ואתחנן ב

א.

שתי מצות עקריות מבוארות בפרשתנו 1

: מצות ק“ש ומצות תלמוד תורה.

ואף ששניהם נכתבים בפסוק א‘,

ופס“ד הוא דבק“ש 2

שחרית וערבית מקיים מצות והגית בו יומם ולילה* 2 ,

ולאידך גיסא ת“ת שינון כק“ש 3 ,

מ“מ חילוק גדול ביניהם:

החיוב דמצות ק“ש הוא פעמיים בכל יום,

בשחרית ובערבית,

כמפורש כאן* 3

„בשכבך ובקומך“,

וכ“א מהם הוא ענין בפ“ע 4 ,

וכדמוכח גם מזה שמברכים ברכות ק“ש פעמיים בכל יום בשחרית ובערבית 5

; משא“כ מצות

ת“ת אינה מחולקת לחיובים נפרדים בזמני היום והלילה,

אלא הוא חיוב אחד הנמשך תמיד - בכל הזמן דיום ולילה 6 .

ולכן מברכים ברכת התורה רק פעם אחת ביום,

גם מי שאין דרכו ללמוד אלא לפרקים 7 ,

כי חיוב הלימוד הוא המשך אחד שאין בזה הפסק* 7 .

וצריך להבין: לכאורה,

מצד ענינם,

הרי איפכא מסתברא: ת“ת ה“ה ענין הקשור בהבנה והשגה,

כי מחובת

המצוה להבין הדבר הנלמד - ואם לא ידע מאי קאמר בתושבע“פ 8

לא קיים מצות ת“ת 9 ,

ואין מברכים ע“ז - ומאחר שבהבנה והשגה ישנם שינויים ואין כל הזמנים שוים - סברא לקשר מצות ת“ת לגדר הזמן וההתחלקות שבזמן.

ובפרט הרי מצינו חילוק בהבנה דלימוד היום או הלילה וכל הגורס ביום שמעתתי‘ מחדדן 10 .

ובדברי אגדה 11

מפורש 12

: „מנין הי‘ משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי‘ הקב“ה מלמדו מקרא הי‘ יודע שהוא יום ובשעה שהי‘ מלמדו משנה הי‘ יודע שהוא לילה“,

הרי דבנתינת התורה - הי‘ שינוי בלימוד התורה לפי שינויי העתים דיום ולילה 13 .

משא“כ מצות ק“ש,

הרי ענינה קבלת עול מלכותו ויחודו של הקב“ה זכרון תמידי 14

שצ“ל בכאו“א מישראל - ומכיון שזכרון

מלכותו ויחודו ית‘ הוא חובה אחת תמידית,

הרי אין סברא שיהיו בזה שינויים והתחלקות מצד חילופי הזמנים דיום ולילה.

ב.

והביאור בזה:

חיי האדם נחלקים לימים,

כי יומי מפסקי מהדדי 15 .

ויום

(שלם)

היינו בצירוף יום ולילה,

כמש“נ 16

„ויהי ערב ויהי בקר יום אחד“.

ובזה גם מרומז עיקר תכלית עבודת האדם:

תכלית האדם היא לעשות לו ית‘ דירה בתחתונים 17 ,

היינו לא שישלול בעבודתו כל מציאות העולם,

אלא שהעולם

(התחתון)

כמו שהוא נראה כמציאות בפ“ע ייעשה דירה לו ית‘,

היינו שגם במציאות זו יורגש איך שכל מהותה היא מאמיתית המצאו ית‘ - וזה הוא גילוי דאמיתת אחדותו של הקב“ה.

וזה נרמז ג“כ במש“נ

(ביום ראשון של מע“ב)

„ויהי ערב ויהי בקר יום אחד“ הכוונה היא לצרף ולחבר את הערב והחושך והתחתון עם הבוקר והאור והעליון,

חיבורו של עולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו עם העליון שאין עליון למעלה ממנו,

ואז הוא „יום אחד“ 18 ,

וכמרז“ל* 18

בפי‘ אחד „צריך לכוין באלף שהוא אחד,

ובחי“ת שהוא יחיד בז‘ רקיעים ובארץ הרי ח‘,

והדלי“ת רמז לד' רוחות“ - ובפרט ע“פ הידוע - דיוק תיבת „אחד“ 19

(ולא „יחיד“)

שמורה שישנו מקום לאיזו מציאות זולתו ית‘,

ומ“מ ה“ה אחד,

היינו שמציאות ה„לילה“ מחוברת וכלולה באמיתית מציאות ה„יום“.

וזוהי* 19

עבודת הק“ש: „שמע ישראל וגו‘ ה‘ אחד“ - העבודה דאמליכתי‘ למעלה ולמטה ולד‘ רוחות 20

- ששה קצוות העולם - לגלות אחדותו ית‘ בעולם,

לשון העלם 21 ,

היינו כמו שהוא במציאותו 19 .

וזהו הטעם שמצות ק“ש קשורה בשני הזמנים דיום ולילה - לא להדגיש החילוק והפירוד שביניהם,

אלא,

אדרבה,

לפעול בב‘ הבחינות ההפכיות ד„יום“ ו„לילה“ ולחברם ל„יום אחד“ - גילוי אחדותו בעולם.

משא“כ תורה,

שאינה נתפסת בעניני העולם

(כ“א רק מתלבשת בהם),

אינה שייכת להעולם

(התחתון)

כפי שהוא במציאות של „תחתון“,

דהרי היא למעלה מלהיות נתפסת ומשתנית ע“י העולם ובעולם 22

(גם לאחר שנסעה

וירדה בסתר המדריגות כו‘ ומחשבה דבור ומעשה תפיסא בהן 23 )

אשר לכן אין חושך העולם מעלים על התורה 24 ,

וכמרז“ל 25

„הלא כה דברי כאש נאם ה‘,

מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה“ 26 ,

היינו שמצד התורה הרי אין נראה בהעולם מציאותו 27

- לכן גם החיוב דתלמוד תורה אינו מוגדר בגדרי יום ולילה.

ג.

עוד ביאור בזה: ענינה של ק“ש הוא,

כנ“ל,

לפעול אחדות

(דהוי‘ אחד)

בעולם; ואין הפי‘ שפעולתה היא רק לגלות בעולם שהוא בטל במציאות,

כ“א גם לפעול בעולם ביטול זה,

שהו“ע האחדות.

וכדיוק ל‘ מרז“ל הנ“ל

(בביאור ענין הק“ש)

„כיון דאמליכתי‘ למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת“,

היינו שהאדם ממליך את הקב“ה בעולם.

וכיון שכן,

שפעולת הביטול בעולם תלוי‘ בעבודת האדם,

הרי בהכרח שישנם שינוים בדרגת הביטול הנפעל בעולם,

דהרי לא כל הזמנים שוין בעבודת האדם;

ואדרבה עבודה אמתית צ“ל בבחי‘ „ילכו מחיל אל חיל“ 28 ,

לעלות בכל עת מדרגא לדרגא נעלית יותר.

ומובן שבכל דרגא שהאדם מגיע ועולה

(שהו“ע ק“ש של שחרית),

עם שהיא „יום“ ואור לגבי דרגתו הקודמת,

צריך להרגיש

(וכ“ה האמת)

שאי“ז מספיק עדיין,

ושעליו לעלות לדרגא נעלית יותר.

ז.

א.

שצריך להרגיש שדרגת הביטול שהוא פועל עתה בעולם היא „לילה“

(ק“ש של ערבית)

לגבי דרגא עליונה ממנה -בחי‘ „יום“,

וכן למעלה מעלה.

הרי שפעולת האחדות,

שהיא עבודת הק“ש,

משתנה ועולה בשינויי יום ולילה,

ולכן גם מצותה של ק“ש מוגדרת בזמני יום ולילה - בהתאם לתוכנה ואופן עבודתה.

משא“כ בתורה,

מכיון שאין ענינה לפעול אחדות בעולם,

כנ“ל,

כי מצד התורה הרי העולם הוא בטל במציאות,

ובמילא אין שייך בה סדר העליות הנ“ל בדרגות הביטול - ולכן אינה מוגדרת בבחי‘ „יום“ ו„לילה“ 29 .

ד.

ועוד חילוק ביניהם: מכיון שענין הק“ש הוא ביטול העולמות ע“י עבודת האדם,

הרי בהכרח שיהיו שינויים בדרגת עבודתו,

הואיל והאור האלקי אין מאיר אצלו בכל הזמנים בשוה - לפעמים הוא בבחי‘ „יום“ ולפעמים בבחי‘ „לילה“,

ונאמר 30

„שבע יפול צדיק וקם“.

אמנם הכוונה היא שלא להתפעל מהשינויים,

ולעבוד עבודתו בפעולת הביטול בעולם גם ב„לילה“.

וזהו שמצות ק“ש מוגדרת בב‘ סוגי הזמן דיום ולילה,

היינו שעבודה זו מוטלת עליו הן „ביום“,

כשמאיר אצלו אלקות

(שצ“ל ביטול נעלה יותר),

הן בזמן של העלם והסתר,

„בלילה“.

משא“כ תורה שהיא למעלה מעבודת האדם בעולם,

אין נוגע בזה השינוי דיום ולילה 31 .

אמנם,

בכדי שיוכל האדם להתגבר ולעבוד עבודת הק“ש גם „בלילה“

[אף שאז הוא בדרגא תחתונה],

זקוק הוא לנתינת כח מדרגא כזו שהיא למעלה מכל שינויים,

שלכן ביכולתה לתת כח

להתגבר על כל השינויים ולפעול ביטול נעלה יותר גם ב„לילה“ - ודרגא זו היא תורה

(שבק“ש).

כי ק“ש,

אף שהיא מצוה,

יש בה גם מעלת התורה כנ“ל,

שתורה היא למעלה מכל שינויים,

כנ“ל,

והיא הנותנת כח בעבודת ה„לילה“.

ה.

ע“פ הנ“ל יש לבאר הקישור שבין התחלת הש“ס וסיומם

(בגמ‘)

: תחלת הש“ס איירי בק“ש דלילה „מאימתי קורין שמע בערבין“,

וסיום הש“ס: „תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכ“י מובטח לו שהוא בן עוה“ב שנא‘ 32

הליכות עולם לו,

א“ת הליכות אלא הלכות" 33 ,

וידוע 34 ,

שבתורה

(וכיו“ב)

ישנו קישור בין ההתחלה לסיום.

והביאור: הציווי לקרות שמע בערבין

(שככל המצות - אינו מבקש אלא לפי כוחן 35 )

- הכח ע“ז הוא ע“י התורה שהיא למעלה מהשינויים דערבין ושחרית,

אלא „בכל יום“,

חיוב תמידי 36 .

ומדייק „כל השונה הלכות בכל יום“,

כי אמיתית ענין התורה שלמעלה מכל שינויים נראה בעיקר בההלכה שבתורה: בהשקו“ט ופלפולא דאורייתא הרי לא ניתנה תורה חתוכה 37

ובני ישראל אין דיעותיהן שוות 38

ו„אלו ואלו דא“ח“ 39

(ובפרט אשר „שבעים פנים לתורה“ 40

ושש“ר פנים לתורה 41 ),

שבזה הרי אפ“ל

(ובפרט מצד האדם הלומד 42 )

נטי‘ מהאחדות האמיתית שלמעלה מכל השינויים

(אף שג“ז אפשר שתבוא מהאחדות האמיתית 43 )

ולכן אין הלכה כמותו; משא“כ הלכות - ה“ז מסקנה אחת ופסק אחד,

בלי שום שינויים ונטיות.

ו.

עפ“ז יש להסביר גם השייכות של מאמר זה

(„כל השונה כו‘“)

להסוגיא שלפניו

(במס‘ נדה)

: „א“ל ר' שמעי‘ לר“א אימא ביממא תהוי זבה

בלילא תהוי נדה

(ופרש“י: „ראתה ביום תהא זבה כדכתיב 44

ימים רבים אבל ראתה בלילות לא תהא זבה“),

א“ל עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה,

סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה“

(ופרש“י: „סמוך לנדתה - ליל שמיני שהרי ימי נדות כל שבעה עד הלילה כדכתיב 45

שבעת ימים תהי' בנדתה“).

ולכאורה מהי השייכות שבין „תנא דב“א“ להשקו“ט בגמ' שלפני‘?

ואף שכתבו התוס' על אתר „דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב וכו' שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין“ - הרי כתב שם המהרש“א ש„צריך התלמוד לסיים במאמרי אגדה השייך קצת להלכה דמסיים בה“ 46 .

ז.

אמנם עפ“י הנ“ל י“ל בזה -ובהקדים המבואר במ“א 47

בביאור מה שארז“ל 48

שדם נדה היא מן הקללות שנתקללה חוה מחמת חטא עה“ד,

היינו שע“י חטא עה“ד נתהווה בה מציאות של רע,

המתבטא

(בחלקו)

בדםנדה 49 ,

דם טמא.

אבל הגוף הישראלי

בטבעו - דוחה אותו החוצה,

כי כאו“א עליו נאמר 50

„ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש“,

לכן אינו סובל מציאות של רע,

ודוחה אותו לחוץ.

אמנם מכיון שלפי שעה נמצא בו הרע שצריך לדחותו,

נטמא האדם ע“י,

עד שיטבול במקוה - ע“פ ביאור הרמב“ם 51

(ועוד)

- פרישה מהרע לגמרי וביאה

(וביטול - מים שכל גופו עולה בהם - אותיות 52

טיבול)

בטהרה.

וזהו גם היסוד לההפרש בין נדה לזבה,

שהזבה

(היינו אשה הרואה דם

(ג' ימים)

בהי“א ימים שבין נדה לנדה)

אינה נטהרת ע“י טבילה במקוה בלבד,

כ“א ע“י הקדמת ספירת שבעה נקיים

(ואם ראתה דם בא' מז' ימים אלו,

ה“ז סותר כל הנקיים),

משא“כ הנדה שאי“צ שבעה נקיים* 52

:

בטעם ספירת ז' נקיים של הזבה כ‘

החנוך 53

„והזבה צריכה ז‘ נקיים לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה וזהו המשך הרקת דמי‘ ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים“ -ולפי המבואר לעיל מובן,

דמה שכ‘ „שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה“,

היינו ששייכותה של הזבה למציאות של רע היא ביותר מכפי הרגיל.

והביאור בזה: ע“י חטא עה“ד „ירדה זוהמא לעולם“ 54 ,

שירדו האדם והעולם 55

משלימות שלהם וממעלתם,

כי נתערבה בהם זוהמא ורע - ועדיין נמצאת היא בהם 56

עד שיקויים היעוד 57

„ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ“ בגאולה העתידה שאז תתבטל הזוהמא לגמרי והאדם והעולם יתבררו ויזדככו ויתעלו בתכלית הבירור,

הזיכוך והעלי‘.

ז.

א.

שע“י חטא עה“ד ירדה ה„זוהמא“ בבנ“א,

באופן שהרע נעשה אצלם כדבר טבעי - וצ“ל עבודת האדם לדחותו; וזהו“ע דם נדה -רע הנגרם ע“י חטא עה“ד והנעשה כטבע באדם,

ועליו להרחיק א“ע

וליטהר מרע זה 58 ,

וזוהי עבודת כל אדם 59 .

אמנם מכיון ש„מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם

ימשוך” 60 ,

והבינוני הרי הרע שבו גם בשעת ק“ש ותפלה „לא נתבטל לגמרי אלא בצדיק 61

וכו‘,

אבל בבינוני הוא ד“מ כאדם שישן שיכול לחזור וליעור משנתו כך הרע בבינוני הוא כישן וכו‘ ואח“כ יכול להיות חוזר וניעור“ 62

- והוא הדבר בנידון הזוהמא והרע שבכ“א

(טומאת דם נדה)

: אף שדחה את הטומאה והרע מקרבו,

בכ“ז בעבור איזה זמן

(חודש בערך 63 )

חוזר

וניעור הזוהמא והרע עוה“פ

(כי חטא עה“ד,

שורשו של הרע,

עדיין לא נתבטל לגמרי)

ושוב צ“ל העבודה לדחותו ולטהר א“ע ממנו.

אולם מי שחטא ופגם כו' ועבירה גוררת עבירה - היינו שעלול הרע להתעורר גם קודם שיגיע הזמן שבו הוא חוזר וניעור מצד טבע הבינוני 64

: ומובן שזהו לא רק קדימה בזמן,

כ“א גם תוס‘ במציאות ואיכות הרע.

ותוספת זו במציאות הרע זוהי טומאת זיבה - שהיא רואה דם בימים שמצד הטבע אין לראות בהם,

וזה מורה „על רוב מותרי האשה“ -היינו שהרע נתרבה ונתחזק יותר מכפי שהוא בטבע חטא עה“ד.

ולכן גם דיחוי‘ של טומאה זו אין מספיק סדר העבודה של דיחוי וטיהור רגיל,

אלא צריך לשוב בתשובה שלימה יותר - וזהו שאין טומאת זיבה נטהרת אלא ע“י שבעה נקיים,

שהימים שלאחרי הזיבה צריכים להיות נקיים לגמרי,

בקצה ההפכי,

מטומאת דם - והיא־היא התשובה השלימה והאמיתית בנדו“ז,

כמ“ש הרמב“ם 65

שאם נטה לצד אחד יותר מדי אז תשובתו היא שיטה א“ע לקצה השני לגמרי,

ולכן אם רואה דם בא‘ מן הימים ה“ז סותר כל הימים למפרע

(כי אז ה“ז הוכחה שאין תשובתו אמיתית),

ורק אחרי ספירת ז‘ ימים נקיים רצופים 66

ה“ה טובלת ונטהרת מן הטומאה.

ודוקא שבעה נקיים,

כי שבעה הוא היקף שלם 67 .

וגם ידוע 68

ש„כל יומא ויומא

(מימי השבוע)

עביד עבידתי‘“; והיינו שע“י העבודה בשבעה ימים רצופים הרי יש בזה הן השלימות בעבודה הפרטית שבכל יום מימי השבוע 69

והן השלימות בעבודה הכללית של

(שבוע)

היקף שלם - תשובה שלימה בכל פרטי‘ ועניני‘ ורק עי“ז הוא נטהר מטומאה זו.

ח.

עפ“ז מובנת הסמיכות והשייכות של „תנא דבי אלי‘ כל השונה הלכות וכו'“ להסוגיא שלפנ“ז:

שאלת הגמרא היא 70

: מכיון שההפרש בין נדה לזבה הוא,

כנ“ל,

שדם נדה ענינו התעוררות הרע באופן הרגיל והטבעי בבנ“א,

ודם זיבה מורה על חולי,

תוס' במציאות הרע -„אימא ביממא תהוי זבה“ - פי‘ ב„יום“,

כאשר ראיית הדם

(בימי זיבה)

הוא כשה„שמש

(ומגן הוי' אלקים)

“ 71

מאיר בעולם ובאדם,

ה“ז הוכחה שהחסרון הוא בו חולי

(דלולא זאת אין מקום לראיית דם)

; אבל „בליליא“ -אם רואה דם זה ב„לילה“,

בזמן ש„חושך“ בעולם,

ההעלם דאור אלקי -„תהוי נדה“ - כי מצד החושך וטבע העולם נתעורר הרע קודם זמנו הרגיל,

ואינו ענין של זיבה - חולי בו.

והמסקנא שגם בלילה הוי „זבה“,

כי כאו“א מישראל,

באיזה מצב שנמצא,

יש בכחו לעבוד עבודתו,

עד שלא יהי' שייך ל„ראיית דם“ אפילו כש„לילה“ בעולם - ולכן הו“ע של זיבה גם בלילה.

והכח על עבודה זו הוא מהתורה: בהיותה למע' מכל שינויים

כדלעיל,

לכן נותנת כח גם באדם שגם הוא בעבודתו לא יתפעל מהשינויים,

ההעלמות וההסתרים,

הבאים בעולם,

וזהו אומרו: „עליך אמר קרא כו'“

(יתור ל' ושאינו רגיל)

עליך

(בדרך מקיף)

אמר קרא

(כח ה)

תורה.

ובהמשך לזה מסיים „כל השונה הלכות בכל יום וכו'“,

שהתורה

(ובפרט ההלכות)

בהיותה למעלה מכל השינויים,

נותנת כח לעמוד בפני כל השינויים לגריעותא ולעבוד עבודתו כדבעי.

ומבאר בתוס' שזהו ע“ד „נביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין” 72

- כי גם מאמר זה הוא ענין של תנחומין,

ל„נחם“ ולעודד את כל מי שהוא נופל ממדריגתו,

שהתורה נותנת גם לו את הכח להתעלות ע“י עבודתו.

ועד שע“י ההלכות - הליכות עולם לו.

(משיחת י“ט כסלו תשכ“ד)