ואתחנן א

א.

בקשר לדיני שבת - ששמירת שבת היא אחת מעשה“ד,

הכתובות

[גם]

בפרשתנו 1

- אי‘ במשנה בסיום מס‘ שבת 2

: „ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור

[החלון]

בטפיח

[פך של חרס]

וקשרו את המקידה

[כלי חרס]

בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו.

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת“.

היינו שבשבת מותר לפקוק את החלון,

למדוד ולקשור קשר שאינו של קיימא 3 .

„קשרו את המקידה” ואח”כ

(ועי”ז)

מדדו „לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו”.

וגם את”ל דהטעם להקדמת דין ד„פוקקין” הוא

[לא רק מפני דכך הוי עובדא,

כ”א גם]

מפני הכלל

(המובן מדברי התוס' 7 )

שבשתי תיבות הסדר

[ובגמ‘ שם 4

מבואר דרק מדידה של מצוה מותרת,

וכן בנוגע לקשירה מפורש בשו“ע 5

שרק לצורך מצוה מותר לקשור קשר אומן שאינו של קיימא.

אולם בנוגע לפקיקה מבואר בתוס‘ שם 6

שהיא מותרת גם שלא לצורך מצוה].

וצלה“ב:

הטעם מה שהסדר בהמשנה הוא „פוקקין“ ואח“כ „ומודדין וקושרין“,

י“ל בפשטות מפני דכך הוי עובדא,

שמתחילה „פקקו את המאור“,

ואח“כ קשרו ומדדו.

אבל לפי“ז הול“ל „וקושרין

(ואח“כ)

ומודדין“ - שהרי תחלה

הוא זו ואצ“ל זו ובמילא מובן שצריכים לשנות תחלה הדין שיש בו חידוש יותר 8

- ולכן בא כאן תחלה דין „דפוקקין“ משום יתרון החידוש שבו

(והיינו כיון שהתירו לפקוק אע“פ דדמי לבנין - הרי מוכרח)

שזהו בכל אופן גם שלא לצורך מצוה

(דמשום מצוה לא היו מתירין כמבואר בתוס' 9 ),

משא“כ מדידה וקשירה שהתירו רק לצורך מצוה,

כנ“ל - טעם זה אינו שייך להקדמת „ומודדין” ל„וקושרין”,

דהחידוש דין בשניהם שווה,

ובאין יתרון חידוש במדידה - מסתבר שהסדר במשנה צ“ל ע“פ סדרן במעשה בפועל - קשירה קודם למדידה.

ואדרבה: לכאו‘ בהיתר דקשירה

יש חידוש יותר מבהיתר מדידה:

איסור מדידה בשבת הוא „מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת“ 10 ,

משא“כ

איסור קשירה של קשר שאינו של

קיימא הוא מטעם

(ובאופן)

ש„מד“ס

נקרא זה ג“כ של קיימא“ 11 ,

היינו בקשר שהוא דומה לקשירה דאורייתא.

ועפ“ז פשוט יותר לאסור

(מד“ס)

קשירה הדומה למלאכה דאורייתא,

מלאסור

(מד“ס)

מדידה שהיא רק מעשה חול וכו'.

ולכן כשהתירו שניהן

(לצורך מצוה)

הרי בהיתר קשירה רבותא יתירא מבהיתר המדידה -וא“כ גם מטעם זה הול“ל תחלה „וקושרין“ ואח“כ „ומודדין”.

ב.

ויובן כ“ז בהקדים מה ששנינו בתחלת מס‘ שבת 12

שמלאכת הוצאה אינה אסורה מדאורייתא אלא באופן שהמוציא עושה עקירה והנחה.

אבל בעקירה בלבד בלא הנחה,

או בהנחה בלא עקירה,

אינה אסורה כ“א מד“ס 13 .

וידועה 14

הקושיא ע“ז: למה לא תיאסר מדאורייתא גם עקירה לבד,

או הנחה לבד,

מטעם חצי שיעור שהוא אסור מה“ת 15

(גם במלאכות שבת 16 )?

ומבואר* 16

בישוב הדבר,

ע“פ הדיוק בהדגשת הלשון דהאי כללא גופא: האיסור מה“ת הוא דוקא „בחצי שיעור“ - היינו שחסר רק בשיעור,

כמות האיסור ולא במהותו ואיכותו.

אבל אם החסרון הוא במהות האיסור לא אסרה תורה.

וכן הוא בנדו“ד,

שהעקירה או ההנחה לבדה הרי הן חצי מלאכה ולא חצי שיעור - חצי באיכות וגדרי ומהות פעולת ההוצאה,

לכן אינה אסורה מה“ת.

וי“ל שעד“ז הוא גם בנוגע לקשירה - דלכאו‘ גם בקשר שאינו של קיימא

(היינו כשחסר בסיום

(בשלימות)

של מלאכת הקשירה,

„מעשה אומן“ 17 ,

מפני שאינו קושר „על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים כו‘“ 18 )

יש להקשות: למה לא יהי‘ אסור מה“ת מטעם חצי שיעור?

-

והתירוץ הוא ע“ד הנ“ל: אי“ז חצי שיעור

(בכמותה)

של המלאכה,

כ“א חצי מלאכה - חסר באיכות וגדרי ומהותה של המלאכה,

כי ה„דעת שישאר כן לעולם“ הוא חלק מאיכותה ומגדרי המלאכה,

ובלעדה חסר בגדר המלאכה 19

ולכן אינה אסורה מה“ת.

ג.

אבל עפ“ז צלה“ב:

במלאכת ההוצאה בעקירה או הנחה לבדן

(שאסורה מד“ס),

לא מצינו שיתירוה לצורך מצוה; ואדרבה: מבואר במפרשים 20 ,

שהטעם מה ששנו חכמים במשנתם ריש מס‘ שבת הדין דהוצאה בעני ועשיר,

הוא בכדי להורות דגם הוצאה דנתינת צדקה מעשיר לעני אסורה - היינו שאסורה גם לצורך מצוה ועקירה או הנחה לבדן מד“ס - ומאי שנא חצי מלאכת הקשירה

(שאינה של קיימא)

שהתירוה לצורך מצוה 21 ?

ובטעם החילוק י“ל,

דאף ששניהן אסורים מד“ס,

מ“מ אין טעם האיסור שוה: טעם איסור ההוצאה בעקירה או בהנחה בלבד הוא „גזירה שמא יבואו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה

שלימה בשבת“ 22 ,

מסוג הדברים,

„שאסרו חכמים כו' גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה“ 23

; משא“כ טעם איסור קשירת קשר שאינו של קיימא הוא לפי ש„מד“ס נקרא זה ג“כ של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן“,

היינו שהוא מסוג המלאכות „שאסרו 24

חכמים כו' מפני שהן דומים למלאכות“ 25 .

ומכיון שאיסורה של מלאכת הקשירה

(שאינה ש“ק)

אינו משום גזירה שמא יבוא עי“ז לאיסור דאורייתא,

אלא רק מפני שדומה היא למלאכה דאורייתא,

הרי בזה יש מקום לחלק ולומר דשאני במקום שיש איזה צורך

(מצוה וכיו“ב)

; משא“כ במלאכת העקירה או ההנחה

(לבדה),

שאיסורה מטעם שמא יבוא ע“י לאיסור מה“ת,

הרי מסתבר שלזה יש לחוש ולאסור גם כשהמלאכה היא לצורך מצוה.

אבל הא גופא דורש ביאור: למה באמת לא גזרו מעיקרא דדינא גם במלאכת הקשירה שאינה של קיימא - מכיון שהיא חצי מלאכה - שהרי מקום לחשוש שמא יבוא לעשות קשר של קיימא שהיא מלאכה דאורייתא,

ולכן תהא אסורה גם לצורך מצוה?

והדברים ק“ו 26

: אם גזרו בעקירה או הנחה לבדה,

אעפ“י שא“א לבוא ממנה למלאכה שלימה כ“א ע“י פעולה נוספת

(להניחה אחרי העקירה,

או להקדים לההנחה - עקירה 27 ),

הרי כ“ש שהו“ל לגזור בקשר שאינו ש“ק שבכדי לעבור בו על איסור מה“ת אין הוא חסר אלא ה„דעת שישאר כן לעולם“.

ד.

והביאור בזה:

בהסברת הטעם 28

שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא,

י“ל: מלאכת הקשירה תוכנה - חיבור ואיחוד של שני דברים

(חוטים וכיו“ב)

ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמתי אלא באופן שנעשה ע“מ „שישאר כן לעולם“.

והיינו שהדעת שיהי‘ קשר

של קיימא הוא תנאי במלאכת הקשירה.

ולכן אם התכוון לכתחילה לקושרם רק לאיזה זמן ולהתירם אח“כ,

הרי גם בזמן שהם קשורים יחדיו,

אי“ז חיבור אמתי 29

ואינו בגדר קשירה 30

שאסרה

התורה 31 .

ועפ“ז יובן שבלעדי הדעת שיתקיים הקשר הרי אין הענין שנחסר חלק משלימות פעולת המלאכה,

אלא שנעדר מלכתחילה העיקר שבמלאכת הקשירה 32 ,

שהרי החוטים אינם קשורים ומאוחדים באמת,

ואין זאת כ“א פעולה

של קירוב ונגיעת החוטים בלבד וכיו“ב 33 .

ומכיון שאין בזה אפי‘ מקצת וחלק של אותה המלאכה שאסרה התורה 34 ,

לכן לא גזרו בה 35

שמא יבוא

ממקצתה לעשותה כולה ויעבור על איסור מה“ת 36 .

ומעתה מובן שהטעם שאעפ“כ אסרוה חכמים אינו אלא משום זה שבחיצוניותה דומה מלאכה זו למלאכת הקשירה דאורייתא; ומכיון שאי“ז מטעם גזירה,

לכן מותרת היא לצורך מצוה וכו'.

משא“כ מלאכת ההוצאה ע“י עקירה או הנחה לחודא:

גדרה של מלאכה זו מה“ת,

היא הוצאה

(או הכנסה)

מרשות לרשות 37 ,

כולל כמה חלקים ופרטים: עקירה,

הנחה וכו'.

כשחסר בפעולתו חלק ופרט בגוף המלאכה,

עם היות שאז אינה מלאכה שלימה אף באיכותה ומהותה,

מ“מ המקצת שעשה ופעל הרי זה חלק מפעולת ההוצאה - ולכן יש לאסור חלקה משום גזירה שמא יבוא לעשות כולה ויעבור על איסור מה“ת; ומטעם גזירה זו יש לחוש גם במקום שהוא לצורך מצוה וכו'.

ה.

עפ“ז יבואר גם הטעם מה ששנו במשנה

(בסיום המסכת)

„מודדין” ואח“כ „קושרין”:

נת“ל שבקשירת קשר שאינו ש“ק שאסרוה חכמים אין שום חלק ממלאכת הקשירה דאורייתא,

האיסור הוא רק מפני שדומה הקשר לקשירה גמורה מה“ת.

דהיינו שאין איסורו בא מצד פעולת הקשירה,

כ“א רק מפני שיש לדמותה לענין אחר,

למלאכה אסורה - בלי שום שייכות אלי'.

ז.

א.

שלולא הדמיון אין טעם לאסור הקשירה מצ“ע.

משא“כ פעולת המדידה,

דאעפ“י שאין איסורה מצד שייכות למלאכה אסורה מה“ת

(לא חלק ממנה ולא -דמיון אלי‘),

אלא שכל יסוד איסורה הוא רק מדרבנן - אולם מאידך הרי מזה גופא מוכח שאיסורה הוא מצד עצמה,

מצד פעולת המדידה: „שהוא מעשה חול וזלזול שבת“.

ומטעם זה מסתבר שבמדידה,

שהוא בגדר איסור מצ“ע 38 ,

יש להחמיר בה יותר מבקשירה

(שאין איסורה מצ“ע,

כנ“ל).

ולכן כשהמשנה באה להורות ששתיהן הותרו לצורך מצוה,

הרי בהיתר המדידה איכא רבותא יתירה,

ומשו“ז נקטה

(ע“פ דברי התוס‘ הנ“ל שהחידוש צריך להיות נשנה תחלה)

„מודדין“ תחילה ואח“כ „וקושרין“.

ו.

הביאור ע“פ פנימיות הענינים למה נשנו ג‘ ענינים אלו בהסדר של „פוקקין ומודדין וקושרין“ - ובהקדים דיוק הלשון „פוקקין וכו‘“,

בל‘ הווה ופעולה ודאית,

ולא תנא „מותר לפקוק וכו‘“ וכיו“ב,

שמזה משמע רמז

שכן צריכים לעשות ושכן עושים תמיד:

נתבאר במ“א 39

הטעם

(ע“פ פנימיות הענינים 40 )

מה שמסכת שבת מתחילה דוקא בדיני הוצאה - מפני שברוחניות ה“ז ענין כללי בכל איסורי שבת: ע“י עשיית המלאכות האסורות מוציאים מרשות היחיד

(יחידו של עולם)

לרה“ר

(טורי דפרודא - עולם הקליפות) 41 ,

ולכן בא ענין ההוצאה בתור הקדמה כללית לכל דיני שבת; עד“ז הוא גם בנוגע לסיום וחותם המסכת ש„הכל הולך אחר החיתום“ 42 ,

שמבאר שם ענין כללי הנעשה ע“י כללות שמירת שבת

(בכל פרטי‘)

-וכדלקמן.

מבואר בכ“מ 43

החילוק שבין ג‘ הזמנים דשבת: א)

מעלי

(ליל)

שבתא; ב)

יומא דשבתא; ג)

זמן מנחת שבת,

רעוא דכל רעוין 44

- שבליל שבת הוא עליית המלכות מבי“ע לאצילות,

כי בימות החול יורדת המל‘ לבי“ע לברר בירורים,

וכמ“ש 45

„רגלי‘ יורדות גו‘“,

ובליל שבת היא עולה משם לאצילות.

ומכיון שהעולמות מקבלים מספירת המלכות,

הרי מאיר אז בבי“ע ספי‘ המל‘ כפי שהיא באצילות.

אח“כ

ביומא דשבתא מאיר בחי‘ נעלית יותר,

בחי‘ ז“א,

מדות דאצילות.

ואח“כ בזמן רעוא דרעוין הוא גילוי הבחי‘ ומדרי‘ שלמעלה מז“א ומל‘,

שממנה בא היחוד דז“א ומל‘.

ולכן אומרים בתפלת ערבית של שבת „וינוחו בה“

(מל‘),

בתפלת שחרית „וינוחו בו“

(ז“א),

ובתפלת מנחה „וינוחו בם“

(יחוד ז“א ומל‘) 46 .

והנה מכיון שבליל שבת יש עליית העולמות 47 ,

ספי‘ המל‘ מאירה בבי“ע כפי שהיא באצילות,

לכן מתבטלין ב

(ליל)

שבת כל הקליפות 48

: בימות החול,

מכיון שמל‘ יורדת לברר בירורים שבעולמות בי“ע הרי שהקליפות יש להן „תפיסת מקום“,

לכן לא נתבטלו הקליפות בהעולמות.

משא“כ בשבת,

מכיון שספי‘ המל‘ עולה אז באצילות,

שאין באצילות רע כלל וכמ“ש 49

„לא יגורך רע“,

לכן העולם הוא במצב כזה שהקליפות בטלים.

אמנם,

מובן,

שזה

(עליית המל‘ וביטול הקליפות וכו‘)

שייך וקשור זה

(במדה ידועה 50 )

לעבודת האדם 51 .

ולכן ארז“ל 52

(בנוגע לעבודת בנ“י)

: „נעשה שותף להקב“ה במעשה בראשית“ - שמהביאורים בזה הוא ע“פ מארז“ל 53

„רוח צפונית אינה מסובבת“,

היינו שמצד הבריאה מצד עצמה הרי צד צפון,

המורה על

(מקור ומקום 54 )

הקליפות

(כמ“ש 55

„מצפון תפתח הרעה“)

פתוח הוא,

שישנו מקום לקליפות.

אבל בשבת,

שע“י עבודת בנ“י

(המל‘ עולה ועי“ז)

מתבטלות הקליפות,

הרי זה כאילו עושים וסותמים 56

את צד הצפון ונגמרת הבריאה.

וזהו שבנ“י נעשים „שותף להקב“ה 57

במע“ב“,

שגם הם פועלים בבריאת העולם.

ודבר זה נעשה תומ“י בכניסת השבת ע“י קבלת השבת ושמירתה אז.

ואח“כ,

כשכרה של עבודה זו,

מתעלים

(ביומא דשבתא)

לדרגא נעלית יותר,

לגילוי האור דז“א דאצילות.

ואח“כ מתעלים עוד יותר - עד לגילוי האור שלמעלה מז“א ומלכות,

ומייחדם.

וזהו שבסיום מס‘ שבת - היינו שבסיום

(ושמירת 58 )

כל הלכות

(מס‘)

שבת

(שכולם נכללים בזהירות באיסור דהוצאה שבתחלת המס',

כנ“ל)

- באה ה„הודעה“ על ג' העליות בשכרה של עבודה זו - והן הנרמזות בשלש הענינים ולפי סדר זה דוקא: „פוקקין ומודדין וקושרין“:

בליל שבת,

פועלים עליית המל' עליית העולמות וביטול הקליפות,

שעי“ז סותמין ו„פוקקין“ את החלל דרוח צפונית; ואח“כ מגיעים לגילוי בחי' המדות דאצילות - „ומודדין“

(שהוא מל' מדה,

כלשון רז“ל 59

„במדה שאדם מודד בה מודדין לו“),

ואח“כ עולים לבחי‘ „וקושרין”,

שמאיר האור שלמעלה מז“א ומל' המקשר ומאחד אותם,

ועי”ז גם מקשר כל העולמות כולם - שנעשים כולם רשות אחד רשות היחיד 60

-

מקשרם ביחידו של עולם 61 .

(משיחת ש”פ שלח תשכ”ב)