחיד)

-זה שפועל וממשיך קדושה ע“י הקרבן.

ח.

תוקף קדושת

(המצות)

הקרבנות כהביהמ“ק ושבבמה ע“פ נביא וכו‘ ופעולתו באדם ובמקום - כעין זה הוא בנוגע לביהכ“נ וביהמ“ד,

כיון שהם „מקדש מעט“ 40

: מתפללים בהם

(ש„תפילות כנגד תמידין תקנום“ 41 )

ולומדים בהם

(וכ“ז תמיד בדוגמת הביהמ“ק שמקריבים בו תמיד וכו‘ - נוסף על הענינים שישנם גם בבמה)

הרי בהם עצמם נמשכת הקדושה באופן שנשאר שם גם לאחר זמן ופועל גם בהאדם - שמזה מובן שדבר שבקדושה הנעשה במקומות אלו יש בו תוס‘ קדושה;

ומזה ההוראה בנוגע לפועל,

שלכאורה טוב 42

לעשות דבר שבקדושה וכו‘ בביהכ“נ וביהמ”ד 43

מלעשותו

(אף שיהי‘ באותו ההידור וכו‘)

במקום אחר,

מכיון שכשעושהו במקום שיש בו קדושה יתרה,

מתוספת קדושה על קדושתו.

וע“י המשכת והתפשטות הקדושה של „מקדש מעט“ בעולם,

במשך זמה“ג,

נזכה לבנין ביהמ“ק השלישי,

ולקבל המשכת הקדושה ממנו,

ע“י שנקריב בו קרבנות בפו“מ; ומכיון שאז 44

„את רוח הטומאה אעביר מן הארץ“,

בודאי שכל הקרבנות יהיו „לשמן“,

„כמצות רצונך“ 45

ותומשך קדושת הקרבן וכו‘ גם על מקריבי הקרבנות,

ויתעלו בעילוי אחר עילוי בקרבתם 46

להוי‘ 47 .

(משיחת כ‘ מנ“א תשכ“ט)