א.
עה”פ 1
„והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” דלכאורה אינו מובן כלל: הרי הוא שקיבל תורה מסיני והקב”ה למדו תורה מ’ יום ומ’ לילה ונתנה לו במתנה 2 ,
ולפני זה - הוציא את בנ”י מארמ”צ והקב”ה אמר לו בך יאמינו לעולם 3 ,
ואך זה עתה בפרשתנו למדנו שכל זמן שהי’ רוצה הי’ מדבר עם השכינה 4 ,
ושמע שיאצילו מרוחו על ע’ הזקנים והוא אינו חסר כלום 5
וכו’ - וערכו לכל העם הוא כאומן ליונק וכו’ 6 ,
ואיך שייך שיהי’ עניו מכל האדם גו’?
!
ומבואר התירוץ 7 ,
ש„עם היות שידע
(משה)
את הטוב שלו ואשר הוא גבוה במעלה מכל אדם,
ומ”מ הי’ עניו מכל אדם,
והוא מפני שידע אשר כל עניני מעלותיו אשר בהם הוא גבוה במעלה ומדרי’ מכל אדם,
הוא מה שניתן לו מלמעלה ..
וחשב דאלו היו אלו הכחות אצל אחר הי’ ג”כ במדרי’ ומעלה זו,
ואפשר דאחר אם היו לו כחות אלו הי’ מגלה את הכחות יותר,
ומשו”ז הי’ עניו מכל”.
והנה מהמשך הביאור מובן,
שפירוש הנ”ל של „
(והאיש משה)
עניו ”,
אינו שונה מפירושו הפשוט - היינו ההכנעה בפני כל האדם 8
- אשר ע”כ
אינו מסתפק בהביאור בזה „שידע אשר כל עניני מעלותיו ..
הוא מה שניתן לו מלמעלה”,
כי זהו רק טעם לשלילת ההתנשאות במעלתו על הזולת - ומוסיף 9
„ואפשר דאחר אם היו לו כחות אלו הי’ מגלה את הכחות יותר ” שזהו טעם המחייב ההכנעה לגבי הזולת.
אבל עפי”ז צריך להבין: עיקר מעלתו של משה לגבי כל האדם אשר ע”פ האדמה הוא בענין הנבואה 10 ,
וכמו שמבואר בפרשתנו 11
בגודל מעלת נבואת משה רבינו,
ועד ש„לא קם נביא עוד בישראל כמשה“ 12 ,
והרי נבואה אינה ענין שבא ע”י עבודת האדם,
כ”א מעלה ומדרי’ נגלית הניתנת מלמעלה,
ובזה אינו שייך לומר דאחר הי’ מגלה את הכחות יותר,
וא”כ למה הי’ משה עניו מאד מכל
האדם* 12
גו',
בשעה שבענין הכי עקרי שלו הי’ למעלה מכל אדם 13 .
ב.
ויובן זה בהקדים מה דאיתא בסיום מס’ סוטה 14 .
במשנה שם: משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא.
ובגמרא שם: אמר לי’ רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא,
אמר לי’ רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא.
וצריך להבין:
א)
שניהם,
ר”י ור”נ,
היו בדור אחד 15 ?
ומסתבר שכל אחד מהם הכיר במעלות של חבירו
[וכמו שמצינו,
שר”י אמר על ר”נ „דרשינהו להני קראי כסיני“ 16 ,
ור”נ קרא את ר”י בשם „סיני” 17 ]
וא”כ למה נקט כ”א
מהם מעלת עצמו בלבד,
ולא אמרו להתנא לא תיתני את כל הבבא של „בטלה ענוה ויראת חטא” כי ישנן מעלות אלו בהם?
ואם במעלת עצמו מדבר - עאכו”כ שידבר ויפרסם מעלת חברו.
ב)
מאחר שכ”א אמר „לא תיתני” דבטלה רק לגבי מעלה אחת
(ולא קאמר לא תתני כל הבבא דמשמת רבי),
מכלל שסברי שהשני’ בטלה -יר”ח לר”י וענוה לר”נ -
והלא שנינו בברייתא דרפב”י 18
: „ענוה מביאה לידי יראת חטא”,
והיינו שע”י ענוה באים למדה יותר נעלית: יראת חטא,
א”כ יקשה לר”נ איך אפשר שהמעלה הפחותה
(ענוה)
בטלה
(משמת רבי)
בה בשעה שהמעלה החשובה ממנה
(יראת חטא)
לא בטלה* 18 ?
ג.
לכאורה הי’ אפשר לתרץ שר”נ קאי בשיטת ריב”ל 19
שענוה גדולה מיראת חטא,
ובשיטת הירוש’ שקלים שסתם
(לפי גירסת התוס' 20 )
ש„יראת חטא
(קודמת ו)
מביאה לידי ענוה”,
ולכן שפיר ס”ל שענוה בטלה ולא יר”ח הפחותה ממנה* 18 .
ולפ”ז נאמר,
שפלוגתת ר”י ור”נ -„לא תיתני ענוה ” או „לא תיתני
יראת חטא ” - תלוי’ במחלוקת הנ”ל: ר”י דקאמר שיראת חטא בטלה ולא ענוה,
היינו משום דס”ל שיראת חטא גדולה מענוה; ור”נ דקאמר שבטלה רק ענוה,
ס”ל להיפך שענוה נעלית יותר מיראת חטא.
אבל קשה לומר כן:
א)
אף שלא ראינו אינו ראי’ -בכ”ז הרי לא אשתמטתי’ בשום מקום לומר שר”י ור”נ פליגי בפלוגתא שכבר נחלקו בה קודמיהם - רפב”י וריב”ל.
ב)
מצינו שר”נ הי’ מחסידי בבל 21
ור”י הי’ סיני 22 ,
שהוא סדר הלימוד דבני מערבא 23
- ולפי הנ”ל ה”ה
בהיפך : רב יוסף דס”ל שרק יר”ח בטלה,
נקט בשיטת הבבלי ,
ורב נחמן דסבר שרק ענוה בטלה - כהירושלמי 24
!
מובן שאין הכרח לומר ששיטת לימודו של ר”י
(בהיותו סיני)
היא לעולם לפי הירושלמי ושיטת ר”נ
(מחסידי בבל)
- כולה לפי הבבלי
(שהרי שניהם היו בבבל)
- אבל לאידך גיסא,
דוחק לומר שתהא פלוגתתם באופן של מוחלפת השיטה בין ר”י ובין ר”נ.
ד.
ויובן זה בהקדים הקושיא הידועה במאמר ר”י „לא תיתני ענוה דאיכא אנא”: זה גופא שר”י משתבח במדת הענוה
(וכפרש”י „שאני ענוותן“ 25 )
הוא היפך הענוה 26 ?
והביאור בזה: „אין פי’ עניו כמו שהעולם סוברים שפי’ הוא לשון שפלות,
כי שפלות הוא מה שיודע ומכיר ערכו ושפלותו שהוא שפל אנשים כו'“ 27 ,
והיינו,
מי שהוא באמת מושלל ממעלות
(או שישנן בו,
אלא שאינן ידועות לו) 28
;
אולם העניו באמת הוא
(כמו שנת”ל במדת הענוה שהי’ אצל משה)
איש המעלות והוא יודע ומכיר את ערכו - וביחד עם זה אינו מתגאה בהן כלל וכלל ואינו מחזיק טובה לעצמו 27 ,
והטעם הוא
(כמו שנת”ל ס”א),
לפי שיודע הוא שהכחות והחושים הנעלים שלו כולם ניתנו לו מהקב”ה,
ועושה חשבון בנפשו ש„אילו היו אלו הכחות אצל אחר הי’ ג”כ במדרי’ ומעלה זו,
ואפשר דאחר אם הי’ לו כחות אלו הי’ מגלה את הכחות יותר“,
ועד”ז י”ל במעלת הענוה עצמה דר”י: שידע מעלת ענוותנותו,
בכ”ז לא החזיק טובה לעצמו כו’; ואדרבה,
חשב שאילו נתנו כחותיו וכשרונותיו לאחר אפשר והלה הי’ מגיע לבחי’ ענוה שהיא למעלה מזו שישנה בו.
וזהו גם מה ש„קרי רב יוסף אנפשי’ ורב תבואות בכח שור”* 28
:
כמו שה„רב תבואות” אינן באות וצומחות מה„כח שור” - אלא מן כח הצומח שבארץ,
ע”י הזרע שנזרע בה וכו’ - והשור הוא רק אמצעי,
ע”י כחו בא לפועל כח הצומח שבארץ ומצמיח רב תבואות.
ועד”ז מה שאמר ר”י על עצמו,
„שיש בידו חבילות של משנה“* 28
(„מרי חטיא" 22 ),
הוא אינו אלא אמצעי שע”י באו לפועל הכחות שניתנו לו מלמעלה.
ה.
אך עדיין אינו מובן:
התורה שלומדה ה”ה מצלא מיצה”ר,
שלא יכשילנו לחטא 29 ,
והרי מעלה זו שהיתה בר”י - אדם שמור מן החטא - לא באה מהכחות שניתנו לו מלמעלה
[שהם רק מאפשרים לאדם להגיע לדרגת „סיני”,
אבל לא שהם העושים* 29
שיהיה שמור מן החטא],
כ”א מצד עבודתו הוא שלמד ועד שנעשה סיני - וא”כ איך הי’ ר”י
„עניו” בשעה שידע שבכח עבודתו נתעלה לסוג אדם השמור מן החטא 30
שהרי אין אומרים שצ”ל עניו מכל הבהמה כי אילו ניתנו לה כוחות אלו הייתה מגלה את הכחות יותר?
וי”ל: מה ש
[לימוד]
התורה מציל מן החטא
(לדעת ר”י),
אין הכוונה שהתורה
(נלמדת באופן נעלה כ”כ עד ש)
פועלת שינוי בהלומד,
היינו שהוא עצמו נתעלה למדריגה כזו שאינו שייך לחטא,
אלא
(שהאדם עצמו מצד דרגתו אינו מובטח שינצל מחטא,
אלא)
שהתורה מצלא,
היא היא ששומרתו ומצילתו מן החטא.
ולכן,
כמו שהתורה שלמד ר”י,
לא הביאה אותו להחזקת טובה לעצמו וקרי אנפשי’ ורב תבואות בכח שור כנ”ל; כמו”כ לא החזיק טובה לעצמו גם בנוגע לריחוק מחטא - „מצלא מיצה”ר” - מכיון שגם זה הוא רק תוצאה והמשך מהתורה שלמד ולא שהוא עתה בסוג אדם נעלה.
ועפ”ז יש לבאר מה שר”נ אמר „לא תיתני
(רק)
יראת חטא” אבל ענוה בטלה
(לדעתו)
משמת רבי -אף שידע גדולתו וענוותנותו של ר”י:
ר”נ פליג על ר”י וסבר שלימוד
התורה פועל שינוי באדם הלומדה עד שאינו שייך לחטא - ובמילא לא הי’ ר”י יכול להיות „עניו“ 31 .
ו.
[ וע”ד זה יש לישב גם מה שר”י לא אמר לתנא לא תיתני יר”ח דאיכא ר”נ:
מסופר בגמרא 32
„דאימי’ דר”נ
(בר יצחק)
אמרי לה כלדאי
(חוזים בכוכבים 33 )
בריך גנבא הוה,
לא שבקתי’ גלויי רישי’ אמרה לי’ כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי
(בקש רחמים שלא ישלוט בך יצה"ר 33 )
”,
ופ”א „נפל גלימא מעילוי’ רישי’ ..
אלמי’ יצרי’ כו’”.
והנה ענינו ומעלתו של ירא חטא אינו בזה שאינו עובר עבירה בפועל
(שזה יכול להיות מפני יראת העונש,
מפני מורא רבו בו”ד וכיו”ב)
כ”א שירא מפני החטא ,
ירא
(מדה שבלב)
לעבור על רצון השם וכו' 34 .
משא”כ היראה של ר”נ,
קסבר ר”י שמכיון שהיא נעשית ע”י כיסוי ראש ותפלה - הרי אין זה ענין של יראת חטא בעצם בלבו ובנפשו,
ואדרבה הכיסוי ראש צריך להוליד בו בכל פעם מחדש
(כנ”ל בגמרא)
אימתא
דשמיא,
וגם אז אינה יראת חטא כי אפשר שישלוט היצה”ר וצ”ל בעי רחמי - וע”י כ”ז לא נעשה שינוי בו שיהא נקרא ירא חטא,
כ”א רק שניצל מעשיית החטא 35
(וע”ד שיטת ר”י הנ”ל בפעולת התורה שמצילה מעשיית החטא)].
ז.
מקור ודוגמא להסברה הנ”ל -שר”י ור”נ פליגי אם לימוד התורה
(ועד”ז כיסוי הראש ותפלה)
פועל שינוי באדם שלא יהי’ שייך לחטא או שרק מונע ומציל מפעולה -מצינו במס’ ברכות 36
:
אסור לקרוא ק”ש כנגד מי רגלים,
עד שיטיל לתוכן מים.
וכמה יטיל לתוכן מים - פלוגתא דר”נ ור”י
(בפירוש הברייתא)
: ר”נ סובר,
שבאם הכלי יש בה כבר מי רגלים,
ובא להטיל לתוכן מים - אז
(לדעת ר’ זכאי)
צריך להטיל לתוכן רביעית,
אבל „בתחלה”,
שקדמו המים למי רגלים,
מתבטלים הם במים כל שהן,
כי „ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל“ 37
; ור”י סובר,
אשר
(לר’ זכאי -)
גם „בתחלה” צריך לרביעית מים.
ועביד עובדא: „א”ל ר”י לשמעי’ אייתי לי רביעתא דמיא כר’ זכאי” - אפילו בתחלה 38 .
וי”ל שפלוגתת ר”נ ור”י - אם בתחלה צריך לרביעית מים לבטל את המי רגלים - היא פלוגתא
(כללית)
באופן ה„בעלות” והפעולה של
טהרה וקדושה וכו’ בהמקום בו נמצאות: אם האיכות לבד פועלת וקונה את המקום: שיטת ר”נ דמים טהורים אפילו כל שהן 39
„קונים” המקום ונעשים קבוע בו 40
ולכן קמא קמא בטיל בהן
משא”כ כשבאים למקום מי רגלים צ”ל ביטול ע”י כמות,
שיעור רביעית.
משא”כ לדעת ר”י.
ועד”ז גם בנדו”ד - ההצלה מן החטא הבאה מ
(לימוד)
התורה 41
(ומכיסוי הראש ותפלה)
: לפי שיטת ר”נ לימוד התורה וכו’ „נקבע” באדם הלומד,
עושה בו שינוי,
עושה האדם „מקום תורה” וקמא קמא בטיל,
שהרי דרכו של יצה”ר היום אומר לו כך כו'* 41
- וכשזה בטל אינו בא לידי היפך דיראת חטא.
משא”כ שיטת ר”י ה”ז רק שהתורה מצלא מעשיית החטא.
ח.
אבל עפ”ז צריך להבין: לדעת ר”נ שהתורה פועלת שינוי בהאדם הלומדה שאינו שייך לחטא,
שזה בא מצד עבודתו - א”כ איך הי’ אפשר לרבי להיות עניו,
ועאכו”כ משה שקבל תורה מסיני,
והתורה נקראת על שמו 42 ,
והלא גם בהם פעלה התורה
שינוי וחידוש וכו’.
וי”ל הביאור בזה: דהנה מבואר בלקו”ת 43
במחלוקת רפב”י וריב"ל 18
אם ענוה היא למטה מיראת חטא,
או שענוה גדולה מכולן,
שכמה ענוה הן 44 ,
ענוה שמביאה לידי יראת חטא היא בבחי’ בינה,
וענוה ש„גדולה מכולן” - בבחי’ הכתר.
ובסגנון פשוט יותר:
ענוה שבבחי’ בינה היא ענוה שעפ”י חשבון וטעם ,
וכמו שנת”ל בהענוה שהי’ אצל משה
(ור”י)
מפני ש„חשב שאם הי’ לזולתו כחות וחושים שלו,
הי’ מגיע למעלה יותר”.
וענוה שבבחי’ הכתר היא ענוה
(וביטול)
בעצם .
ט.
הוכחה להנ”ל שישנו הענין דענוה בעצם - למעלה מהחשבון והשכל: מצינו ענוה גבי הקב”ה ,
דאמרו רז”ל 45
במקום גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענותנותו -והרי בנוגע להקב”ה,
הלא ודאי שאין שייך „חשבון”
(ח”ו).
ומזה מוכרח ,
שישנה ענוה כזו שהיא בלי שום חשבון כלל,
ענוה בעצם 46
(וע”ד מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח 47
- דעם היות שלא נמצאת שום מעלה ב„דכא ושפל רוח” לגבי „מרום וקדוש”,
בכל זה,
רוצה הוא לשכון ב„את דכא ושפל רוח” דוקא).
ועד”ז היא מעלת הענוה שהי’ אצל משה רבינו 48 ,
דנוסף על מה „שחשב שאם הי’ לזולתו כחות וחושים שלו הי’ מגיע למעלה יותר”,
שענוה זו היא בשייכות למעלות שהגיע אליהן ע”י עבודה
(לאחרי נתינת הכחות והחושים מלמעלה),
שהיא „ענוה” שעפ”י חשבון וטעם; הנה זה שהי’ משה עניו למרות מעלתו בנבואה
(וכיו”ב)
- היא להיותו עניו בעצם 49 ,
והי’ בטל לגבי כל אדם 50 .
יו”ד.
והנה ידוע 51 ,
שדוקא ע”י אופן הלימוד דבבלי מגיעים לבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.
ועפ”ז יש לומר,
שפלוגתת ר”י ור”נ אם בטלה ענוה משמת רבי - היא פלוגתא בכוונת המשנה „משמת רבי בטלה ענוה“ 52
:
רב יוסף שהי’ „סיני”
(סדר הלימוד דירושלמי)
ס”ל,
שכוונת המשנה „בטלה ענוה” היא לבחי’ הענוה
(שמצד החשבון)
דבחי’ בינה 53 ,
ולכן אמר „לא תיתני ענוה דאיכא אנא”.
ור”נ שהי’ „ מחסידי 54
בבל ” סובר,
שכוונת המשנה היא לבחי’ הענוה שמצד הכתר
(ביטול בעצם),
וענוה זו בטלה משמת רבי,
לכן אמר „לא תיתני
(רק)
יראת חטא דאיכא אנא”.
(משיחת ש”פ נשא תשל”ב)