מטות א

א.

כבר נתבאר כמה פעמים 1 ,

שדרכו של רש“י,

בפירושו עה“ת,

לפרש כל הענינים הקשים והבלתי מובנים בפשוטו של מקרא,

ובאם ישנם ענינים הנראים כבלתי מובנים

(בפי‘ הפשוט של הכתובים)

ואין רש“י מפרשם - הרי זה גופא הוכחה שלדעתו של רש“י מתיישבים ענינים אלו באופן פשוט ונקל כ“כ,

עד שאין צורך לפרשם 2

[וכדמוכח גם מזה שבכמה מקומות כותב רש“י בפירושו „איני יודע מה מלמדנו” 3

וכיו“ב - ואם אין דעתו לפרש את כל הדברים הדורשים ביאור בפשטות הכתובים,

לא הי‘ לו להעיר בכתובים אלו].

עפ“ז צריך ביאור מה שרש“י אין מבאר מאומה על הכתוב בפרשתנו 4

בסיום פרשת נדרים: „אלה החוקים אשר ציוה ה‘ את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעורי‘ בית אבי‘“ - דלכאורה אי“מ: מכיון שתוכן הפסוק הוא סיכום קצר מדיני הנדרים שנאמרו לפנ“ז,

הו“ל לכתוב לכל לראש נקודת הדין דנדר

(שחובת הנודר לקיים נדרו)

האמור בתחלת פרשתנו* 4

: „איש כי ידור נדר לה‘ או השבע שבועה לאסר איסר על נפשו,

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו

יעשה” - ואח”כ לפרט הפרטים 5

האמורים - „בין איש לאשתו בין אב לבתו”?

ואף שלאחר שמקדים הכתוב „אלה החוקים אשר צוה ה' את משה גו'”,

מובן

(לפרש“י 6 ),

ששוב א”א לכלול ביניהם את עצם החיוב לקיים הנדר,

כיון שאינו בגדר „חוקה”

(מצוה „שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו” 7 ),

שהרי מפורש בה טעם 8

: „לא יחל דברו - כמו לא יחלל דברו,

לא יעשה דבריו חולין”,

ולפיכך „ככל היוצא מפיו יעשה” - משא”כ פרטי 9

הדינים ש„בין איש לאשתו בין אב לבתו“,

שלא מצינו בהם טעם בכתוב;

אבל זה גופא דורש טעם: למה חזר הכתוב בסיכומו רק על ה„חוקים“ שבדיני נדרים ולא על עיקר הדין דנדרים?

ב.

הביאור בזה:

מובן בפשטות שעצם הדין שהנודר צריך לקיים דיבורו,

אינו זקוק לקרא מיוחד,

כי הוא דבר שהשכל הפשוט מחייבו; וגם נכלל הוא במה שנאמר 10

„מדבר שקר תרחק“

(אף שאינו דומה ממש).

וגם מובן הוא מכללות ענין שבועה

(וכריתות ברית)

המבואר כ“פ בתורה.

ולכן מצינו ענין הנדרים גם לפני מתן תורה,

כמ“ש 11

„וידר יעקב נדר וגו‘ והאבן הזאת וגו‘ יהי‘ בית אלקים גו‘“,

ואח“כ אמר לו הקב“ה 12

„אשר נדרת לי שם נדר,

עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך“ ופרש“י: „אשר נדרת לי -וצריך אתה לשלמו שאמרת יהי‘ בית אלקים שתקריב שם קרבנות“.

ולכן ג“כ מצינו בתורה

(עוד לפני פ‘ נדרים)

כמה ענינים שהם בגדר של „נדר“ 13 ,

ואין הכתוב מזכיר בהם עצם החיוב לקיים הנדר,

אלא מפרש פרטים ואופנים המסתעפים מדין נדר,

כגון: „איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה‘“ 14 ,

שהכתוב רק קובע

את הסכומים השונים של הערכין; וכן „איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה‘“ 15 ,

שהכתוב מפרש רק פרטי דיני נזיר.

והטעם ע“ז: לפי שעצם החיוב לקיים הנדר הוא דבר המובן מעצמו.

וכן נראה ממ“ש 16

„וידר ישראל נדר לה‘ וגו‘ והחרמתי את עריהם“,

ובנ“י קיימו את הנדר בפועל,

כמ“ש 17

„ויחרם אתהם ואת עריהם“ - היינו שגם אז

(קודם שנאמרה פרשה זו)

הי‘ ידוע להם ענין הנדרים וחובת קיומם.

עפ“ז צ“ל,

שמ“ש בפרשתנו „איש כי ידור נדר לה‘ או השבע שבועה וגו‘ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה“ לא בא הכתוב להשמיענו זה בתור ציווי או דין חדש,

כפי שמשמע לכאורה מלישנא דקרא,

אלא שהוא כעין פתיחה והקדמה למה שנאמר אח“כ; וכאילו אמר הכתוב: בענין הנדרים,

אשר דינו העיקרי ידוע ש„ככל היוצא מפיו יעשה“,

יש בו כמה הלכות בנידון נדרי אשה בנעורי‘ בבית אבי‘ ואשה נשואה - ובזה הוא החידוש של פ‘ זו.

ובמילא מובן בפשטות - ועד שרש“י אין צריך לפרשו - שכשבא הכתוב בסוף הפרשה לסכם את ראשי הפרקים של ההלכות שפ‘ זו באה ללמדנו,

אין מקום לצרף עמהן גם עצם הדין דנדרים,

מכיון שאין בו משום חידוש בפרשה זו.

ג.

עפ“ז יומתק ג“כ מ“ש רש“י

בתחלת הסדרה: „ראשי המטות -חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה וכו' ומה ראה לאומרה כאן,

למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה,

ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות“.

ולכאורה,

אף שיש להוכיח ממה שנאמרה פ‘ זו „אל ראשי המטות“ שיש ענין מיוחד בנדרים השייך ל„ראשי המטות“,

מ“מ מנ“ל,

בפשוטו של מקרא,

שענין זה הוא היפך ענין הנדרים -הפרת הנדרים 18 ?

אמנם עפ“י הנ“ל מובן: מכיון שכל פרשה זו לא באה

(לעצם הענין דנדרים בכלל)

אלא ללמדנו דינים פרטים דאשה בנעורי‘ ולאחר נשואי‘ -ובזה החידוש הוא שהפרת נדרי‘ היא ע“י האב והבעל

(דאין סברא שהחידוש הוא גם בזה,

שבלי הפרת האב והבעל אזי קמו כל נדרי‘ וכו‘ - כי מאי קמ“ל: ה“ז נדר כשאר הנדרים),

וא“כ כשפרשה זו נאמרה „אל ראשי המטות“ לרמז שיש בה ענין השייך אליהם - הרי מסתבר ששייכות זו נוגעת בדין הפרת נדרים שהוא תוכנה של הפרשה 19 .

ד.

והנה ענין זה שהלימוד ד„אל ראשי המטות“ הוא דווקא בשייכות להפרת נדרים,

יש לו הכרח גם בפנימיות הענינים:

ידוע מ“ש בירושלמי 20

בנוגע לנדרים: „לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים“,

והטעם ע“ז מובן: הכוונה העליונה בקיום התורה ומצות ה“ה בכדי לעשות

(ע“י)

לו ית‘ דירה בתחתונים 21 .

ובמילא מובן,

שצ“ל העבודה עם 22

הענינים הגשמיים,

לעשות מהם דירה לו ית‘,

ולא להסתייג ולהבדל מהם ע“י נדרים ושבועות 23 .

אמנם לאידך,

הרי ארז“ל 24

„נדרים סיג לפרישות“ שהנדרים מסייעים לקיים את הציווי 25

ד„קדש עצמך במותר לך“.

ונתבאר 26

החילוק בין ב‘ הוראות אלו,

שאדם המתנהג באופן טוב וישר,

עליו אמרו „דייך מה שאסרה לך התורה“,

ואדרבה אסור הוא בנדרים 27 ,

מאחר שהם מונעים אותו מלעבוד

ולברר את הדברים הגשמיים; משא“כ זה שהנהגתו אינה כדבעי למיהוי,

שבמצבו יש לחוש שהדברים הגשמיים יפעלו בו ירידה 28

- עליו אמרו „נדרים סיג לפרישות” 29 .

לפ“ז מובן שהתכלית הוא 30

להתעלות לדרגא כזו שבה יש מעלה יתירה היינו - שלילת וביטול הנדר.

ומעתה כשהתורה מרמזת שיש איזה ענין בנדרים המשתייך דווקא ליחיד מומחה

(או ג‘ הדיוטות,

שהם בי“ד 31 )

מצד דרגתו הנעלה - הרי מובן שאין 32

המדובר בענין השייך לקיום הנדרים,

כ“א לביטול והפרת הנדרים - היינו שהמומחה

(או הב“ד)

פועל 33

עילוי בהאדם הנודר,

עד שמגיע לדרגא כזו שאין צריך לנדרים.

ה.

ע“פ הנ“ל שעיקרה של פרשה זו הוא ענין הפרת הנדרים,

יובן ג“כ למה נאמרה פרשת נדרים

(הלזו)

סמוך

לכניסתם לארץ ישראל:

ההפרש

(העיקרי)

שבין עבודת בנ“י במדבר לעבודתם בא“י הוא בזה 34 ,

שבמדבר לא היו עסוקים בענינים גשמיים,

שהרי היו ניזונים שם ב„לחם מן השמים“ - מן,

ושתו מים מבארה של מרים,

וגם לא הי‘ להם להתעסק בהספקת לבושים,

כי בגדיהם גדלו עמהם 35

; משא“כ בארץ ישראל הוצרכו לעסוק במלאכת החרישה וזריעה וכו‘ - ודוקא עבודה זו היא,

כנ“ל,

תכלית הכוונה העליונה: לעשות לו ית‘ דירה בתחתונים.

ולכן כשעמדו להכנס לא“י ולהתעסק בה בעבודה זו,

נאמרה להם פ‘ הפרת נדרים,

שגם תוכנה היא העבודה עם הענינים הגשמיים כנ“ל.

ו.

אמנם מכיון שבפועל כתוב גם בפרשה זו עצם הדין של נדרים -וגם זה נאמר להם סמוך לכניסתם לא“י ולהתעסקותם בהענינים הגשמיים - מובן שגם בזה יש הוראה באופן העבודה הלזו:

נקודת ענין נדרים הוא „לא יחל דברו“ - היינו ש„לא יעשה דבריו חולין“ - וזהו אופן העבודה בהענינים הגשמיים,

לפעול שגם „דבריו“ הגשמיים לא יהיו „חולין“,

אלא להמשיך בהם קדושה 36 .

ומכיון שהוראה זו נרמזת בענין הנדרים עצמם,

הרי מובן שלכאו“א ישנו הכח לעבודה זו 37 ,

גם למי שלא הגיע לדרגת הפרת נדרים 38 ,

והטעם

ע“ז כתוב להלן: „בין איש לאשתו בין אב לבתו“ - כי כאו“א מבנ“י הוא בדוגמת „אשתו“ של הקב“ה 39 ,

ו„בתו“ של הקב“ה 40 ,

ובודאי שהקב“ה נותן לו הכח לפעול עבודה זו,

ולמלאות רצונו לעשות לו ית‘ דירה בתחתונים.

(משיחת ש“פ מטו“מ,

תשכ“ו)