א.
בפירושו עה”פ 1
„והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ” מעתיק רש”י את התיבות „וישבו וילינו עליו” ומפרש: „וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו”
(כדלקמן ס”ב).
ופירשו המפרשים 2
שרש”י בא לשלול שלא נפרש „וישובו”: שהמרגלים חזרו עוה”פ - פעם שני' 3
- להרעים את בנ”י על משה,
אלא שפי’ הוא „ וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה”;
שמ”ש „וישבו” פירושו „כששבו מתור הארץ”,
וכל הפסוק הוא חזרה על מ”ש כבר,
בתור הקדמה למ”ש אח”כ „וימותו וגו'“ - היינו ש„והאנשים אשר שלח משה גו’
(הם)
וימותו גו'“.
והכרחו של רש”י לפרש כן 4
: באם עיקר חידוש הכתוב הוא שהלינו את בנ”י שנית ,
הו”ל להתחיל בזה ולכתוב „ וישובו האנשים גו’ וילינו עליו גו'“; וכיון דמתחיל „ והאנשים אשר שלח משה גו’ וישובו וילינו גו’” משמע שעיקר חידוש הכתוב הוא בנוגע ל„האנשים” - ולא בשאר הענינים שבפסוק זה,
ולכן מפרשו: שהאנשים
(ובתור מאמר המוסגר - מבאר עוונם)
- אשר שלח משה לתור את הארץ,
וכששבו הרעימו עליו את כל העדה - „וימותו גו'“ 5 .
אבל עפי”ז צלה”ב:
א)
כל המסופר כאן כבר ידוע ממ”ש לפנ”ז 6 .
[באם נפרש ששבו פעם שני’ והרעימו,
ה”ז חידוש פסוק זה.
אבל לפי פרש”י שהמדובר בההרעימו שלפנ”ז]
הרי כל הכתוב מיותר.
וכהקדמה להפסוק שלאחריו - לספר עוונם שהוא הסיבה ד„וימותו” - הרי כ”ז מובן מהקודם.
ב)
לפי”ז הו”ל לרש”י להעתיק רק תיבת „וישבו” ולפרש „וכששבו מתור הארץ” ולא יותר.
ג)
מאי קמ”ל רש”י במ”ש „הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה” -הרי זה נאמר בפירוש בהפסוק.
ד)
מה מוסיף רש”י בסיומו „אותם אנשים וימותו”?
אין לומר דבא לשלול „כל העדה” שהזכיר לפנ”ז - כי זה מפורש בכתוב „וימותו האנשים מוציאי גו'“.
גם דוחק גדול לומר - שכיון שארך מאמר המוסגר הנ”ל - „חוזר על הראשונות“ 7
ומבאר שכ”ז הקדמה ל„וימותו”,
כי לפירושו „כששבו מתור הארץ כו'“
- כ”ז מובן ואין רש”י צריך לכותבו בפירוש 8 .
ב.
אח”כ ממשיך רש”י
(באותו הדיבור)
: „כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו כמו 9
דובב שפתי ישנים וישנה לטובה 10
וישנה לרעה.
לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא לטובה“ 11 .
בפשטות קשה לרש”י מש”כ אח”כ „
(מוציאי)
דבת
(הארץ)
רעה ”,
וכאן כתוב „
(להוציא)
דבה
(על הארץ)
” בלי הוספת „רעה” - וע”ז מתרץ ש„דבה” כל דבור במשמע „וישנה לטובה וישנה לרעה,
לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא טובה”.
אבל עפ”ז אינו מובן:
א)
מקום פי’ זה הי’ צ”ל בפסוק הבא,
כי שם מתעוררת הקושיא: למה מוסיף „רעה”.
ב)
גם את”ל
(מאיזה טעם)
ששייך הוא לתיבה „דבה” שבפסוק דילן -הרי בפשטות אין קשר בין פי’ „דבה” עם מש”כ רש”י בתחלת דיבור זה -וא”כ הי’ צריך רש”י לפרשו בדיבור בפ”ע - להעתיק תיבת „דבה” ולפרשה: כל הוצאת דיבה כו’.
ג)
למה כופל רש”י עוה”פ בסיום פירושו „שיש דבה שהיא לטובה”,
הרי כבר כתב „וישנה לטובה וישנה לרעה”?
ג.
הביאור בכ”ז:
נוסף על הנ”ל,
שכוונת רש”י לשלול שלא נפרש „וישבו וילינו”,
שהלינו שנית - הנה בעיקר בא לתרץ הקושיא האמורה: כל הכתוב מיותר,
כי אין בו חידוש.
ועוד בא לתרץ קושיא נוספת בפסוק דילן: בדברי הקב”ה למשה בפרשה זו מדגיש שהתלונה שהלינו המרגלים היתה על הקב”ה ,
וכמפורש 12
„עד מתי לעדה הרעה הזאת
[המרגלים 13 ]
אשר המה מלינים עלי גו'“,
וכן מפורש
בנוגע לשאר בנ”י 14
„אם גו’ לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי גו’” - ובפסוק זה נאמר „וישבו וילינו עליו גו’”,
על משה ?
ואף שבפועל הלינו גם על משה,
כמ”ש 15
„וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל גו’” - הרי: א)
גם אהרן בכלל
(ובשוה,
לכאורה,
למשה),
וכאן מזכיר רק את משה.
ב)
ועיקר: פשוט שעון התלונה על הקב”ה חמור יותר מהתלונה על משה.
ומדוע מדגיש הכתוב שהלינו את כל העדה עליו - על משה 16 ?
ומכיון שרש“י בא לתרץ
(גם)
קושיא זו לכן מעתיק גם התיבות „וילינו עליו“ 17 .
ועוד: נקודת התירוץ בפרש“י בכוונת כל הכתוב - מבוארת ע“י התיבות „וילינו עליו“
(כדלקמן),
ולכן מעתיק רש“י גם תיבות אלו.
ד.
והביאור בזה: כתוב זה בא לתרץ קושיא פשוטה: בהפסוקים שלפנ“ז מבואר איך שחרה אף ה' בבנ“י,
עד שאמר „אכנו בדבר ואורשנו“ 18 ,
ואעפי“כ פעל משה ע“י תפלתו
שהקב”ה אמר „סלחתי כדבריך“ 19 ,
שלא ימותו תיכף,
אלא במשך הארבעים שנה,
ועד ש„לא מת אחד מהם פחות מבן ששים וכו'“ 20
- וא”כ למה לא הועילה תפלתו של משה גם בנוגע להמרגלים שלא ימותו תומ”י 21
עוד באותו יום
(וכדמוכח ממ”ש אח”כ 22
„וישכימו בבקר וגו'“ - דע”פ פש”מ כל הכתוב קודם לזה
(כולל „וימותו האנשים וגו'“ 23 )
אירע באותו יום).
לכן מוסיף הכתוב כהקדמה למ”ש „וימותו גו'”,
ש„והאנשים אשר שלח משה וגו' וישבו וילינו עליו את כל העדה גו'”,
היינו שהם נתכוונו לחלוק על משה עצמו 24 ,
ולכן לא הועיל משה בתפלתו לפעול בעדם 25 ,
וכהכלל שכבר כתבו רש”י לפנ”ז 26
„אין קטיגור
נעשה סניגור” 27 ,
וגם,
דנים לאדם „מדה כנגד מדה“ 28 .
וזהו שפרש”י על התיבות „וישבו וילינו עליו ” - „הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה,
אותם אנשים וימותו” - היינו ש כל הכתוב בא להגיד ש
(רק)
האנשים האלו הרעימו עליו ,
ולכן,
הם שמתו תומ”י,
כי עבורם לא הועילה תפלת משה.
ואף שגם בנ”י הלינו על משה,
כמ”ש 29
„וילנו על משה גו’ כל בנ”י גו’” - הרי לא נתכוונו בזה לחלוק על משה עצמו,
כ”א רק שחששו שמביאם „לנפול בחרב וגו’”,
משא”כ המרגלים,
שנתכוונו לחלוק על משה* 29 ,
כנ”ל.
ע”פ הנ”ל יובן בטוב טעם המשך ב’ הכתובים
(וגם - למה כופל בפסוק השני „מוציאי דבת הארץ רעה”,
אף שבפסוק הראשון כתוב כבר „להוציא דבה על הארץ”)
: בפסוק הראשון לא איירי בהסיבה שגרמה מיתת המרגלים,
כ”א - למה לא הועילה תפלת משה
(ומש”כ „להוציא דבה על הארץ”,
הרי זהו רק סיפור המציאות,
איך „וילינו” ע”י שהוציאו דבה על הארץ).
ובהמשך לזה,
בפסוק השני,
בו מפרש „וימותו האנשים”,
מבאר מה היתה הסיבה שגרמה למיתתם - „מוציאי דבת הארץ רעה”,
וכאן הכוונה 30
- שבזה התנגדו להקב”ה ,
וכנ”ל דחטא ההתנגדות להקב”ה חמור יותר מההתנגדות למשה 31
(אף שרק ע”י התנגדותם למשה לא הי’ יכול משה להתפלל עליהם)
- ולכן כופלו עוה”פ בפסוק הב’.
ה.
אבל צלה”ב:
מכיון ש כל כוונת הכתוב היא לבאר ש„וילינו עליו ”,
כנ”ל,
ולא לבאר סיבת מיתתם ,
הרי הי’ מתאים יותר,
שלא להזכיר בפסוק הא’ את העון שבשבילו מתו,
דהרי זה כאלו הכתוב מדגיש
(גם)
כאן סיבת מיתתם דוימותו -
שבא תיכף לאח”ז,
היפך כוונת הכתוב
[ואף שבפועל „הרעימו עליו” ע”י „להוציא דבה על הארץ”,
ודרך המקראות בכ”מ לפרש גם במקום שמובן מעצמו - מ”מ מאחר שע”י הוספת תיבות אלו יש מקום לטעות,
הי’ מתאים יותר שלא להזכירו].
לכן מוסיף רש”י תומ”י
(באותו הדיבור)
: „ כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים כו’ וישנה לטובה וישנה לרעה” - היינו שאין מוזכר בהכתוב ענין דעון ,
כ”א סיפור דברים: איך „וילינו” - ע”י דיבור
(סתם)
; בסגנון אחר: בכוונה דייקה התורה וכתבה דיבה
(סתם)
- שישנה לטובה כו’ - כי בתוכן כתוב זה אף אם היו מלינים עליו ע”י דבור טוב ,
ג”כ הי’ מבואר למה לא תועיל תפלת משה עליהם; כי „אין קטיגור נעשה סניגור”,
כו’ כנ”ל.
ומביא רש”י ראי’ ע”ז 32
: „לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה”,
היינו שמזה שבפסוק שלאח”ז מפורש „רעה”,
ושם הרי כוונתו,
כנ”ל,
להגיד סיבת מיתתם לכן הוצרך לכתוב „רעה“ 33
- הרי מזה ראי’ שבכתוב זה שאין כתוב „רעה”,
אין בזה משמעות של העון שעשו,
ומובן שאין כוונתו להגיד סיבת מיתתם,
כ”א למה לא הועילה תפלת משה.
וזהו שכפל
רש”י ומסיים „שיש דבה שהיא לטובה”,
כוונתו בזה לכתוב הא’ - שאין מודגש בו טיב הדבור,
וגם אם היתה דבה לטובה הי’ מובן למה לא הועילה תפלתו.
ו.
הוראה בעבודה:
אי’ בתקוני זהר 34
„אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”,
ואמרז”ל 35
„אין דור שאין בו כמשה” - ומובן שכמו שהי’ משה רבינו מתפלל בעד כאו”א מבנ”י,
ודאג עבור כאו”א 36
(עד שהקב”ה בחנו בזה בהיותו „רועה את צאן גו'“ 37 )
- כן הוא באתפשטותא דמשה שבכל דור 38 ,
שדואגים
ומתפללים 39
עבור כאו”א מבני ישראל שבדורם.
והנה אף שבודאי ישנם כו”כ שיכולים להתפלל בעצמם תפלה שלימה 40
וכו’,
ואדרבא כאו”א מ”ע מה”ת
שיתפלל ע”ע 41 ,
מ”מ גם הם זקוקים לתפלת „משה” שבדורם.
והטעם: „ראשי אלפי ישראל כו’ הם בחי’ ראש ומוח כו'“ 42 ,
ולכן מובן שכמו שהוא בגשמיות,
דכשיש חסרון וכאב בא’ מאברי הגוף נרגש הוא בראש ומוח דוקא,
כן הוא ברוחניות,
שהתפלה עבור הקומה שלימה דבנ”י לכל האברים שלה הוא ע”י המוח והראש 43
- משה שבדור.
ועוד זאת: תפלת היחיד מתעלית ע”י המשה שבדור,
להיותו ממוצע המחבר 44
בנ”י להקב”ה,
וכמש”נ 45
„אנכי עומד בין ה’ וביניכם”.
ולמדים דבר זה מאופן ההנהגה דמשה רבינו: בנ”י נטו מדרך הישרה עד שנגזרה עליהם הגזירה ד„אכנו גו’”,
ומכיון שהי’ „דור דיעה“ 46
- שייכים למדריגת מרע”ה 47
- בודאי שהיו גדולים בעבודת ה’ - כולל בעבודת התפלה,
מ”מ רק משה רבינו ע”י תפלתו הוא שפעל שלא זו בלבד שלא מתו תיכף,
אלא עוד שחיו כולם עד ס’ שנה - היינו שכמה מהם חיו עוד קרוב ל ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים -
[ולא חיי צער,
כ”א חיים טובים בגשמיות וברוחניות - שהרי במשך כל השנים הי’ להם לחם מן השמים 48 ,
ומים מבארה של מרים 49 ,
וענני הכבוד שהלכו עמהם להרוג את הנחשים ועקרבים ולגהץ בגדיהם 50
- וגם ברוחניות היו במדרי’ נעלית ביותר 51 ].
עד”ז הוא בנוגע למשה שבכל דור,
שהוא הוא הדואג עבור כאו”א והוא הוא המתפלל ופועל ע”י תפלתו - המשכת כל טוב 52
בגשמיות 53
וברוחניות.
(משיחת ש”פ שלח תשל”ב)