א.
עה“פ 1
„אחרי ה“א גו‘ ובו תדבקון“ מפרש רש“י התיבות „ובו תדבקון“: „הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב“ה“.
כוונתו של רש“י,
בפשטות,
היא ליישב התמי‘ בזה: וכי אפשר להדבק בהוי‘ אלקיכם 2 ?
ומתרץ שפירוש הכתוב הוא „הדבק בדרכיו גמול חסדים וכו‘ כמו שעשה הקב“ה“ -שעי“ז אתה דבוק בהקב“ה.
וצלה“ב:
א)
ענין זה שעל האדם להדבק בהקב“ה כבר נאמר קודם לכן -בס“פ עקב 3
„ולדבקה בו“,
ועוד לפנ“ז - „ובו תדבק“ 4
- ובכ“ז אין רש“י מסביר שם,
כבפרשתנו,
שענינו דביקות בדרכיו:
עה“פ „ולדבקה בו“ פירש רש“י: „אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליכם כאלו נדבקת בו“; ועה“פ „את ה“א תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע“ מפרש רש“י „את ה“א תירא - ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע“.
והנה מה שלא מפרש גבי „ולדבקה
בו” כמו שפי' בפרשתנו - „הדבק בדרכיו” - י”ל 5
הטעם כי זה נאמר בפירוש בפסוק זה
(ולפני „ולדבקה בו”)
„ללכת בכל דרכיו” ובפרט ע”פ פרש”י „הוא רחום כו' הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים”; אבל בנוגע לאידך קרא ד„ובו תדבק” קשה: מאחר שדבקות בהקב”ה א”א לפרש כפשוטו,
ולכן הוצרך רש”י לפרש ענינו
(בס”פ עקב ובפרשתנו),
א”כ הו”ל לפרש זה על „ובו תדבק” הנאמר לפני פסוקים אלו 6 ?
ב)
לאידך גיסא: מזה שלא פרש“י ענינו של „ובו תדבק“,
וכן בפ‘ ואתחנן 7
שנאמר „ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו‘“ ואין רש“י מפרש ענינה של דבקות בה‘ - משמע שענינה מובן בפשטות ועד כ“כ שאין צורך לפרשו - וא“כ קשה: פירושו של רש“י הנ“ל בס“פ עקב ובפרשתנו למה לן
(באם הוא - כהפי‘ בפ‘ ואתחנן כו‘),
או מנ“ל
(באם אינו כפי‘ הנ“ל)?
ב.
גם צריך להבין בפרש“י שלפנינו: „גמול חסדים קבור מתים בקר חולים“ מהו תוכנו של „גמול חסדים“ כאן?
ועוד: הרי גם „קבור מתים“ ו„בקר חולים“ בכלל גמילות חסדים הם 8 ?
אמנם בזה י“ל ש„גמול חסדים“ כאן אינו ענין פרטי,
כ“א „גמול
(כל מיני)
חסדים“ וזהו תוכנו וענינו של „הדבק בדרכיו“ בכלל,
אשר פרטיו הן „קבור מתים בקר חולים“.
אבל אינו מובן:
א)
בפ‘ עקב עה“פ „ללכת בכל דרכיו“ מפרש רש“י „מה הוא גומל חסדים אף אתה גמול חסדים“,
מבלי לפרט את הפרטים דקבורת מתים ובקור חולים - ומה נשתנה כאן בפרשתנו?
ואם מן הצורך לפרש הפרטים ד„גמ“ח“,
הו“ל לפורטם לעיל
בפ‘ עקב במקום שהענין
(ד„גמילות חסדים“)
בא לראשונה?
ב)
מדוע לא קחשיב רש“י בהפרטים של „גמול חסדים“ הנ“ל,
גם את הפרט של גמילות חסדים בממונו,
היינו הלואת כסף לנצרכים 9
; ואדרבה,
לכל לראש הו“ל להביא סוג זה
(העיקרי)
דגמ“ח,
מכיון שהוא חיוב ומצוה מפורשת בתורה „אם כסף תלוה“ 10
; ובפרט שהלואת כסף הוא חסד שאפשר לגמול עם כאו“א בכל מצב שהוא 11 ,
והיא מצוה תדירה ומצויי‘ הרבה יותר מקבורת מתים ובקור חולים?
ג)
המקור לפירושו של רש“י,
הוא לכאורה מס‘ סוטה 12 ,
אבל פרש“י הוא בשינוי ובהשמטות:
בגמרא נדרש זה על תחלת הפסוק „אחרי ה“א תלכו - להלך אחר מדותיו“,
ואילו בפרש“י מובא הענין על סיום הפסוק „ובו תדבקון“.
בגמרא איתא ג“כ „מה הקב“ה מלביש ערומים,
הקב“ה ניחם אבלים“ - ואילו רש“י בפירושו אינו מביא ב‘ ענינים אלו.
ביותר תמוה הדבר: כ“א מב‘ הענינים נלמד בגמרא
(הנ“ל)
מפשוטו של מקרא מפורש ושנאמרו לפני פרשתינו: „הקב“ה מלביש ערומים“ ממ“ש 13
„ויעש ה‘ אלקים לאדם
ולאשתו כתנות עור וילבישם“,
„הקב“ה ניחם אבלים“ מהא דכתיב 14
„ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק“ - ורש“י השמיטם אף שהוא בעצמו מפרש עה“פ „ויברך אלקים את יצחק - נחמו תנחומי אבלים“?
ד)
כמו“כ את הראיות מקראי
(שבגמרא)
ש„קבור מתים ובקר חולים“ הם „דרכיו“ של הקב“ה לא הביאם רש“י - והא ניחא בנוגע בקור חולים,
משום שכבר פירש זה רש“י בר“פ וירא ש„וירא אליו ה‘“ - „לבקר את החולה“; אבל בענין „קבור מתים“ הו“ל להביא הראי‘ שהקב“ה קבר מתים,
והיינו הפסוק „ויקבר אותו בגי“ 15
הנאמר בנוגע למשה,
שהרי הפסוק הזה הוא לאחרי פרשתנו -בסוף פ‘ ברכה?
ה)
מהו הטעם שרש“י נקט „קבור מתים“ לפני „בקר חולים“?
הרי סדרם הפוך הן מצד סדר מאורעות אלו בחיי האדם
(בקור חולים קודם),
והן מצד הסדר בקראי ש„עשה הקב“ה“,
שמתחלה „בקר חולים“
(אברהם),
ואח“כ „קבר מתים“
(משה).
ג.
והביאור בכ“ז:
בפ‘ „ואתם הדבקים בה“א חיים כולכם היום“ אין צורך לפרש „דבקים“ כי כבר למדנו ענינו לעיל בפרשת וישלח 16
: „ותדבק נפשו בדינה וגו‘“,
שהכתוב עצמו מפרשו מיד לאח“ז,
שענינו של „ותדבק“ הוא „ויאהב את הנערה“.
ועד“ז מובן בפשטות במש“כ „ואתם הדבקים בה“א“,
שבנ“י דבוקים
הם בנפשם בה”א באהבה לה' 17 ,
ולכן לא הוצרך רש”י לפרש זה בפ' ואתחנן.
ועד”ז במה שנא' בפ' עקב: „את ה”א תירא ..
ובו תדבק”,
ג”כ יש לפרשו שהוא ענין של דבקות בה' באהבה - והכתוב „ואתם הדבקים” דיבר בהוה,
שהיום הם דבקים בהוי' בפועל,
והכתוב בפ' עקב הזהיר על העתיד 18 ,
שכשיכנסו לארץ צ”ל דבקים בה': „ובו תדבק” 19 .
אבל „ולדבקה בו”
(דסוף פ' עקב)
א”א לפרש שענינו דביקות באהבה מאחר שזה בא בציווי בפ”ע,
ובכתוב
זה עצמו: „לאהבה את ה“א ללכת בכל דרכיו“
(ומסיים)
„ולדבקה בו“ -והרי אין לומר שחזר הכתוב מיד לצוות עוה“פ על ענין האהבה וכו'; ועכצ“ל שהכוונה לדביקות
(יותר כללית,
דהיינו)
לאחרי שבא „לאהבה את ה“א“,
וגם „ללכת בכל דרכיו“.
שיתעלה עוד ויגיע לבחי‘ „ולדבקה בו“ ממש.
ומכיון שכן,
קשה
(לרש“י)
: „אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא“,
היינו,
איך אפשר „לדבקה בו“ בדביקות,
שהיא למעלה מדביקות שע“י האהבה לה' „והלא אש אוכלה הוא“?
ולכן צל“פ: „הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליכם כאלו נדבקת בו“ 20 .
ד.
והנה הפסוק
(בפרשתנו)
„אחרי ה“א תלכו ואת מצותיו תשמרו גו' ובו תדבקון“ נאמר באמצע הפרשה הדנה בנביא שקר מסית ומדיח: „כי יקום בקרבך נביא או חולם גו‘ ובא האות והמופת גו' לאמר נלכה אחרי אלקים אחרים גו‘ ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא גו‘ כי מנסה ה“א אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה“א בכל לבבכם ובכל נפשכם“.
ולכן הפסוק „אחרי ה“א תלכו“ הבא מיד לאחרי הפסוקים הנ“ל,
מובן
שתוכנו לשלול ולסתור את דברי הנביא השקר,
שהוא אמר „נלכה אחרי אלקים אחרים גו‘ ונעבדם“,
הנה לעומת זה הזהירה התורה כי „אחרי ה“א תלכו ..
ואותו תעבודו“ 21
; אמנם מה שהוסיף הכתוב בסיום הדברים „ובו תדבקון“ אי“מ מהו ענינה של דביקות זו?
- כי הלא א“א לפרש כבכתובים הקודמים,
כדלהלן:
א)
אין לומר שהכוונה בזה לדביקות הנפש באהבה
(כבפ‘ ואתחנן)
- כי הרי הכוונה כללית בזה שהקב“ה נותן ממשלה* 21
לנביא השקר לעשות אות - מפורשת היא בפרשה
(בפסוק שלפנ“ז)
: „לדעת הישכם אוהבים את ה“א גו‘“,
ז.
א.
שאהבת ה‘ היא תכלית ועיקר של כל הענין המדובר כאן - ואיך יתכן שחזר הכתוב להזהיר עלי‘ בתור פרט אחד 22 ?
ועוד: בפסוק זה עצמו באה אזהרה מפורשת „ואת מצותיו תשמרו“,
ובודאי בכללן של „מצותיו“ היא מצות אהבת ה‘ 23 .
ב)
וכן קשה לפרש שהדבקות בפרשה זו פירושה דביקות בתלמידים וחכמים
(כדבסוף פ‘ עקב)
: מכיון שהפסוק כאן מונה והולך כמה ענינים ובסדר של מעלין בקודש בעילוי אחר עילוי: „אחרי ..
ואותו תעבודו“,
הרי מובן שהענין שבסיומם,
„ובו תדבקון“,
הוא הכי נעלה שבכולם,
היינו ש„ובו תדבקון“
(מאחר שאא“ל שהמכוון לדביקות נפשית באהבה,
כנ“ל),
היינו בתכלית הדביקות
(למעלה מדביקות שבמצות ואהבת את ה“א),
דביקות שאין למעלה הימנה - ולכן אין לומר שהכוונה לדביקות בתלמידים וחכמים; כי אף שעי“ז מתדבקים בהקב“ה מטעם „עבד מלך מלך“ 24 ,
מ“מ כיון שהת‘ וחכם ה“ה בו“ד,
אין זו דביקות בהקב“ה אפילו לא כב„ואהבת גו‘ מאדך“,
כ“א
(כפי‘ רש“י שם)
„מעלה אני עליכם כאילו נדבקת בו“ 25 .
וכיון שכן מהי דביקות הלזו?
-לכן מפרש רש“י
(ומיישב בזה גם את הקושיא איך אפשרית דביקות כזו?
אלא שאין צורך לפרש כאן הקושיא עוד הפעם לאחר שהקשה כבר בפירושו בסוף פרשת עקב)
: „ובו תדבקון - הדבק בדרכיו,
גמול
חסדים כו‘ כמו שעשה הקב“ה“,
היינו שבזה שאתה דבוק בדרכיו הנך דבוק „בו“ ממש 26 .
(משא“כ בס“פ עקב דלא מצי לפרש „הדבק בדרכיו“,
מאחר שכבר נאמר בפסוק הקודם „ללכת בכל דרכיו“,
כנ“ל,
ומן ההכרח להעמיס בו ענין נוסף,
והיינו דביקות בתלמידים וחכמים).
ה.
עפ“ז יובן מה שרש“י קחשיב ב„הדבק בדרכיו“ רק „קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב“ה“:
מכיון שאזהרת „ובו תדבקון“ באה בסוף כל הציוויים המנויים בהכתוב,
וביניהם גם „ואת מצותיו תשמרו“,
הרי מובן שהציווי על דביקות זו
(- הדבק בדרכיו)
הוא בדבר שחיובו אינו מצוה בין המצות,
היינו שלולי הציווי „הדבק בדרכיו“ לא הי‘ עושהו מצד ציווי מפורש אחר,
ולכן מפרש רש“י „הדבק בדרכיו גמול חסדים - קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב“ה“,
רק דברים אלו אנו מוצאים שהקב“ה עשאם באופן שבדוגמתם גבי האדם לא הי‘ מחוייב לגמול חסד זה מצד מצוה וחיוב
(ורק משום הציווי „הדבק בדרכיו“ יעשם)
:
בקור חולים -
(גם)
במצב שהקב“ה בא לבקר את אברהם,
וכמו שפרש“י „וירא אליו - לבקר את החולה“ 27 ,
עם היות שבודאי כמה מאנשיו ורעיו באו לבקרו 28 .
ועד“ז ב„קבור מתים“ 29
- שאין הכוונה לזה שהקב“ה קבר את משה
(שהתלמיד לא למד עדיין עד“ז ואם לזה מתכוון הו“ל לרש“י להביא הכתוב „ויקבור אותו בגי“),
כ“א
לקבורת אהרן
(שהתלמיד למד כבר עד“ז)
שהיתה ע“י הקב“ה; שהרי הסתלקותו היתה במערה 30
ובהפסוק נאמר 31
רק „וימת אהרן שם בראש ההר
(ומיד)
וירד משה ואלעזר“
(ולא נזכר שם כלום אודות קבורתו,
כמו במרים שנאמר 32
„ותקבר שם“ 33 )
-אבל בפ' עקב נאמר „ויקבר שם“.
וע“כ שהקב“ה התעסק בקבורתו,
אף שרבים מבנ“י היו בודאי מוכנים להתעסק בזה.
ולא עוד אלא שמוכרח לומר -לפרש“י - שהקב“ה התעסק בקבורתו - שהרי כל בנ“י לא ידעו שמת עד שהראום מוטל במטה 34 ,
אלעזר בלבשו בגדי אהרן
(בחייו)
נעשה כה“ג - עליו נאמר לאביו לא יטמא 35
וכן משה
(שרק בניו יקראו על שבט הלוי 36 )
ושמש בכה“ג בימי המילואים - ולא מצינו שהורידוהו מגדולתו זו - אסור להטמא לאהרן 37 ,
ולא הי'
בזה ענין דמת מצוה 38
שהרי יכלו לקרוא לבנ“י להתעסק בזה.
ו.
ועפ“ז מובן שאין מתאים כאן להביא הפרט של גמ“ח בממונו,
הלוואת ממון לאיש הישראלי,
כי,
נוסף ע“ז שלא מצינו בזה „שעשה
(כן)
הקב“ה“,
הלא הוא ציווי מפורש בתורה „אם כסף תלוה“ ובמילא נכלל כבר בהציווי „ואת מצותיו תשמרו“.
ועד“ז יש לבאר ג“כ למה השמיט רש“י „מלביש ערומים“
(שבש“ס),
אעפ“י שאי“ז ציווי מפורש בתורה,
ומצינו שהקב“ה „הלביש ערומים“ שנאמר „ויעש ה‘ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם“ - בכ“ז מובן שצ“ל כן גם לולא הציווי דהדבק בדרכיו:
כשאדם מלביש ערומים במצב הדומה לזה דאדם ואשתו,
שלא הי' מי שילביש אותם זולת הקב“ה - ה“ז מצוה מפורשת ובפרט בנוגע ללבוש
(ובמכש“כ וק“ו ממש“נ בכסות יום -אף שיש לו חלוק וכו‘)
עד בא השמש תשיבנו לו 39 .
[ועפ“ז גם יומתק הא דע“פ פשוטו ש“מ לא פרש“י
(גם לא כדוגמא נוספת על קבורת אהרן)
„קבור מתים,
כמו שקבר הקב“ה
(גם)
את משה,
כמ“ש ויקבור אותו בגי“
(כבגמ‘),
כי
[נוסף
ע“ז שאין הכרח לומר שהקב“ה קברו,
וכנראה מזה שרש“י הביא שם פי‘ השני ש„הוא קבר את עצמו“,
הנה גם לפי פי‘ הראשון „שהקב“ה בכבודו“ קברו]
מכיון שהדבר הי‘ צ“ל באופן ש„לא ידע איש את קבורתו“
(מאיזה טעם שיהי‘)
א“כ לא היתה אפשרות שבנ“י יתעסקו בקבורתו -ושוב אין לנו הוכחה מזה להנהגת „הדבק בדרכיו“ גם במקום שיש מישהו אחר שיכול להתעסק בזה].
ז.
ומעתה יתבאר גם טעמו של רש“י שדוקא בפרשתנו הוצרך לפרש הענינים ד„גמול חסדים“.
משא“כ בס“פ עקב בהפסוק „ללכת בכל דרכיו“ שמפרש „הוא רחום ואתה תהא רחום הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים“ מבלי לבאר פרטיו של „גמול חסדים“:
„ללכת בכל דרכיו“
(בס“פ עקב)
נאמר בהמשך וכפי‘ להתחלת הענין „כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה“ - ומבאר ומפרש „
(לאהבה את ה“א)
ללכת בכל דרכיו גו'”.
וא“כ מובן שכוונת הכתוב להליכה בדרכיו
(„הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים“)
הכוללת כל עניני גמ“ח - בין שיש עליהם ציווי מפורש בתורה,
ואדרבא לכל לראש הן אלו הנכללים ב„כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם“,
ובין אלו שאין עליהם ציווי מפורש,
שחיובם הוא משום „שהוא גומל חסדים כן גם אתה“.
משא“כ בפרשתנו,
הרי אזהרה זו ד„ובו תדבקון“ באה לאחרי שכבר נצטוו „ללכת בכל דרכיו - הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים“; ועוד:
בפסוק זה כבר נאמר „ואת מצותיו תשמרו“
(ולא כהקדמה לסיום הכתוב „ובו תדבקון”,
אלא כפרט בפ“ע) 40 ,
הרי מובן שאין המדובר כאן בכל עניני „גמ“ח“ ולכן צריך רש“י לפרשן ולפרטן 41 .
ח.
והנה מכיון שענינם של „גמול חסדים“,
קבור מתים ובקר חולים כאן הנם באופן שאין על האדם לעשותם
(מחמת מצוה וחיוב)
אלא רק משום שהקב“ה עושה כך ועל האדם לידבק בדרכיו,
לכן נקטם רש“י דוקא בסדר הזה: קבור מתים ואח“כ בקר חולים
(אף שבעשיית הקב“ה וגם בסדר המאורעות בחיי האדם הם בסדר הפוך כנ“ל)
:
קבור מתים - ענין טרחא ויגיעה,
אבל אין בזה חשש שהאדם יוזק עי“ז; משא“כ בקר חולים,
טרחא ויגיעה אבל מועטת מהנ“ל אבל מקום לחשש שהמבקר יוזק ממחלתו של חבירו,
ולכן מביאו בסדר ד„קבור מתים“ ואח“כ „בקר חולים“,
מהקל אל הכבד.
וכנ“ל שהכתוב מונה עילוי אחר עילוי.
ועפי“ז יובן מה שלא הובא ברש“י גם „נחם אבלים כמו שעשה הקב“ה כמ“ש ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק“,
כי
[נוסף ע“ז שרש“י הביא שם פי‘ שני,
שמזה מוכח שע“פ פשש“מ ישנו קושי בהפי‘ „נחמו תנחומי אבלים“ 42 ],
מובן הוא במכש“כ וק“ו משני הדברים „קבור מתים ובקר חולים“:
ומה בענינים הנ“ל הקשורים בטרחה רבה
(- קבור מתים)
או בחשש של סכנת חולי
(- בקר חולים)
על האדם לידבק בדרכיו ולגמול חסדים
אלו 43
; כ“ש וק“ו בענין ד„נחם אבלים“,
שאין בזה
(ע“ד הרגיל),
לא טרחא ולא חשש היזק להאדם.
ט.
אבל עפ“ז צלה“ב לאידך גיסא: מכיון שרש“י צריך לפרט „קבור מתים בקר חולים“,
א“כ ל“ל לרש“י להקדים הכלל „
(הדבק בדרכיו)
גמול חסדים“ הול“ל „הדבק בדרכיו -קבור מתים ובקר חולים כמו שעשה הקב“ה“?
ויובן בהקדים מחלוקת מוני המצות בפרטי גמ“ח הנ“ל: „ניחום אבלים,
קבורת מתים,
בקור חולים והלבשת ערומים“ שלפי שיטת הבה“ג 44
(לפי פי‘ הרמב“ם 45 )
נחשבות למצות מיוחדות כ“א בפ“ע; ושיטת הרמב“ם 46
שכולן נכללות במצוה אחת בתורה -„ואהבת לרעך כמוך“
(ופרטי המצות דנחום אבלים וקבורת מתים 47
ובקור חולים - בתור מצות מיוחדות הן מ“ע של דבריהם).
והנה בזה שרש“י מקדים „
(הדבק בדרכיו)
גמול חסדים
(ואח“כ מפרט)
קבור מתים בקר חולים“,
הרי הוא מלמדנו
(דרך אגב)
שיטתו שונה בענין זה:
מכיון שזה שעל האדם להדבק בדרכיו למדין
(לא ממ“ש 48
„והודעת להם את הדרך ילכו בה - ילכו זה בקור חולים בה זה קבורה“ 49 ,
כל מצוה מלימוד מיוחד 50 ,
וגם לא מוהלכת בדרכיו 51
(דרכיו שהיא ל‘ רבים),
כ“א)
מ„ובו תדבקון“ שאין מודגש בזה רמז לענינים רבים,
א“כ ע“כ שהמצוה הנלמדת מזה
(להדבק בדרכיו)
הוא ענין אחד „גמול חסדים“,
אלא שכלול מהפרטים ד„קבור מתים בקר חולים“ 52
- היינו לא כדעת הבה“ג
(לפי פי‘ הרמב“ם)
שהן מצות מיוחדות במנין המצות.
וגם לא כדעת הרמב“ם עצמו שהן מצות פרטיות של דבריהם,
ומדאורייתא אינם אלא מ“ע אחת ד„ואהבת לרעך כמוך“,
כ“א שהן מ“ע אחת
דגמ“ח 53
(- „ובו תדבקון“),
המתחלקת לכמה 54
מ“ע פרטיים: קבור מתים בקר חולים כו'.
י.
מיינה של תורה שבפרש“י:
מכיון שציווי זה שעל האדם לידבק בדרכיו לעשות כמו שעשה הקב“ה נאמר בהכתוב בל‘ „ובו תדבקון“,
הרי מובן שתכלית הדביקות והיחוד בהקב“ה נעשה דוקא עי“ז שהאדם הולך בדרכיו של הקב“ה וגומל חסדים כמו שעשה הקב“ה וכו',
גם לא ע“י „ואת מצותיו תשמרו“ הנאמר בהכתוב לפנ“ז.
וצלה“ב: הלא מצוה היא
(מל‘)
צוותא וחיבור 55 ,
שעי“ז נעשה התקשרות והתאחדות האדם בהקב“ה,
ואיך אפ“ל שלאחרי „ואת מצותיו תשמרו“ בא הכתוב להוסיף דביקות שאלי‘ מגיע רק ע“י ההליכה בדרכיו של הקב“ה
- מהי הדביקות שלמעלה מהצוותא וחיבור שע“י קיום מצוותיו של הקב“ה?
והביאור בזה:
מכיון שהמצות הן בדרך ציווי כו',
היינו שהאדם מקיימן בפועל משום שהוא מצווה על עשייתן,
הרי זה גופא מוכיח שהצוותא והחיבור של האדם בהקב“ה היא באופן שמורגש מציאות של ה„נצטווה“ המקושר ב
(הקב“ה)
המצווה ע“י קיום הציווי; משא“כ בהענין ד„ובו תדבקון“,
אף שגם זה הוא בדרך ציווי,
הרי אין הציווי
(על ההליכה בדרכיו,
גמ“ח)
אלא על הדביקות,
שמהותה הוא שהאדם דבוק בו בהקב“ה“ 56 .
בסגנון אחר קצת: אף שמתחיל בזה
(בו תדבקון)
מפני הציווי מהמצוה
להנצטווה - הקיום והשלימות הוא ע“י שהנצטווה נדבק בהמצווה.
- דוגמא לדבר - שמו“ע: הכנה והתחלה הכון לקראת אלקיך ישראל 57
; מהותה -כעומד לפני המלך 58
- שאא“פ אפילו מחוי במחוג 59
כעבדא קמי‘ מרי‘ 57
שאינו מציאות כ“א רק מציאות האדון 60 .
-
ועפ“ז מובן ג“כ גודל העילוי ועד לאין ערוך - בגמ“ח לקיים מצות „ובו תדבקון“ על גמ“ח לקיים מצות „אם כסף תלוה“ וכיו“ב.
ועפ“ז גם תתורץ הקושיא
(גם ע“פ פשוטו ש“מ)
: כיון שהפי‘ הוא הדבק בדרכיו או בתו“ח וכו‘ הול“ל בקרא מפורש: ודבק בדרכיו וכיו“ב.
[להעיר מהמסופר 61
אודות אדה“ז שכל הנהגותיו היו בדוגמא של מעלה ממש,
ולכן בערש“ק לעת ערב,
הי‘ מתנמנם מעצמו,
לפי שאז הוא זמן שינה למעלה 62
; משא“כ ר‘ הלל מפּאַריטש שלא הי‘ מתנמנם מעצמו,
אלא ששכב לישון
(ער האָט זיך געלייגט שלאָפן)
משום שאז הוא זמן שינה למעלה]
וכמו שהענין הוא מלמטה למעלה,
מישראל להקב“ה,
שנאמר ע“ז „ה‘
צלך“ 63
- ופי‘ הבעש“ט 64
שכמו בצל האדם למטה: כל עשיותיו ותנועותיו של האדם חוזרים „ונעשים“ בהצל שלו בדרך ממילא,
כן הוא כביכול למעלה בבחי‘ „ה‘ צלך“ שכל פעולותיו ועשיותיו של האדם למטה,
דוגמתו נעשה ונפעל למעלה;
עד“ז הוא לאידך גיסא מהקב“ה לבנ“י,
שמה שעושה הקב“ה,
עושים גם בנ“י.
ודוקא בהנהגה כזו,
שהאדם מצד שהוא דבוק בו הרי הוא עושה בדרך ממילא מה ש„עושה הקב“ה“,
נראית ונגלית הדביקות הכי נעלה של נשמת ישראל והקב“ה.
שהרי הנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש 65 ,
וכאשר האדם דבוק בדרכיו ועושה כאן למטה מה שהקב“ה עושה למעלה,
הרי בזה באה לידי גילוי דביקות ישראל בהקב“ה - שישראל
(ואורייתא)
וקוב“ה הם כולא חד.
וענין זה נאמר בתורה - הוראה לכאו“א מישראל,
וזה גופא היא הנתינת כח לכאו“א מישראל להגיע למדריגה זו,
לידבק בו ע“י שדבק בדרכיו עד ש
(סו“ס)
עושה בדרך ממילא „כמו שעשה הקב“ה“.
(משיחת ש“פ ראה תשל”א)