א.
על הפסוק 1
„מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל“ פרש“י: „מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.
משכנותיך 2
- חניותיך כתרגומו.
ד“א מה טובו אהליך,
מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם.
משכנותיך -אף כשהן חריבין לפי שהן משכון עליכם וחרבנן כפרה על הנפשות שנאמר 3
כלה ה‘ את חמתו,
ובמה כלה ויצת אש בציון“.
וצריך להבין:
א)
בפירושו ש„משכנותיך“ היינו „חניותיך“ - למה לא פירש „משכנותיך“ - כפשוטו - ל‘ רבים של „משכן” 4 ?
ובפרט שלא מצינו בקרא ל‘ יחיד דחניות - „משכן“ כ“א „חנות
(נו)
” 5 ?
ב)
מלשון הכתוב מוכח ש„מה טובו“
נמשך גם 6
ל„משכנותיך ישראל“,
וכאילו נאמר „מה טובו משכנותיך ישראל“ - ולכאורה מהו ה„טוב“ המיוחד בחניות בנ“י 7 ?
ג)
ידוע הכלל בפרש“י עה“ת,
כמדובר כמה פעמים,
שכאשר מביא ב‘
(או יותר)
פירושים בענין אחד ה“ז מפני שבכל אחד מהפירושים יש קושיא
(שאינה בהשני)
- ומה הן הקושיות בנדו“ד?
ד)
בפי‘ השני מעתיק עוה“פ את התיבות „מה טובו אהליך” 8 ,
ואינו אומר - כדרכו בכ“מ 9
- בקיצור: „ד“א מה טובו אהל שילה וכו‘“?
ה)
מונה שילה ובית עולמים ואינו מזכיר אוהל מועד 10
- שהי‘ אתם בעת שברכם!
ו)
ה„טוב“ שבאהל שילה ובית
עולמים,
מפרש רש“י „שמקריבין בהן קרבנות“,
ולכאורה הול“ל ה„טוב“ העיקרי
(ע“פ פשוטו של מקרא עכ“פ 11 )
כפי שמפורש בקרא 12
: „ועשו לי מקדש
(בשביל)
ושכנתי בתוכם“ היינו שהם מקומות להשראת השכינה?
ז)
מה נוגע להבנת פירוש הכתוב
(„אהליך“)
שהקרבנות הם „לכפר עליכם“,
ושחורבנו
(של „משכנותיך“)
הוא „כפרה על הנפשות“?
ולאידך,
אם להבנת הענין ד„משכן“,
שמרומז בזה חורבנו,
נחוץ לדעת שהחורבן „כפרה על הנפשות“,
מדוע לא נזכר ענין זה בפרש“י בר“פ פקודי,
שגם שם פרש“י: „המשכן משכן - שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל“?
ח)
מהו הענין דכפרה על ..
הנפשות - ל‘ שאינו רגיל כלל?
! -
ט)
כיון שעכצ“ל שיש דיוק בזה - מהי הראי‘ מהפסוק „כלה ה‘ את חמתו“ ש„חורבנן כפרה על הנפשות“?
ב.
הביאור בכ“ז:
בההקדמה ל„מה טובו גו‘“: „וישא 13
בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו“ פרש“י: „שכן לשבטיו -ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין,
ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו“.
ההכרח לפרש כן: פשטות לשון הכתוב „וירא את ישראל שוכן לשבטיו“ משמע שראה חידוש,
הנהגה מיוחדת וטובה ביותר,
שהרי ראי‘ זו גרמה 14
ל„ותהי עליו רוח אלקים“
ופרש“י: „עלה בלבו שלא לקללם“ - והנהגה זו היתה נראית ב
(„שוכן“)
אופן חניית ישראל לשבטיו,
לכן מפרש רש“י ש„ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין“,
שזה מורה שהיו נזהרין ביותר בענין היוחסין
(שהרי התיחסותם על כל שבט ושבט הי‘
(כמבואר בפרש“י 15 )
ע“י ש„הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם וכו'”),
שזה מורה על מעלתם הנפלאה במידת הצניעות 16 .
וכיון שראה בלעם מעלה זו נתפעל ביותר עד ש„עלה בלבו שלא לקללם“.
אבל לפי“ז הרי הי‘ צ“ל כתוב „וירא את ישראל שוכן לשבטים“,
דמשמע שאין השבטים מעורבין יחד; ומאחר שדייק הכתוב לומר „שוכן לשבטיו“,
ה“ז הוכחה 17
שראה עוד 18
ענין נעלה - המתבטא ב„לשבטיו“ בכל שבט ושבט בפ“ע ניכר שזהו שבט ישראל - ומפרש רש“י שגם „ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו” 19 .
ומובן שגם ראיית מעלה זו גרמה ש„עלה בלבו שלא לקללם“.
ג.
ומתאים לההקדמה מבאר רש“י המשך הכתובים,
שכשבא בלעם אחרי
כן לדבר טוב על ישראל,
הוא מפרש
(לאחרי הפתיחה „נאם בלעם בנו בעור וגו‘ וגלוי עינים“)
הטעם למה אינו מקללם - מצד ב‘ המעלות הנ“ל: „מה טובו אהליך יעקב“ - האופן שעומדים האהלים של בנ“י,
ו„משכנותיך ישראל“ - אופן חניית השבטים.
ולכן אמר „מה טובו גו‘“,
ש
(בפשוטו של מקרא)
אין זה לשון של ברכה או של דברי נביאות וכיו“ב,
כ“א ביטוי של התפעלות מענינים טובים,
הנותן טעם למה אינו מקללם,
ואדרבא מדבר בשבחם ומברכם.
וזהו שפרש“י „מה טובו אהליך -על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.
משכנותיך - חניותיך“
(ולא כרגיל - משכן ודירה)
- המעלה השני‘ הנ“ל,
אופן חנייתם
(ש„כל שבט ושבט שוכן לעצמו“),
ובהתאם להמפורש לעיל* 19
: „וחנו בנ“י איש על מחנהו וגו‘“.
וכיון שאי“ז פי‘ הרגיל,
מוסיף רש“י ראי‘ לפירושו „כתרגומו“ - שהתרגום מפרש כן „בית 20
מישריך“,
שזהו תירגומו של „חני‘“ בכ“מ.
אמנם,
לפי‘ זה
(הראשון שבפרש“י)
קשה:
א)
לא מצינו לו חבר במקרא ש„משכן“ פי‘ חני‘,
כנ“ל.
ב)
חניית השבטים - כלל וגם קודם בזמן,
ואח“כ בא הפרט חנית האהלים דכל שבט - ואם כן הו“ל להקדים בקרא משכנותיך לאוהליך
(שזהו גם הטעם* 20
להסדר בפרש“י,
שהקדים
לפרש כעיקר את הענין ש„כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין“ ואח“כ - „ראה שאין פתחיהם וכו‘“).
ג)
זה ש„כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין“ הוא הענין העיקרי
(שהרי הוא נוגע ל„חזקת לידתם
(של)
כל אחד ואחד“)
וגדלה מעלתו בהרבה על ההנהגה באופן „שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה“,
הבא למנוע רק „שלא יציץ לתוך אהל חבירו“,
וא“כ גם מטעם זה הי‘ צ“ל סדרן בכתוב זה הפוך: „מה טובו משכנותיך ישראל
(ואח“כ)
אהליך יעקב“; כי עם היות ש„מה טובו“ קאי על שניהם בכ“ז מסתבר כי פרט הסמוך ל„מה טובו“ הוא ה„טוב“ יותר.
ד)
עפ“ז „מה טובו גו'” - אין בזה ענין דנבואה וא“כ הול“ל קודם הכתוב נאום שומע אמרי גו‘
(אף שבדוחק י“ל שרוצה לסיים הענין דמעלות עצמו).
לכן מביא רש“י פי‘ שני ושגם קאי בנבואה לעתיד: „מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן“ - כי מובן בפשטות שיש בהמקדשות „טוב“ מיוחד.
ומכיון שכתוב הלשון „אהל“ הר“ז מורה שהכוונה לאהל שילה; אמנם הרי כתוב בלשון רבים
(„אהליך“),
מוכח שכולל עוד דבר שבתוכנו
(„מקדש“)
הוא דומה לאהל שילה,
והיינו „בית עולמים“.
„משכנותיך ישראל“ - גם בזה המכוון לאהל שילה ובית העולמים,
אלא שהנידון הוא בזמן חורבנם,
ולכן
תוארם „משכנותיך“
(מלשון משכון).
ד.
והנה אף שמעצמו מובן ה„טוב“ שבאהל שילה ובית עולמים
(הן בקיומם והן בחורבנן
(שהרי אז הרי הן „משכון עליכם“)),
מ“מ הרי נתבאר לעיל שכתוב זה,
המתחיל בלשון „מה טובו וגו'“,
הוא כעין נתינת טעם למה אין מקללם,
ובמילא מוכרח לומר שהוא הדבר גם לפי פי‘ זה השני -שה„טוב“ שנתכוין בלעם באמירת ענין זה,
הוא גם טעם למה אין מקללם; ולכן מוסיף רש“י „שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם“ וגם „וחורבנן כפרה על הנפשות“.
והביאור:
ההכנה דבלעם ובהתחלה דכל ענין זה הייתה „ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים” 21
פרש“י: „אזכיר עונותיהם,
והקללה על הזכרת עונותיהם תחול“,
ולכן אח“כ כשברכם - מוכרח הי‘ לבאר שא“א שתחול הקללה על הזכרת עוונותיהם,
ועכצ“ל ש„מה טובו אוהליך“ - מעלתו -פי‘ „שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם“ - עוונותיהם מתכפרים.
אבל עדיין אין זה מספיק: א)
ה“ז רק בזמן שביהמ“ק קיים,
ב)
גם אז הרי הקרבנות מכפרים רק על השוגג באיסור כרת 22 ,
או על המזיד באיסור עשה 23
או לאוין שונים 24 ,
אבל על המזיד באיסור כרת ומיתת ב“ד וכו',
אין הקרבנות מכפרים - וא“כ הרי אפשר שתחול הקללה על עוונותיהם אלו?
ולכן מוסיף רש“י: „וחרבנן כפרה על הנפשות“,
מתאים לפירושו 25
„החטאים האלו בנפשותם,
שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב“ה“ - תכלית הפשיעה.
כן י“ל שכוונתו
(עכ“פ לרמז)
: כפרה על הנפשות,
מ„נפש כי תחטא בשגגה” 26 ,
ועד „הנפש אשר תעשה ביד רמה גו‘“ 27 .
ומביא ראי‘ ש„חורבנן כפרה על הנפשות“ שנאמר „כלה ה‘ את חמתו“,
כלומר,
שע“י „ויצת אש בציון“,
חורבן ביהמ“ק,
כלתה „חמתו“ של הקב“ה שהיא בגלל עוונותיהן של ישראל -הרי שנתכפרו ע“י החורבן כל העוונות גם הכי חמורות ושבעבר ג“כ -דאל“כ הרי עדיין נשארה „חמתו“ של הקב“ה על עוונות אלו.
ומובן עפי“ז 28
למה חוזר רש“י עוה“פ התיבות „מה טובו אהליך“ -בכדי להדגיש שדברי בלעם אלה הן הקדמה וטעם על שאא“פ שתחול הקללה - וזה מכריח שה„טוב“ של „אהליך“ ו„משכנותיך“ הוא בזה „שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם“,
וגם ש„חורבנן כפרה על הנפשות“.
ועפ“ז מובן ג“כ שאין מקום לכתוב ענין זה בפ‘ פקודי,
כי הכתוב שם בא רק לרמז לב‘ המקדשות כענין בפ“ע,
ואין נוגע שם לפרש במה היא
מעלתם וכו',
משא“כ כאן כנ“ל.
ה.
אבל גם לפי‘ זה קשה:
א)
דוחק לומר שה„בית־עולמים“
(קבוע)
ייקרא בכתוב בשם „אהל“
(עראי) 29 .
ב)
נתבאר 30
בביאור הפרש“י הנ“ל בר“פ פקודי שהטעם למה אין רש“י מפרש שם ש„המשכן משכן“ קאי על משכן שילה ועל ביהמ“ק
(כ“א על ב‘ המקדשות),
לפי שעל משכן שילה לא יתכן הלשון „משכון“: משכון הוא דבר הניטל מהלווה באופן עראי וזמני עד שיפרע החוב שאז חוזר המשכון לבעליו,
וזה שייך לומר רק בנוגע לב‘ המקדשות
(שבביהמ“ק השני הוחזר ביהמ“ק הא‘),
כי אף שאינם דומים זל“ז בכל פרטיהם 31 ,
מ“מ שווים הם בנקודתם העיקרית,
ששניהם „בית“ להקב“ה; משא“כ משכן שילה הוא רק דירת עראי - וא“כ איך אפ“ל
ש„משכנותיך“ קאי כאן גם על משכן שילה בחורבנו להיותו „משכון“?
(ולפי‘ זה ש„משכנותיך“ היינו „אהליך“
(אלא כפי שהם בחורבנן),
הרי בע“כ צ“ל שכלול בהם משכן שילה - משא“כ בפ‘ פקודי שמפני קושיא הנ“ל מפרשים שהכתוב לא קאי על שילה) 32 .
לכן מוכרח רש“י לפרש גם הפי‘ הראשון,
ואדרבא,
הפי‘ הראשון הוא הקרוב יותר לפשוטו של מקרא
(ולכן הוא הראשון,
העיקרי)
- כי לפי‘ הא‘ הקושי הוא בסדר הכתוב
(וי“ל סרס המקרא ודרשהו 33 ),
משא“כ לפי‘ הב‘,
שקשה בתוכן הפי‘ של הפסוק,
כנ“ל.
ו.
ההוראה מפרש“י הנ“ל:
מתוכן פירושו נראה גודל ענין הצניעות,
שאף זה „שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה“ שלכאורה אינו ענין עיקרי בצניעות,
שהרי תכליתו הוא רק „שלא יציץ לתוך אהל חבירו“,
הנה גם דבר זה בכחו לפעול שאפילו בלעם הרשע,
„עלה בלבו שלא לקללם“,
ועד שברכם: כנחלים נטיו גו‘.
ההוראה מזה: אל יאמר אדם,
שבדבר גדול ועיקרי בצניעות - כעין זה ש„כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין“ - יהי‘ נזהר,
אבל בפרט קל ביותר אין מן ההכרח לדקדק כ“כ; - כי עליו לדעת שגם פרט זה הוא
ענין עיקרי,
עד שבכחו להפוך כל ענין בלתי רצוי מן הקצה אל הקצה.
ועדיין מקום לפיתוי היצר: בד“א בנוגע להנהגה קבועה,
אבל כשהנידון בהנהגה עראית 34
אין מן החובה לדקדק כ“כ בצניעות ובקלות כבחמורות -
גם בזה באה ההוראה: „ראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה“ -גם בהיותם באוהלים,
„אהליך יעקב“,
אפילו ב„אהל“ עראי נוגע זהירות וצניעות כזו.
ולאידך גיסא: כשנזהרים בזה,
ההנהגה היא באופן של „מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל“ אזי ויהפוך ה“א לך גו' 35
וכפרש“י בפסוק הסמוך: הי‘ בלבו כו' וכשהפך המקום
את פיו ברכם כו' ועד להיעוד דמשכן הטוב בשלימות - שיחזיר הקב”ה את המשכון - בית עולמים,
ש„משכון” מורה שגם בעת החורבן ה”ה קיים - וכשתוגמר הכפרה ירד ויתגלה 36 ,
ולעד ולעולמי עולמים.
(משיחת ש”פ בלק,
תש”ל)