מטות ב

א.

בפרשתנו מסופר,

שלאחר שנצחו בנ“י את מדין,

ויביאו את השבי ומלקוח וכו',

ציוה הקב“ה 1

„שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וגו' וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל העדה

[„חציו לאלו וחציו לאלו” 2 ]

והרמת מכס לה‘ מאת אנשי המלחמה וגו' אחד נפש מחמש המאות וגו‘ ונתתה לאלעזר הכהן וגו‘ וממחצית בנ“י תקח אחד אחוז מן החמשים וגו‘ ונתתה אותם ללוים וגו‘“ ומסיים הכתוב 3

„ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר צוה ה‘ את משה“.

אח“כ מפרט הכתוב סכום המלקוח של כל מין ומין,

סכום המחצית של כל מין ומין השייך לתופשי המלחמה,

וחשבון המכס לה‘ ממנו,

ומכל מין ומין בפרטיות,

וכן סכום מחצית בנ“י מכל מין ומין,

ומסיים ו„ממחצית בנ“י את האחוז אחד מן החמשים“ - ואינו מפרט מספרם.

ולכאורה אינו מובן כלל:

למה מאריך הכתוב לפרט כל מספרים אלה - והרי דיו באמרו „ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר צוה ה‘ את משה“.

- מאי נפק“מ לדעת מספר המלקוח בכלל,

ושל כל מין ומין בפרט 4 ?

ואפילו אם נאמר שהתורה

רוצה

(מאיזה טעם שיהי')

להודיע כל פרטי המאורע,

הרי מספיק להודיע חשבון המלקוח,

ומעצמו מובן מספר המחצית השייכת לתופשי המלחמה וכמה הוא אחד מחמש מאות,

וכן מספר המחצית השנית 5 ?

ולאידך: אם

(מצד איזה טעם)

יש צורך לכתוב ג”ז בפרטיות - למה לא פרט גם החשבון דאחד מן החמשים אשר ללוים?

ולהוסיף - כיון אשר קושיות אלו הן בלימוד פשוטו של מקרא,

הרי הי' רש”י צריך לתרצן 6 ,

וכמדובר כמ”פ 7

כי דרכו של רש“י בפירושו עה“ת,

לבאר כל דבר הקשה בלימוד פשוטן של כתובים.

ומכיון שאין רש“י מתרץ קושיות הנ“ל,

הרי מזה הוכחה שבלימוד הכתובים ע“פ פשש“מ אין מקום לקושיות אלו.

הרמב“ן מתרץ 8

: „הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אף אחד וזה נס,

וכן במחצית העדה ללוים“.

אבל

[מלבד שעדיין קשה למה לא פירט הכתוב המכס השייך ללוים,

הרי]

גם ע“פ פשש“מ 9

„לא עביד קודב“ה ניסא למגנא” 10

- ולמה עשה הקב“ה נס זה?

ואם בשביל שלא יחסר ממון ישראל - לא מצינו עשיית נס בשביל זה,

וכמה דרכים למקום שלא יחסר ממון ישראל.

ב.

הביאור בזה:

אם הי‘ כתוב בתורה רק ציווי הקב“ה ולאח“ז „ויעש משה וגו‘“ ותו לא - מקום לשאלה גדולה ודוקא ע“פ פשטות הענינים: ע“פ טבע,

בשבי ומלקוח כו‘ באדם ובבהמה לא שכיח הוא כלל וכלל אשר המספר דכל מין ומין בפ“ע - יהי‘ מדוייק עד כדי כך שמחציתו של כל מין בפ“ע יחולק לקבוצות של חמשים ושל

חמש מאות,

בלי שיוותר עודף! ובלשון חז“ל 11

אי אפשר לצמצם 12 .

ובמילא בנדו“ד,

מכיון שהציווי הי‘ ליקח מכס אחוז אחד מחמשים מחלק בנ“י ואחד מחמש מאות מחלק אנשי הצבא,

הי‘ צ“ל הוספה בהציווי מה לעשות בנוגע להעודף.

לכן מפרט הכתוב „ויהי המלקוח גו'”

(כל המספרים בפרטיות)

להודיע שהי‘ בנדו“ד דיוק נפלא בכל מספרים אלו דבכל מין בפ“ע הי‘ מספר מדויק 13 ,

באופן שלקחו אחד אחוז מחמשים ואחד - מחמש מאות מהמחצית ולא הי‘ עודף כלל 14 .

אין לומר ע“ז נס היפך הטבע

(כאברהם שלא נשרף בכבשן דאור כשדים וכיו“ב),

כי אין הטבע מכריח שלא יהיו המספרים מדויקים,

אבל אין זה שכיח כלל וכלל 15 .

ג.

אבל עדיין אינו מובן כל צרכו,

דלכאו‘ סוף־סוף הוי מילתא דלא שכיחא כלל וכלל,

ולמה קרה כן בנדו“ד?

והביאור בזה - בל‘ הכתוב:

לאחרי הציווי „והרמת מכס לה‘ מאת אנשי המלחמה גו‘ א‘ נפש מחמש המאות גו‘“ חוזר הכתוב ואומר „ממחציתם תקחו ונתתה גו‘“.

מזה שהכתוב מדגיש „ממחציתם תקחו“ -שלכאו‘ תיבות אלו מיותרות הן -מוכח שרצה הקב“ה 16

שה„תקחו“ דאחד מחמשים או דחמש מאות -יהי‘ מכל המחצית - ובאם הי‘ עודף - הרי מאותו עודף לא הייתה כל קיחה 17

!

ד.

אבל עדיין אינו מובן: הקב“ה צוה לחצות את המלקוח,

ז.

א.

שצ“ל ב‘ חלקים שווים; ולכאורה,

מכיון שהמלקוח הי‘ במספר גדול כמפורש בקרא,

בודאי עבר משך זמן רב משהתחילו למנות ועד שגמרו המנין.

ולאחרי זה - כמפורש בקרא - חצו את המלקוח ולאחרי זה - הרימו המכס מן האדם גו‘ - וכרגיל אא“פ שבמשך כל זמן זה לא מת אף אחד מכל האדם והבהמה - ממספר עצום של שמונה מאות וארבעים אלף! ואם הי‘ מת אפילו רק אחד - אין החצאין

שווין,

יש עודף שלא נלקח ממנו מכס וכו‘.

לכן מפרט הכתוב מספר מחצית בנ“י,

להודיע שסכום חצי הב‘ הי‘ בדיוק כסכום חצי הא‘,

כי נעשה עוד ענין נפלא בלתי רגיל כלל וכלל,

שלא מת אף אחד מכל האדם והבהמה -וגם בזה,

כנ“ל,

אין זה היפך הטבע ממש,

וטעם הדבר בכדי שבנ“י יוכלו לקיים ציווי הקב“ה,

שלזה צ“ל מחצית בני ישראל בשוה 18

למחצית אנשי הצבא 19

ושלא יהי‘ עודף.

לאחרי שסיפר הכתוב כל הנ“ל אין צורך לפרט האחד אחוז מחמשים

(וכנ“ל,

שהוא מובן מעצמו),

ומודיע רק בכללות - „ויקח משה ממחצית בנ“י את האחוז אחד מן החמשים וגו‘“.

ה.

ע“ד ההלכה יש לתרץ החילוק הנ“ל

(שהכתוב מפרט מספר המכס של החצי השייך לתופשי המלחמה ולא השייך לבנ“י)

:

שיטת הבה“ג היא 20 ,

שהחיוב ליטול המכס וכו‘ משלל מדין הוא במנין המצות.

והרמב“ם 21

חולק עליו,

ולדעתו,

כיון שאינה מצוה הנוהגת לדורות אינה נמנית במנין המצות.

הרמב“ן בהשגותיו מתרץ שיטת הבה“ג,

ומפרש כי הבה“ג ס“ל שתרומת מדין היא מצוה הנוהגת לדורות.

ומקשה ע“ז בזוהר הרקיע 22 ,

דהרי מפורש בגמ' 23

שתרומת מדין „אינה נוהגת לדורות“.

ומתרץ הנוב“י 24

שרק התרומה מחלק בנ“י אינה נוהגת לדורות

(כי לדורות - אין נותנים חלק מן השבי והמלקוח להעם היושב בבית),

משא“כ התרומה ממחצית תופשי המלחמה נוהגת לדורות

(לדעת הבה“ג וכו‘),

עיי“ש בארוכה.

עפ“ז יש לבאר אריכות הכתוב בהתרומה שלקחו מחלק יוצאי הצבא - כי זה נוגע לדורות,

משא“כ התרומה שלקחו ממחצית בנ“י,

מכיון שאינה נוהגת לדורות,

מקצר בה 25 .

ו.

ההוראה מענין הנ“ל

(ע“פ פשוטו של מקרא)

:

עד כמה גדולה חביבות קיום המצוות ע“י בנ“י - שכו“כ ענינים דלא שכיחי כלל וכלל - קרו ונעשו ובלבד שבנ“י יקיימו מצוה בשלימותה! ולא רק בעת קיום המצוה מסבב הקב“ה שלא יהיו בלבולים ומניעות,

אלא גם לפני בוא הזמן לקיום המצוה בפועל,

מסבב סיבות וכו‘ - בכדי שלאחרי זמן רב - יהי‘ קיום מצוה בשלימותה.

וכבנידון דידן,

שהאדם והבהמה של מדין הי‘ כאו“א מהם במספר מדויק,

במשך זמן רב לא מת אף אחד אדם והבהמה וכו‘.

והרי מובן שבכדי שבעת מלחמת בנ“י במדין יהי‘ האדם והבהמה של מדין במספר מדויק של אלפים -צ“ל המשא ומתן של אנשי מדין,

גידול מקניהם וכו‘ זמן רב לפנ“ז באופן המתאים לזה! בסגנון אחר: זמן ארוך לפני המלחמה סיבב הקב“ה כו“כ סיבות שיעסקו אנשי מדין במו“מ ויגדלו בהמותיהם באופן כזה,

שבבוא הזמן,

שיצטרכו בנ“י לקיים מצות ה‘,

בשבי ומלקוח מדין יוכלו לקיימה בשלימותה!

ומזה ההוראה לכאו“א: אין להתרשם מכל בלבול ומניעה ועיכוב,

ואם לפעמים נדמה כאילו אין ביכולת לקיים מצוה כו‘,

אל יחוש,

אלא נכון יהי‘ לבו בטוח שהקב“ה סיבב ויסבב סיבות ועד שיוכל לקיים המצות בשלימותן.

(משיחת ש“פ מטו“מ,

תשל“ב)