אחרי

א.

רש״י בפירושו על הפסוקים 1

"דבר אל בנ״י ואמרת אליהם אני ה׳ אלקיכם,

במעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו׳" מעתיק את התיבות "אני ה״א" ומפרש: "אני הוא שאמרתי בסיני 2

אנכי ה״א וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי.

רבי אומר גלוי וידוע לפניו 3

שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה,

אני ה״א,

דעו מי גוזר עליכם,

דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

הביאור הפשוט בפרש״י הוא: לכאורה אי״מ מהי הכוונה בציווי זה שמשה ידבר אל בנ״י ויודיעם כי "אני ה׳ אלקיכם״ - מה החידוש בזה לאחר שהוציאם הקב״ה ממצרים,

ונתן להם את התורה וכו׳ ומבאר רש״י שלא נאמר זה כענין בפ״ע,

כ״א בתור הקדמה למה שכתוב אח״כ - שמכיון שקבלתם מלכותי במ״ת,

עליכם לקבל הציווים גזירות האמורים להלן.

ומוסיף רש״י פירוש שני 4

: שמכיון שסופן לנתק בעריות,

לכן בא עליהם בגזירה וכו׳.

אמנם יש להבין בזה:

א)

בתחילת פ׳ וארא

(עה״פ "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו - אני ה׳",

שגם בו יש להקשות כנ״ל,

מהו החידוש באמרו "אני ה׳")

כבר פרש״י ״ויאמר אליו אני ה׳ - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפניו וכו׳ ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה׳ נאמן ליפרע וכו׳ נאמן ליתן שכר״ - וא״כ,

מובן שככה יש לפרש גם בפסוק דילן: ״אני ה׳ -נאמן ליפרע" ו״נאמן לשלם שכר",

ובפרט שרש״י 5

בעצמו מדגיש שם "ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות ״ - אעפ״כ: א)

מדייק רש״י בזה כאן עוה״פ 6 ,

ב)

ועיקר: מפרשו באופן אחר 7 ?

ב)

מהו

(בפשטות הענינים 8 )

ענין קבלת מלכותי זולת קבלת הגזירות והמצות?

הרי תוכן קבלת מלבות הוא שמקבל ע״ע כל אשר יצוה המלך,

וכדמשמע מפרש״י גופא עה״פ

(שרש״י מביאו כאן )

"אנכי ה״א וגו׳": ״אשר הוצאתיך מארמ״צ - כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי",

היינו שמפרש "אנכי ה״א"

(שתוכנו קבלת המלכות)

- "שתהיו משועבדים לי",

לעבוד את ה׳ בקיום מצותיו בפועל 9

(כדמוכח גם מפרש״י לפנ״ז 10

: ״לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר וא״ל אינו מקבל פורעניות,

יכול אף עשה״ד כן ת״ל וכו׳״)

- וכאן מחלקם "וקבלתם עליכם מלכותי,

מעתה קבלו גזרותי ״ 11 ?

ג)

ולאידך גיסא: אם קבלת המצות הוא ענין בפ״ע וקבלת המלכות לחוד - א״כ הי׳ צ״ל בא הציווי לקבלת המצות קודם שנצטוו בנ״י במצוה הראשונה?

ד)

מהו דיוק לשון רש״י "מעתה קבלו גזרותי ״ * 11

ולא "מצותי" וכיו״ב כרגיל בפרש״י ברוב המקומות?

ה)

מדובר כמה פעמים שכאשר רש״י מפרש ב׳ פירושים

(או יותר)

בענין אחד ה״ז הוכחה שבכל אחד מהפירושים יש איזה קושי שאינו בהשני ולכן מביא שניהם

(כי לא ראי זה כראי זה)

- ולכאורה בנדו״ד הרי כ״א מב׳ הפירושים מובן בפשש״מ,

ומה הכריחו להביא ב׳ פירושים?

ו)

כן מדובר כמ״פ שבכלל אין רש״י בפי׳ מזכיר שם בעל המימרא של הפירוש המובא

(וטעמו פשוט - אין זה נוגע לפשוטו ש״מ)

- ומזה,

שבמקום שמזכירו,

ה״ז הוכחה שגם השם של בעל המימרא נוגע בהבנת הפי׳ בהכתוב - וצ״ל מה נתוסף בהבנת הפי׳

(השני)

בזה שאמרו "רבי"?

ז)

הלשון הרגיל בשייכות ל״עבירה" הוא ״לעבור״,

״ליכשל״ וכיו״ב - וכאן שינה רש״י לכתוב "לנתק

(בעריות)

"?

ח)

פירושו של רש״י מקורו בתו״כ עה״פ,

אבל שם מבאר: "וכן מצינו שניתקו בעריות שנא׳ 12

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו.

וכן מלאכי אמר להם 13

וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו׳ - ורש״י מעתיק רק זה שמצינו "בימי עזרא"

(שהוא מלאכי 14 )

ולא בימי משה 15

: וביותר יקשה שרש״י עצמו מפרש עה״פ ״בכה למשפחותיו״ - "ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות,

על עריות הנאסרות להם"?

ושביק רש״י הדוגמא מה שאירע באותו הדור,

זמן הקרוב לאמירת הפרשה 16 ,

ומביא "שסופן לנתק בעריות בימי עזרא" ,

כאלף שנים לאח״ז.

ב.

והביאור בכ״ז:

אף שכבר פרש״י בר״פ וארא בכוונת הכתוב "אני ה׳",

"נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני וכו׳ ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו׳״ - אעפ״כ שאני הכא בנדו״ד:

פירוש זה יתכן רק במקום שהלשון "אני ה׳" נאמר בסיומו של ציווי,

או בקשר לענין האמור לפנ״ז ,

שבכדי להדגיש חומר הציווי ה״ה מסיים ומזהיר: ודע כי "אני ה׳",

כלומר,

נאמן אני לשלם שכר ונאמן אני ליפרע: ואמנם כן הוא בהציווים שאליהם מכוון רש״י בכללו "ובלשון הזה מצינו שנדרש בכמה מקומות וכו׳״ - וכדמוכח מהכתובים שמביא רש״י.

וכמו״כ הוא בכתוב "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳",

שמפרשו רש״י שאינו התחלת ענין חדש 17

(כפי שנראה לכאורה),

אלא "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה"

(בפרשה הקודמת ),

ובהמשך לזה אמר לו "אני ה׳",

כלומר: למה הרהרת אחר מדותי - והלא נאמן אני לשלם שכר טוב למתהלכים לפני.

ועד״ז במ״ש אח״כ: "לכן אמור לבנ״י אני ה׳ וגו׳",

פרש״י: "הנאמן בהבטחתי",

והיינו,

לבאר שגם הכא לא בא הכתוב בענין חדש

(כפי שי״ל לכאורה),

אלא כסיום וחיזוק לדברי ההבטחה האמורים לפנ״ז - "אני ה׳" הוא המבטיח והוא נאמן לקיים הבטחתו.

משא״כ במקום ש״אני ה׳" נאמר בתחלת הדיבור - וכמו שהוא בכתוב שלפנינו "דבר אל בנ״י ואמרת אליהם אני ה׳״ - שא״א לפרש 18

דהכוונה בזה היא לשם הזהרה או הדגשה שנאמן לשלם שכר או ליפרע,

כי עדיין לא נאמר 19

שום ציווי או ענין שתחול עליו הזהרה או הדגשה הלזו,

ואם כן - מהי כוונת הכתוב ב״

(ואמרת אליהם)

אני ה׳ אלקיכם"?

וע״כ צ״ל ש״אני ה״א״ לא נאמר כאן בתור התחלה להפסוקים שלאח״ז 20 ,

אלא שהוא ציווי וענין בפ״ע - היינו שדיבור זה עצמו הוא ציווי; ולשון זה במובן של ציווי בפ״ע כבר מצינו בעשה״ד,

שבהתחלתם אמר הקב״ה "אנכי ה״א וגו׳",

והפירוש שיקבלו עליהם מלכותו יתברך.

ועד״ז הוא בנדו״ד.

אמנם מובן שאאפ״ל שכאן הוא ציווי על קבלת מלכותו,

שהרי כבר קבלו עליהם מלכותו בסיני; וגם אאפ״ל שהכוונה היא לקבלת המצות בכללות,

כי הרי זה פרט בקבלת המלכות כנ״ל

[וגם,

כאמור,

שלפי״ז אין מקומו של ציווי זה כאן,

אלא לפני המצוה הראשונה]

- וא״כ בהכרח לומר שזהו ציווי חדש בקבלת המלכות והמצוות: ציווי לקבלת סוג מיוחד של מצות שעדיין לא נצטוו עליהם,

וגם לא נכללה קבלה זו בכלל קבלת כל המצות.

והנה המצוה הבאה לאחר ציווי חדש זה הוא איסור עריות,

שהוא בגדר ״גזירה״

(כדלהלן)

- ומזה הוכחה שהציווי ד״ואמרת אליהם,

אני ה״א" היא אזהרה לקבלת מצות שהן מסוג חדש,

של "גזירות" .

ז.

א.

עם היות שבמעמד הר סיני קבלו בנ״י ע״ע לקיים מצות הקב״ה,

מ״מ יש מקום לומר שלא קבלו אז אלא מצות כאלו שהן בגדר שהשכל סובלם,

היינו אותן המובנות בשכל ואותן שאינן מובנות,

אבל עכ״פ אין להם סתירה מצד השכל; משא״כ המצות שהשכל

(אפילו דקדושה)

מנגד להם,

הרי אפשר שיאמרו שמצות כאלו לא נכללו בקבלת מלכותו ומצותיו.

ולכן טרם שצווה הקב״ה פרשת המצות שהן בגדר גזירה 21

(עריות

(כדלהלן)),

ה״ה מקדים תחלה להזהירם על קבלת ה״גזירות" בכללות

(ולאו דוקא גזירת עריות ביחוד),

ש״אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה״א וקבלתם עליכם מלכותי",

היינו שקבלתם על עצמכם לקיים המצות,

כך "מעתה קבלו גזירותי ",

גם המצות שהן בגדר "גזירות" 22 .

ג.

והטעם דהציווי על העריות נק׳ "גזירה":

דבר מובן הוא,

שבנוגע לנישואין מעלת היוחסין תופסת מקום חשוב ועיקרי,

ובפרט כשהבא להשתדך הוא בר יחוס נעלה.

וכמו שלמדנו וראינו שהתורה האריכה ביחוסה של אשת אהרן,

שנשא את "אלישבע בת עמינדב אחות נחשון״ * 22

- לבאר שהייתה מצויינת ביחוסה,

בהיותה

(בת עמינדב וגם)

אחות נחשון

[וכדפרש״י: "מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחי׳"]

: וכן אברהם כששלח את אליעזר לקחת אשה לבנו ליצחק אמר לו 23

"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק",

כי בנות ארצו ומולדתו מיוחסות הן,

בהיותן ממשפחת אברהם.

ולפי״ז,

הסברא נותנת שהשידוך הכי טוב לאיש המיוחס הוא -ממשפחתו וכל הקרוב אליו יותר,

הגון ומתאים יותר לענין השידוך.

ובכלל ועיקר: תכלית הנישואין ה״ה פרו ורבו,

ונעשו ל ״בשר אחד״ - בילדיהם,

הרי מובן שזהו בשלימות יותר כשהאשה היא שאר בשרו של האיש 24 ,

ובדיני עריות נהפוך הוא והתחלתם: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו גו׳!

ועוד: ברא הקב״ה העולם באופן שקיומו הי׳ תלוי בזה שבני אדה״ר ישאו אחיות שלהם 25 ,

יעקב נשא אחיות והייתה מטתו דוקא שלימה,

עמרם נשא דודתו ונולדו מרים אהרן ומשה,

שע״פ כ״ז - האיסור ד״כל שאר בשרו" ה״ה ע״ד פרש״י בענין העקידה 26

"אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער".

לכן בא ציווי מיוחד על קבלת ה״גזירות" בכללות,

ואח״כ בא הציווי על ה״גזירה" הפרטית,

על העריות.

ד.

אמנם אין פי׳ זה מחוור לגמרי: א)

אף שרק עכשיו התחיל לצוותם על ה״גזירות",

ולכן לא הי׳ הכרח שיקבלו את הגזירות ע״ע,

מ״מ בפשטות הי׳ מתאים יותר שבעת צוותו על קבלת מלכותו ומצוותיו בכלל יצוה על כל סוגי המצות גם הגזירות.

ולמה מחלקם לב׳ ציווים ובזמנים שונים -בעת מ״ת על המצות בכלל,

ואח״ב על הגזירות?

ב)

הרי גם לפני מ״ת ואפילו לב״נ נאסרו עריות 27

- עכ״פ הקרובות ביותר

(אבל לא שתי אחיות ודודתו)

- שג״ז "גזירה" היא

(ובמ״ת נתוספו להם מצות)

ועל כולם אמרו נעשה * 27 .

לכן מפרש רש״י פירוש שני,

ש״אני ה״א" ה״ז הקדמה לפרשה הבאה אחרי׳; ופירושו הוא "כמו שהוא נדרש בכמה מקומות״ - "אני ה׳ וכו׳".

וזה ששינה הכתוב לכתוב זה בתחלת הדבור,

הוא להדגשה יתירה בחומר הציווי - שמתחלה "בא עליהם בגזירה" 28 ,

מכיון "שסופן לנתק בעריות".

ולכן הזהירם קודם לציווי העריות: ״דעו מי גוזר עליכם - דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

והטעם למה דוקא בעריות באה אזהרה מיוחדת שאינה בכל האיסורים שבתורה,

מפרשה רש״י בשינוי הלשון " לנתק בעריות",

בעריות אפשרי

(וגלוי לפניו שבסופן יהי׳ כן)

פגם גדול של ניתוק:

״לנתק״ פירושו - לתלוש 29

ולהפריד.

ומובנו כאן - להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים.

וכמבואר בדברי עזרא באריכות - ה״ניתוק" שנעשה אז.

ובפרט ע״ד ההלכה וכמש״כ הרמב״ם 30

: "ענין זה

(של הבועל גוי׳)

אעפ״י שאין בו מיתת ב״ד אל יהי קל בעיניך,

אלא שיש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו,

שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב,

אעפ״י שהוא ממזר,

והבן מן הנכרית אינו בנו,

שנאמר 31

כי יסיר את בנך מאחרי,

מסיר אותו מלהיות אחרי ה׳".

וגם ע״פ פשש״מ כן הוא,

וכפרש״י עה״פ : "למדנו שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך אבל בן בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה".

ומפני חומר הדבר ובידעו שסופן לעבור ולנתק בימי עזרא,

כמסופר בכתובים הוצרך להזהיר ע״ז ביתר שאת.

ולכן לא הביא רש״י שמצינו שעברו על חטא העריות מהא ד״וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו",

כי אין שם ענין של ״לנתק״; משא״כ בימי עזרא,

כנ״ל.

ואף שבפ׳ זו לא נצטוו עדיין על איסור בעילת נכרית - מ״מ מאחר שכאן מתחיל לצוות על איסור עריות הכולל גם עבירה זו המנתקת מהקב״ה

(אף שעליו יצטוו אח״כ ביהוד),

לכן מדגיש את חומר הדבר מיד בתחילת פ׳ עריות כנ״ל 32 .

ה.

אולם פי׳ זה אינו חד וחלק ועוד יותר מן הראשון - כי קשה לומר בפשש״מ שכוונת הקדמת הכתוב כאן היא מפני מאורע 33

שיארע זמן רב אח״כ 34

ולציווי שיתפרש בפרשה אחרת - לכן מוכרח רש״י לפי׳ הראשון,

ואדרבה,

הוא העיקרי.

ואעפ״כ,

בכדי להסיר,

במקצת עכ״פ,

את התימא: שהתורה תדבר בדבר שלא יבוא אלא לאחרי שנים רבות - מדגיש רש״י שפי׳ זה אמרו רבי:

רבי סידר וכתב המשניות 35 .

ואף ש״דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב״ 36 ,

מ״מ התירו 37

לכותבן משום "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך" 38

ד״כיון דלא אפשר מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת" 39

לכן "הפרו דברי תורה לשעה הצריכה״ 40

- הרי שרבי מפרש פסוק הנאמר ע״י דוד שקאי על כתיבת המשנה,

שלא יהי׳ עד לאחרי זמן רב 41

- וה״נ אזיל לשיטתי׳ גם בנדו״ד ומפרש שכוונת הכתוב היא לזמן עזרא,

שאז סופן לנתק בעריות -"לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה׳ אלקיכם וכו׳ ונאמן לשלם שכר".

(משיחת ש״פ אחו״ק,

תשל״א)