א.
עה״פ 1
"שבת שבתון יהי׳ לארץ שבת לה׳" דרשו בתו״f: "שבת לה׳ — כשם שנאמר 2
בשבת בראשית שבת לה׳ כך נאמר בשביעית שבת לה'"; ובפירש״י הובאה ג״כ דרשה זו,
אבל בשינוי לשון: ״שבת לה׳ — לשם ה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית".
והנה בהשקפה ראשונה נראה שב׳ הדרשות תוכנם חד הוא 3 .
אבל לפ״ז צלה״ב טעם השינויים שביניהם:
א)
רש״י בפירושו מפרש תוכן הדרשה ״שבת לה׳״ — "לשם ה׳" ואח״כ מביא ראי׳"כשם שנאמר בשבת בראשית״,
ואילו בתו״כ ציין הגז״ש,
שבשניהם נאמר שבת לה׳,
אבל סתם ולא פירש תוכן הענין הנלמד מזה — "לשם ה׳".
ב)
לאידך — קיצר רש״י וכתב סתם ״כשם שנאמר בשבת בראשית״,
ובתו״כ מאריך:
(כשם שנאמר בשבת בראשית)
שבת לה׳ כך נאמר בשביעית שבת לה׳.
ג)
בתו״כ הדרש הוא על פעם הב׳ שנאמר בהפרשה "שבת לה׳",
ורש״י מפרש כן על פעם הראשונה 4
שנאמר "שבת לה׳".
ב.
והביאור: דובר כמ״פ,
דענינו של רש״י בפירושו עה״ת אינו לדרוש הלכות אלא לפרש פשטות הכתובים,
ובלשונו בפירושו בפ׳ בראשית 5
: אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא.
לאידך,
התו״כ,
חלק ההלכה והדרש שבתורה,
ענינו דרשת הכתובים ולימוד ההלכות אשר בהם —
חילוק יסודי זה מסביר השינויים שבין התו״כ לפירש״י בנדו״ד: נקודת החילוק בין התו״כ לפירש״י הוא: בתו״כ דורש זה לענין של הלכה,
משא״כ כוונתו של רש״י היא לפרש פשט הכתוב ״שבת לה׳״ — ומזה פרטי השינויים שבין התו״כ לפירש״י,
כדלקמן.
ג.
יש מפרשים 6
כוונת רש״י ב"לשם ה׳": הכתוב מלמדנו שהשביתה ממלאכות השדה בשנת השמיטה אינה בשביל מנוחת האדם,
או בשביל התועלת להשדה מזה,
כדרך עובדי אדמה שמשביתים השדה שנה אחת כדי שיהי׳ לה כח בשנים הבאות 7 ,
אלא "לשם ה׳ ״ — לשם קיום מצות הקב״ה.
וע״ז מביא ראי׳ משבת בראשית,
שגם שם צ״ל השביתה "לשם ה׳" 8 .
אבל קשה לפרש כן ברש״י:
א)
אם הפירוש "לשם ה׳" אינו משמעות הפשוטה של התיבות "שבת לה׳"
(ולכן צריך ראי׳ ע״ז),
הו״ל לרש״י לפרשו
(קודם לזה)
עה״פ ״שבת לה'" הנאמר בשבת בראשית?
ובפרט שרש״י עצמו כותב כאן "כשם שנאמר בשבת בראשית״ — ושם לא פירש מידי?
ב)
את״ל שפירוש זה הוא משמעותו הפשוטה של "שבת לה'"
(שלכן לא פרש״י מידי בשבת בראשית),
אלא שבנדו״ד מוכרח לפרשו כי כאן יש מקום לטעות שפירושו באופן אחר — אינו מובן: למה צריך ראי׳ ע״ז
("כשם שנאמר בשבת בראשית״) 9
— והרי מצינו כעין זה בפי׳ רש״י עה״פ 10
ויקחו לי תרומה — "לי לשמי",
ולא הביא ראי׳ לפירושו?
ועד״ז עה״פ 11
קדש לה׳ — "שמירת קדושתה
(דשבת)
לשמי ובמצותי".
ג)
למה מעתיק רש״י מן הכתוב תיבת ״שבת״ — הרי ע״פ הנ״ל אינו מפרש רק תיבת ״לה׳ — לשם ה׳"?
הביאור בזה:
רש״י מעתיק מן הכתוב גם תיבת ״שבת״ כי בה הקושי שבהכתוב: תיבת "שבת" לכאו׳ מיותרת היא,
שהרי מתחיל "ושבתה הארץ",
והול״ל "ושבתה הארץ לה'"?
ולכן מפרש רש״י "לשם ה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית",
וכוונתו
(לא לפרש דתיבת "לה׳" פירושה "לשם ה׳״ — כי זה מובן בפשטות ואינו צריך לפירוש,
אלא)
דמיתור תיבת "שבת" למדים דהשביתה "לשם ה'" דשמיטה צ״ל באופן מסוים: "כשם שנאמר בשבת בראשית״ — באותו האופן דשביתת "שבת בראשית"
(כדלקמן ס״ו).
ד.
ובא פרש״י זה בפעם הראשונה שנאמרו תיבות אלו בפרשה — דהרי קושיא זו מתעוררת תיכף כשנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'"; ובפעם הב׳ לא פרש״י כלום כי סומך על מה שפירש לפנ״ז; ובפשש״מ — דרך הכתובים בהרבה מקומות לחזור על ענין א׳ כמה פעמים באם נתחדש בו איזה דבר
(את ספיח גו׳) 12 .
אולם בתו״כ דלא נחית לפרש פשט הכתובים,
כנ״ל,
אלא לדרוש מהכתוב ענין בהלכה,
לכן דורש דוקא פעם הב׳ שנאמר "שבת לה'",
כי פעם הראשונה שנאמר "שבת לה׳" לא לדרשה אתי אלא ללמד על השביתה שתהא "לשם ה׳"
(וכפיש״י)
; אבל יתור התיבות "שבת לה׳" כשנאמרו בפעם הב׳ 13
— לדרשה קאתו "כשם שנאמר וכו׳".
ה.
והנה מכיון שבתו״כ לא פירש איזה ענין והלכה נלמד מההיקש משבת אלא דורש באופן סתמי "כשם שנאמר בשבת כו׳ בך נאמר כו׳",
יל״פ שחידושו של התו״כ הוא
(לא
(רק)
הלכה מסויימת שנלמדת משבת,
כ״א)
דכללות הענין של שבת מלמד על שביעית׳ ולא להיפך.
והיינו: בשניהם — שבת בראשית ושביעית — נאמו אותו הלשון "שבת לה׳",
שזה מורה על צד ודין השוה בשניהם,
אבל לא נתפרש מי נלמד ממי?
ומבאר התו״כ: ״כשם שנאמר בשבת כו׳ כך נאמר בשביעית כו׳".
היינו,
ששבת מלמד על שביעית ולא להיפך.
ויובן זה ע״פ מה שפירש הראב״ד 14 ,
דדרשת התו״כ היא בענין תוספת שביעית,
וז״ל: וי״מ להקל כדאמרינן במועד קטן 15
מה שבת בראשית אסורה,
לפני׳ ולאחרי׳ מותרין,
אף שביעית,
היא אסורה לפני׳ ולאחרי׳ מותרין.
והיינו דכשם שאין
(מה״ת)
דין תוספת בשבת בראשית 16 ,
כמו״כ אין דין תוספת בשביעית
(ומותר לזרוע וכו׳ בסוף ששית 17 ).
עפ״ז יש לבאר הדרשה בתו״כ — כי פשטות הסברא
(בלי הלימוד משבת בראשית)
מחייבת ששביעית מחוייבת בתוספת:
בכתוב נאמר "ושבתה הארץ שבת לה׳",
"שבת שבתון יהי׳ לארץ".
היינו דענינה של שמיטה הוא לא רק שביתת האדם ממלאכות השדה,
אלא גם שביתת הארץ 18
; היינו,
שה"ארץ" מצ״ע צריכה להיות במצב של שביתה,
ולא רק שהאדם ישבות ממלאכתה.
ולפ״ז מסתבר שאסור לזרוע בסוף ששית,
דאז
("מוכרח" ש)
השדה מגדלת הזרע ומצמיחה אותו ועד שעומדת בקמי׳ בשביעית,
ואף אם לא יקצור האדם מה שגדל בזריעתו — הרי ע״י עשייתו לא הייתה הארץ כלל במצב של שביתה 19 ?
וע״פ הלימוד כשם כו׳ — אפשר לטעות ד״שבת לה׳" הנאמר בשביעית מלמדנו 20
אשבת בראשית — שגם בה מחוייבים בתוספת.
ולזה מדייק התו״כ ודורש: כשם שנאמר בשבת כו' כך נאמר כו׳.
היינו,
הלשון "שבת לה׳"
(הנכפל פה)
מדגיש ומלמדנו שהשביתה של שנה השביעית היא בדוגמת ה״שבת לה׳״ — "שבת בראשית",
ויש ללמוד אופני ודיני השביתה שלה משבת בראשית,
ולא להיפך.
ו.
אמנם כ״ז הוא דרשת הפסוק ע״ד ההלכה,
אבל ע״ד הפשט — דרכו של רש״י בפירושו עה״ת — כוונת הכתוב "שבת לה׳" הוא ללמד שהשביתה צ״ל "לשם ה׳" בדוגמת "שבת בראשית"
(כנ״ל ס״ג).
ויובן זה בהקדים ביאור דיוק הלשון "שבת בראשית",
ולא "שבת ימים"
(ע״ד הלשון 21
בנוגע לשמיטה — "שבת שנים")?
והנה עה״פ 22
"ממחרת השבת יניפנו הכהן״ פירש״י: "ממחרת יו״ט הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו".
והיינו דהלשון "שבת" שייך גם
(136,
170,
175,
0.
2)
">איו״ט,
ו״שבת בראשית" שולל יו״ט.
והביאור: בהציווי על שביתת האדם בשבת
(שע״ש זה נק׳ "שבת")
נאמרו ב׳ טעמים 23
: א)
זכר למעשה בראשית — דמכיון ד״ששת ימים עשה ה׳ את השמים גו׳ וינח ביום השביעי" לכן נצטווה האדם "ששת ימים תעבוד גו׳ ויום השביעי שבת גו׳"
(כמבואר בעשה״ד שבפ׳ יתרו 24 ).
ב)
זכר ליציאת מצרים,
וכמש״נ
(בעשה״ד דפ׳ ואתחנן 25 )
״וזכרת כי עבד היית בארמ״צ גו׳ על כן צוך ה״א לעשות את יום השבת".
וזהו דיוק הלשון "שבת בראשית": שביתה לזכר מעשה ״בראשית״ — בריאת העולם.
ושונה בזה 26
השביתה דיו״ט,
דיש בה זכר ליצי״מ 27
(ושווה בזה להשביתה דשבת),
אבל אין בה זכר למעשה בראשית 28 .
וזוהי כוונתו של רש״י בפירושו "לשם ה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית": הכוונה "לשם ה'" בהשביתה דשנת השבע היא אותה הכוונה שבשבת בראשית — זכר למעשה בראשית,
בריאת העולם בששת ימים וביום השביעי שבת כו׳ 29 .
ז.
ע״פ הנ״ל
(בביאור הלשון "שבת בראשית״)
יש לבאר רש״י תמוה בפ׳ משפטים 30
: עה״פ "וביום השביעי תשבת״ פרש״י
(ממכילתא)
: ״אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי׳ שבת לא תנהוג בה שבת בראשית".
ולכאו׳ תמוה: מהו הקס״ד ש"תעקר שבת בראשית" מפגי ש״כל השנה קרוי׳ שבת"?
והביאור בזה: נת״ל דבטעם השביתה בשבת יש ב׳ ענינים: א)
זכר למעשה בראשית
(שע״ש זה נק׳ "שבת בראשית"),
ב)
זכר ליציאת מצרים ופרש״י 31
השייכות דיצי״מ לשבת: ע״מ כן פדאך שתהי׳ לו עבד ותשמור מצותיו — היינו שהטעם לציווי שמירת שבת הוא — כנאמר בעשה״ד הראשונות 32
״זכר למע״ב״ ו״זכר ליצי״מ״ — הוא טעם לקיום המצוד,
שנצטווה משום זכר למע״ב.
ולכן קס״ד שבשנה השביעית תעקר שבת בראשית — דכיון ש״כל השנה קרוי׳ שבת",
הרי כל השנה גם ימות החול הם זכר למע״ב 33 .
ומה צורך ומה מוסיף הזכר דיוה״ש ?
ומלמד הכתוב דגם בשביעית נוהג "שבת בראשית".
והטעם: עם היות ד״כל השנה קרוי׳ שבת",
אבל בפועל אין השביתה אלא ממלאכות השדה
(ובמילא — הזכר בפועל ע״י השביתה הוא רק בזמן דמלאכות אלו ורק באדם עובד אדמתו),
משא״כ השביתה
(ובמילא — "זכר למעשה בראשית")
דיום השבת ה״ה בכל משך כ״ד שעות המעתלעת,
שהרי כאו״א אסור בכל מלאכה.
ועוד שיש בשבת גם מצות חיוביות.
ח.
מ״יינה של תורה" שבפרש״י:
שביתת וקדושת השבת מקפת ומחדירה כל מציאות האדם,
כל פרטיו ועניניו,
גם עניניו וצרכיו הגשמיים,
וכהציווי והמצוה ד״קראת לשבת עונג" 34 ,
כולל תענוג — דאכילה ושתי׳ כו׳,
— עם היות שבימות החול עניני העולם ודברי רשות צ״ל רק כפי ההכרח,
ואם מתעסק בהם לשם עונג הו״ע של מותרות ואסור הוא כו׳ 35
—
כי קדושת השבת נמשכת גם בעניניו הגשמיים של האדם,
וצריך להתענג בהם,
וזה גופא הו״ע של מצוה וקדושה.
ומרמז בפרש״י ״שבת לה׳ — לשם ה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית כו׳ כך נאמר בשביעית״ 36
— השביתה דשביעית היא לא רק שלילה — שביתה ממלאכה — להפריש א״ע מעניני
(עבודת ה)
ארץ,
אלא לשבות "כשם שנאמר בשבת בראשית״ — להמשיך קדושת שביעית בפירות 37
(בעניני)
הארץ,
ע״ד העבודה ד״בכל דרכיך דעהו״ 38 .
ט.
עפ״ז מובן שכשם שיש מעלה בשבת לגבי שביעית כך יש מעלה בשביעית לגבי שבת 39
:
ביום השבת מתעלה האדם וכל העולם — וסמבטיון יוכיח 40
— וכל העולמות 41 ,
בשבת נאסרו כל המלאכות,
גם כל צרכיו הגשמיים הם ענין של עונג,
עונג שהוא מצוה,
כנ״ל.
יתירה מזה בשביעית,
דענינה "ושבתה הארץ שבת לה׳",
להמשיך ה״שבת לה"׳ בענינים ארציים שלו 42 ,
כפי שהם בדרגא ד״ארץ״ 43
(ארציות)
— שהרי רק להפסד ולסחורה וכו׳ נאסרו.
עוד זאת: לא רק במאכל
(עניני)
אדם כן הוא,
אלא גם במאכל בהמה 44 .
ועד שנעשה "לכם לאכלה גו׳ ולבהמתך ולחי׳ גו׳״ כשכלה לחי׳ — כלה לאדם כו׳ 45 ,
אדם ובהמה שווין מפני גודל גילוי אלקות גם למטה 46 .
וזוהי מההוראות דמצות שביעית בעבודתו הרוחנית של כאו״א מבנ״י
(גם בחו״ל ובזמן הגלות)
: קדושת ההאדם ודביקותו להקב״ה צ״ל לא רק בהזמנים דתורה ותפלה,
כשהוא קדוש ומובדל מעניני העולם,
אלא גם בעת התעסקותו בעובדין דחול בענינים ארציים שלו —
כמו שששת השנים מקבלים משנה השביעית,
כמו ששופכים תחלה לכלי גדול וממנו לכלים קטנים 47
— צריך להמשיך השבת לה׳
(קדושה אלקית)
בכל — "בכל דרכיך דעהו".
(משיחות ש״פ בהו"ב,
תשכ״ו)