מצורע

א.

מן הכתוב

(בתחלת פרשתנו)

"זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו גו׳" מעתיק רש״י את התיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע וגו׳" ומפרש: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.

ופירשו המפרשים 1

שכוונתו של רש״י 2

היא: "ביום

(טהרתו)

" שבהכתוב - שרש״י מרמזה ב״וגו׳״ - מיותרת היא,

ולכן מפרש שתיבה זו באה "ללמד שאין מטהרין אותו בלילה".

אבל קשה לפרש כן: א)

רש״י מעתיק מן הכתוב "זאת תהי׳ תורת המצורע" שאינן שייכות כלל לפירוש זה 2 .

ב)

דוקא תיבת "ביום" ש

(רק)

אותה מפרש,

מרמזה ב״וגו׳" 3

!

ועכצ״ל שלדעתו של רש״י,

עיקר הלימוד הוא מן התיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע",

אלא שאין בתיבות אלו לבדן כדי להכריח פירושו,

ולכן מוסיף "וגו׳" לרמז גם על סיום הכתוב "ביום טהרתו",

והיינו שהתיבות שמעתיקן בצירוף

(מש״נ בהמשך הכתוב הנרמז ב)

ה״וגו׳" מלמדין "שאין מטהרין אותו בלילה".

וצלה״ב:

א)

למה לא פרש״י בפשטות -שהלימוד דאין מטהרין אותו בלילה הוא מ״ ביום טהרתו",

ובפרט שכן הוא בתו״כ 4

(וכ״ה משמעות הגמרא 5 )?

ב)

לאידך: איך נלמד זה מן התיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע" 6 ?

ג)

למה דייק רש״י והוסיף " מלמד

(שאין מטהרין בו׳)

"?

ב.

והביאור בזה:

מה שקשה לרש״י בבתוב הוא: לבאו׳ תיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע" מיותרות הן 7 ,

דהרי מובן מעצמו שהמדובר יהי׳ במצורע,

מביון דפרשה זו באה בהמשך לפרשה הקודמת שנאמרו בה דיני טומאת המצורע,

וע״ז קאי - בפרשתנו -"ביום טהרתו"?

ולתרץ קושיא זו מעתיק רש״י תיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע וגו׳" ומפרש: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.

והיינו,

שתיבות אלו באו ללמד דין זה

(בדלקמן ס״ד).

ג.

ולמה אינו מוביח מ״ ביום טהרתו" שאין טהרתו בלילה:

בפשוטו של מקרא "יום"

(בשלא נבתב ביחד - בניגוד ל״לילה")

אין מובנו שולל לילה ,

בי אם פי׳ כל המעל״ע,

היום והלילה 8 ,

במפורש 9

״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ..

הששי״: ובן נאמר 10

"ששת ימים גו׳ וביום השביעי תשבת",

שפירושו,

דכל המעל״ע של השבת אסור במלאבה.

ויתירה מזו: מצינו "יום" בנוגע למאורע שהי׳ בלילה,

במ״ש 11

" ביום הבותי בל בבור בארמ״צ״ - ומבת בבורות הרי היתה "בחצי הלילה " 12 ,

מובח מזה דתיבת "יום"

[ואפילו במקום שלבאו׳ מיותרת היא -בבנדו״ד,

ובבפסוק " ביום הבותי גו׳",

דהול״ל " בהכותי בל בבור גו׳"]

אינה שוללת לילה,

בי פירושה בל המעל״ע.

ד.

אולם

(יתור)

תיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע" מלמדנו ד״ ביום טהרתו" הנאמר לאח״ז מובנו ביום דוקא ולא בלילה:

תיבות אלו כולן לשונות של דיוק הן,

מדגישות

(פרטי)

הענין שבו הן מדברות,

ושוללות את הפבם:

״זאת״

(או ״זה״)

- מציין דבר מבורר ומדויק,

וכפרש״י עה״פ 13

״זאת אות הברית״: הראהו הקשת: עה״פ 14

"החדש הזה" פרש״י: הראהו לבנה.

ועד״ז בב״מ 15 .

״תהי׳״ - משמעותה

(בבב״מ 16 )

"בהוויתה תהא ".

״תורת״ פירושה הוראת דינים - "תורת" הענין והלבותיו,

האופן שבו דוקא צריך לקיימו 17 ,

שמזה מובן כי הנאמר לאח״ז -הוא בדיוק ובדוקא,

ובמילא גם "ביום טהרתו״ מדויק - ביום דוקא - "שאין מטהרין אותו בלילה".

ה.

עפ״ז מובן דיוקו של רש״י

(א)

להעתיק התיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע",

(ב)

לרמז תיבת "ביום" רק ב״וגו׳",

(ג)

דיוק לשונו "מלמד שאין מטהרין כו׳":

רש״י מדגיש דהא "שאין מטהרין אותו בלילה" מלמד אותנו

(לא הנאמר בכתוב ״ביום טהרתו״ - כי ע״ד הפשט אין תיבת ביום שוללת לילה,

כנ״ל בארוכה - כ״א)

הנאמר 18

"זאת תהי׳ תורת המצורע

(שמזה למדים אשר ה)

וגו׳",

"ביום",

הוא מדויק - ובמילא "מלמד שאין מטהרין אותו בלילה".

ו.

עפ״ז תתורץ בפשטות קושיית המפרשים 19

על פרש״י דילן: ל״ל לימוד מיוחד "שאין מטהרין אותו בלילה",

הרי אא״פ שתהא טהרתו של מצורע בלילה מכיון שא׳ מעניני טהרתו הוא הבאת קרבן,

ואין הלילה כשר להקרבת קרבן,

כהדרשא בתו״כ 20

עה״פ 21

״ביום צותו״ - למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום?

אבל עפ״י הנ״ל,

דבפשש״מ אין תיבת "יום" שוללת לילה,

קושייתם מעיקרא ליתא: לפי פרש״י עה״ת -לימוד ע״ד הפשט - אין להוכיח ממש״נ "ביום צותו" דאין מביאים קרבנות אלא ביום* 21

(נוסף על העיקר - דבפשש״מ הפי׳ הוא ביום שנצטווה להביא הקרבנות,

ולא הבאתם בפועל - ולכן לא הביא רש״י בפירושו דרשת התו״כ הנ״ל)

ואיצטריך לימוד מיוחד "שאין מטהרין אותו בלילה".

ז.

ועפ״ז יתבאר מה שבגמרא 22

(כשלמדו דטהרת המצורע כשרה כל היום דכתיב "זאת תהי׳ תורת המצורע ביום טהרתו")

פרש״י: "לטהרת המצורע - בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת״ - דלכאו׳ א״מ: א)

מאי קמ״ל,

הרי מפורש בקרא מהי "טהרת המצורע",

ב)

למה משמיט הקרבנות שחייב להביא לטהרתו,

ג)

הו״ל לרש״י לפרשו תיכף על המשנה שם: כל היום כשר..

ולטהרת המצורע?

אלא דבא לתרץ קושיא הנ״ל: לכאו׳ למה צריך לימוד מיוחד "דביום טהרתו" ביום דוקא,

הרי

(ע״ד ההלכה)

אין מקריבין קרבן בלילה כמ״ש "ביום צותו״* 22

- ולכן מפרש ומדייק דהלימוד מפסוק דילן דטהרת המצורע ביום,

הוא

(לא לענין הקרבנות שמביא לטהרתו,

אלא)

רק לענין ה״צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת" שא״א ללמוד מ״ביום צותו".

ח.

מהענינים מופלאים ע״ד ההלכה שבפרש״י זה:

הלימוד דטהרת המצורע צ״ל ביום דוקא,

נדרש בגמרא ותו״כ בצד החיובי: ״כל היום כשר ..

ולטהרת המצורע״,

״מלמד ..

וטהרתו ביום"; ואילו רש״י בפרשתנו משנה ומדייק לכתוב בצד השלילי: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.

ונפ״מ לדינא,

כאשר נמשכה טהרתו

(פרט המעכב בה)

בזמן שאינו לא יום ולא לילה - בין השמשות 23

:

מפשטות לשון הגמ׳ והתו״כ משמע שהדיוק הוא שהטהרה צ״ל ביום דוקא,

ולכן אם נמשכה טהרתו בזמן שאינו יום,

לא עלתה לו טהרה מאחר שלא היתה ביום; לרש״י שכותב "שאין מטהרין אותו בלילה" אם תימשך טהרתו בזמן ביהש״מ כשירה כיון שלא היתה בלילה.

והטעם י״ל: נת״ל דע״ד ההלכה,

״יום״ בכ״מ - עכ״פ ברובו

(כולל נדו״ד)

משמעותו יום דוקא

(ולא לילה),

ולכן ממש״נ "ביום טהרתו" מובן שהטהרה צ״ל ביום דוקא.

משא״כ ע״ד הפשט,

דתיבת "ביום" עצמה משמעותה כל המעל״ע

(גם לילה),

אלא שיתור התיבות בהכתוב "מלמד שאין מטהרין אותו בלילה",

לכן די למיעוטי רק לילה

(ולא למעט גם הזמן דביהש״מ).

ט.

בפנימיות הענינים,

הביאור להקדמת התיבות "זאת תהי׳ תורת המצורע" לפרשת טהרת המצורע:

מבואר בלקו״ת 24

דמצורע ענינו מוציא שם רע,

שמוציא וממשיך שמות

(- אותיות וכלים)

דקליפה.

ולכן תיקונו הוא ע״י עסק התורה,

שהיא בחי׳ שמות דקדושה כמרז״ל 25

"כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה".

וזהו הטעם למש״נ בתחלת פרשת טהרת המצורע "זאת תהי׳ תורת המצורע",

כי עיקר תיקונו של המצורע הוא

(לא ע״י "והובא אל הכהן גו׳",

כ״א)

ע״י

(עסק ה)

תורה

("תורת המצורע"),

שהיא היא המהפכת בחי׳ ״שם רע״ לבחי׳ ״שם טוב״ - שמות ואותיות דקדושה.

אלא שבכדי ש״תורת המצורע" תהי׳ כדבעי למיהוי,

שתורתו תהי׳ בביטול - דדוקא עסק התורה באופן זה פועל תיקון להמצורע - צ״ל "והובא אל הכהן",

כי הוא הממשיך ״אור אבא״ - ענין הביטול.

(משיחת ש״פ מצורע,

תשכ״ה)