א.
עה״פ ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ ארז״ל 1
״אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה,
ומביא אדה״ז 2
פי׳ ״הפילסופים״ ע״ז "לפי שאשה מזרעת תחלה הרי טיפת הזכר באה באחרונה ועילאה גבר משא״כ אם האיש מזריע תחלה כו׳".
אמנם אדה״ז כותב על פי׳ זה ש״באמת הוא דוחק גדול בפי׳ לשון אשה מזרעת תחלה דמשמע שממנה דוקא בא הזרעת הזכר ולא ע״י שהזכר מזריע לבסוף כו׳.
ועוד דארז״ל ספ״ג דנדה גבי דינה כתיב 3
בתו,
בתו של יעקב וגבי השבטים כתיב 3
בני לאה כי אשה מזרעת תחלה כו׳ א״כ משמע שמזרע האשה דוקא נולד הזכר
(וכ״ה במד״ר תזריע ס״פ י״ד הזכר מן האשה כו׳ ע״ש)
".
ולכן מפרש "כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא ממש עי״ז זכר ולא כפי׳ הפילסופים מחמת שזרע הזכר בא לבסוף כו׳".
עיי״ש.
והנה כיון שפי׳ הפילסופים הובא ע״י גדולי ישראל 4
(שהובאו כמ״פ בחסידות ו)
אשר נתפשטו ברוב תפוצות ישראל 5 ,
ובפרט שאדה״ז כאן גופא מביא פירושם
(אף שמפרש אח״כ באו״א),
צ״ל ש
(גם לדעת אדה״ז)
יש מקום לפי׳ זה במרז״ל אשה מזרעת תחלה כו׳
(דאל״כ לא הי׳ מביא פירושם כלל)
- אלא שהפי׳ העיקרי ד״אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" הוא "כפשוטו".
ב.
ויובן זה בהקדים: זה ד״אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" כו׳ משתלשל הוא
(כמו כל עניני עוה״ז)
מענינו ברוחניות: "איש ואשה" זהו,
כביכול,
הקב״ה וכנס״י,
וכאשר האשה מזרעת תחלה,
היינו שבתחלה קדמה אתעדל״ת מלמטה למעלה ואח״כ נמשכת אתעדל״ע,
אזי "יולדת זכר",
היינו אהבה רבה בחי׳ מי לי בשמים ועמך לא חפצתי 6
(משא״כ כאשר איש מזריע תחלה,
היינו כשההתעוררות בנש״י נמשכת מבחי׳ אתעדל״ע בלי קדימת אתעדל״ת,
אזי "יולדת נקבה",
שהוא ״קטנות האהבה - אהבה זוטא",
ד״נשים 7
דעתן קלה״ 8 ) 9
והטעם לזה הוא,
לפי שהאתעדל״ע הנמשכת מצ״ע בלי אתעדל״ת הוא "רק מבחי׳ חיצוניות האור והחיות שמאיר א״ס ב״ה״ 10 ,
משא״כ כאשר האתעדל״ת קדמה תחלה "אזי נמשך האתעדל״ע מבחי׳ ומדרי׳ גבוה,
מפנימית האור והחיות שמאיר א״ס ב״ה בכנס״י,
ועי״ז יולדת זכר שיערה עליו רוח ממרום להיותה אהבה בבחי׳ אהבה רבה כו׳" 10 .
ולכאורה: מכיון שהולדת האהבה שבבחי׳ ״זכר״ באה בפועל מן האתערותא דלעילא ,
וקדימת האתעדל״ת היא רק בכדי שתומשך אתעדל״ע זו מבחי׳ פנימיות האור,
הרי נמצא לכאו׳ שהולדת הזכר באה לא מזרע האשה
(כנס״י),
כ״א מזרע האיש
(אתערותא דלעילא שמהקב״ה),
כשיטת הפילסופים,
ואיך זה מתאים עם פי׳ אדה״ז דהולדת הזכר היא מזרע האשה עצמה?
והנה בפשטות יש לחלק דלפי׳ הפילסופים אין הולדת הזכר שייכת להאשה,
אלא להאיש ד״עילאה גבר",
משא״כ לפי הביאור בעבודת ה׳,
הרי הולדת הזכר שהיא בחי׳ אהבה רבה הבאה מלמעלה,
באה מצד אתערותא דלתתא שהיא היא המעוררת שיומשך מבחי׳ פנימיות האור,
ועי״ז נולד בחי׳ אהבה רבה כנ״ל.
אמנם אי״ז מספיק 11 ,
שהרי סו״ס הולדת ה״זכר" אינה מצד האשה
(אתעדל״ת)
עצמה אלא מהאיש
(אתעדל״ע),
כי האתעדל״ת היא רק סיבה בלבד שתהי׳ האתעדל״ע מבחי׳ פנימיות האור.
אבל ההולדה היא מהאתעדל״ע,
וכלשון הלקו״ת שם "ועי״ז יולדת זכר שיערה עליו רוח ממרום כו׳" כנ״ל.
והרי מדייק אדה״ז כמ״פ 12
בפי׳
(הפשוט ד)
המרז״ל ש״ מזרע האשה דוקא נולד הזכר" וכל׳ המדרש "הזכר מן האשה",
וכפי שמסיים דלפי פירושו "לשון הפסוק ניחא כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא עי״ז ממש זכר".
ג.
והנה דוגמת הפי׳ שבלקו״ת
[אשר הולדת הזכר היא מהגילוי שלמעלה אלא שגילוי זה בא בסיבת קדימת האתעדל״ת]
מפרש לכאו׳ גם באוה״ח הקדוש 13
עה״פ וז״ל: ״כנסת ישראל ..
נקראת אשה ..
אשה כי תזריע פי׳ הזרעת מצות ומעש״ט ..
וילדה זכר ..
היא בחי׳ עליונה מבחי׳ הנקבה ..
והודיע הכתוב כי אם כנס״י תזריע ודאי שתוליד הדרגות עליונות והוא מאמר רז״ל עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ד׳ בביאת הגואל ..
ויכוין להבדיל בין הגאולה העתידה לגאולה שעבר׳ של מצרים שהיו ישראל ערום וערי׳..
ואותה גאולה ..
לא עמד כי נחרב הבית וגלו..
ואין טובה זו בבחי׳ זכר אבל הגאולה העתידה לצד שעכ״פ תהי׳ באמצעות זכות ישראל ..
תהי׳ הגאולה בבחי׳ זכר 14
ועמדה לנצח".
והרי הגאולה העתידה תהי׳ מהקב״ה ,
ורק שתבוא בסיבת ו״ באמצעות זכות ישראל״ - דוגמת הפי׳ שבלקו״ת.
אמנם באמת ב׳ פי׳ אלו שבאוה״ח ושבלקו״ת הם ביאורים שונים.
דהנה אי׳ בלקו״ת 15 ,
שבחי׳ האתעדל״ע הבאה ע״י אתעדל״ת,
עם היותה נעלית מבחי׳ האתעדל״ע הבאה מצד עצמה
(שהאתעדל״ע שמצד עצמה היא מבחי׳ חיצוניות האור והבאה ע״י אתעדל״ת היא מבחי׳ פנימיות האור,
כנ״ל),
בכ״ז יש מעלה גם בהאתעדל״ע שמצ״ע על האתעדל״ע הבאה ע״י אתעדל״ת,
שהבאה מלמעלה מצ״ע היא נמשכת מבחי׳ נעלית יותר,
מבחי׳ כזו שאין אתעדל״ת מגעת שם,
משא״כ האתעדל״ע הנמשכת ע״י קדימת האתעדל״ת,
היא רק מבחי׳ כזו שהאתעדל״ת מגעת שם
[אלא שיש בה מעלה,
כי בבחי׳ זו עצמה היא מבחי׳ פנימיות כנ״ל,
ולכן דוקא מצד זה יולדת זכר כנ״ל,
משא״כ אתעדל״ע הא׳ אף שהיא מבחי׳ עליונה יותר,
היא מבחי׳ חיצוניות].
ובהמשך הענין שם מבואר שיש בחינה ג׳ באתעדל״ע "והוא ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת דהיינו שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל ..
אלא שאעפ״כ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים שכבר נשפע עליהם אתעדל״ע שלפי״ע אתעדל״ת אזי שורה ומתגלה ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מעלה מערך האתעדל״ת כלל".
ומסיים שם 16
שג׳ בחינות אלו הן ״קרוב״ לענין ג׳ הזמנים דפסח ספה״ע ושבועות ד״פסח הי׳ בחי׳ דילוג וגילוי אתעדל״ע מעצמו ..
ספה״ע הוא המשכת אתעדל״ע ע״י אתעדל״ת דזיכוך נה״ב ..
ואח״כ ביום החמישים הוא גילוי שער הנ׳ שלמע׳ מאתעדל״ת,
וזהו ביום השלישי בהיות הבקר ..
שזהו ענין ביום השלישי יקימנו".
הרי מובן דהפי׳ שבאוה״ח והפי׳ שבלקו״ת הם פירושים שונים.
לפי המבואר בלקו״ת - "יולדת זכר" היא בחי׳ אתעדל״ע הבאה ע״י אתעדל״ת הנמשכת בספה״ען ואילו לפירוש האוה״ח ש״יולדת זכר" קאי על הגאולה העתידה - הבחינה ד״זכר",
שייכת לאתעדל״ע הג׳ 17
בחי׳ "ביום השלישי״
[בחגה״ש 18
ובעיקר לעתיד].
ד.
העולה מכל הנ״ל,
שבמרז״ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" מצינו שני פירושים ובשניהם,
ביאורים סותרים לכאו׳:
(א)
במה ש״האשה מזרעת תחלה"
(שאז יולדת זכר)
: אם ההולדה באה מזרע האשה,
או שזרע האשה
(אתעדל״ת)
היא רק סיבה אשר האתעדל״ע תהי׳ מבחי׳ נעלית יותר.
(ב)
בהבחינה ד״זכר" הנולד ע״י שה״אשה מזרעת תחלה": אם קאי על בחי׳ השייכת לנבראים,
הגילוי הנמשך במ״ט ימי ספירה שהם מ״ט שערי בינה; או דקאי על בחי׳ שלמעלה משייכות לעולמות,
גילוי שער הנו״ן שיתגלה בחגה״ש ובעיקר לע״ל.
וי״ל שב׳ ענינים אלו שייכים זל״ז: להביאור שהאתעדל״ת היא רק סיבה - עילוי בחי׳ ה״זכר" הוא רק מה שהוא מבחי׳ פנימיות,
אבל יש לה ערך ושייכות לנבראים; אמנם כאשר כנס״י מתעלית למדרי׳ נעלית יותר,
עד אשר ההולדה היא מזרע האשה -אזי "נולדת" מזה בחי׳ נעלית יותר,
הפנימיות דבחי׳ שלמעלה משייכות לנבראים,
וכדלקמן.
ה.
ויובן כל זה בהקדים המעלה שבענין העבודה
("אשה מזרעת תחלה"),
שא׳ הביאורים בזה הוא 19
לפי שע״י העבודה דוקא נשלמת הכוונה ד״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים" 20 .
ופירוש הדבר: הכוונה ב״דירה בתחתונים" היא 21
ש״התחתונים" מצד ענינם הם יהיו דירה לו ית׳ 22 ,
ולכן צריך שה״דירה" תיעשה ע״י העבודה דנש״י המלובשות בגופים,
כי דוקא אז נעשים ה״תחתונים" דירה לו ית׳.
משא״כ אם ה״דירה" הייתה נעשית מצד הגילוי שמלמעלה הרי אז,
התחתונים עצמם,
מצד ענינם הם,
לא נעשו דירה לו ית׳ 19 .
ומאחר ש״הדירה בתחתונים" צריכה ליעשות ע״י עבודה דוקא,
מוכרח לומר,
שגם גילויים הכי נעלים,
גם בחי׳ האור שלמעלה משייכות לנבראים,
שאין בכח האתעדל״ת להגיע לשם,
נמשכות הן ע״י עבודה 23 .
שהרי ידוע 24
שפירוש דירה לו ית׳ היא דירה לעצמותו 25 .
ואם נאמר שהנמשך ע״י העבודה היא רק בחי׳ שאתעדל״ת מגעת לשם,
ואילו המשכת הבחינה שלמעלה מזה היא רק בדרך מתנה -יצא מזה,
שכל ענין העבודה הוא רק הכנה וסיבה לה״דירה",
ואילו הדירה עצמה נעשית ע״י הגילוי מלמעלה.
ומכיון שהדירה צריכה להיעשות ע״י עבודה - מוכרח,
שהעבודה גם ממשכת הענינים שהאתעדל״ת אין בכחה להגיע לשם,
עד להמשכת העצמות.
וכן מוכח גם מהמבואר בתניא 26
שהגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו כו׳ כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך כו׳".
ומכיון שהגילויים דלעתיד הם הבחינה ד״ביום השלישי יקימנו",
הרי מובן,
שגם המשכת וגילוי בחינה זו נעשה ע״י עבודה.
ולכאו׳ אינו מובן: איך זה מתאים עם המובא לעיל מלקו״ת שע״י העבודה נמשך רק מבחי׳ שאתעדל״ת מגעת לשם,
ואילו בחי׳ העליונה יותר נמשכה בדרך מתנה מלמעלה?
ו.
והביאור בזה:
עוה״ז התחתון הוא " מלא קליפות וס״א שהן נגד ה׳ ממש" 27 .
שמזה מובן,
שעשיית הדירה בתחתונים היא
[ לא רק גילוי ההעלם שבעוה״ז,
היינו שנאמר כי ע״י העבודה דתומ״צ מגלים את הטוב שבעוה״ז ועי״ז הוא נעשה דירה לו ית׳ - שהרי אין זה מספיק כלל,
כיון שעוה״ז הוא מלא
(היינו שהוא ,
כלי" ל)
קליפות כנ״ל,
כי אם]
בדרך התחדשות בעוה״ז 28 .
ומכיון שכח ההתחדשות הוא בעצמותו ית׳* 28 ,
ע״ד וכמו שהוא לבדו בכחו ויכלתו לחדש יש מאין 29
- מובן,
דזה שישראל עושים דירה בתחתונים
(בדרך התחדשות),
הוא לפי שישראל וקוב״ה כולא חד.
ולכן יש בהם כח העצמות 30
[אלא שכח זה כפי שהוא נמשך בנשמות,
הוא
(בעיקר)
לא לחדש יש מאין,
אלא לעשות מה״יש" "אין"].
ועפ״ז מובן מה שהעבודה דנש״י פועלת המשכת העצמות - אף שעבודת הנבראים מגעת רק עד בחי׳ שרש הנבראים - כי היות שבישראל ישנו כח העצמות,
המתבטא בזה שבכוחם להפוך את עוה״ז ה״מלא קליפות וסט״א" לקדושה,
"התחדשות",
לכן ע״י עבודה זו מתגלה כח העצמות שבהם,
ומצד גילוי כח זה נעשית על ידם המשכת העצמות 31 .
בסגנון אחר: ענין זה שהאתעדל״ת מגעת רק עד בחי׳ השייכת לנבראים,
הוא מצד ענין הנבראים,
אתערותא דלתתא
[וזהו שמבואר בלקו״ת,
שבחי׳ אתעדל״ע הג׳ היא בדרך מתנה - כי ״אתעדל״ת״ כמו שהיא בבחי׳ ״תתא״
[הנבדל מ״עילא"],
אינה מגיעה רק עד שרש הנבראים,
והבחינות שלמעלה מזה,
המשכתן היא רק בדרך מתנה],
אבל מצד כח העצמות שבישראל,
המתגלה ע״י עבודתם בבירור וזיכוך עוה״ז החומרי - גם המשכת הבחי׳ שלמעלה משייכות לעולמות,
ועד להמשכת העצמות,
היא מצד עבודתם גופא.
דמכיון שע״י עבודתם בבירור העולם מתגלה כח העצמות שבהם,
הרי עי״ז גופא נעשה העולם דירה לו ית׳,
לו לעצמותו .
ז.
והנה אע״פ שעשיית הדירה היא מצד כח העצמות שיש בישראל,
מ״מ היות כי הכוונה דדירה בתחתונים היא שהתחתונים יהפכו לדירה לו ית׳ מצד ענינם הם,
לכן מוכרח שעשיית הדירה תהי׳ באופן כזה שיורגש שהיא נעשית
[לא מצד כח העצמות שבישראל,
אלא]
מצד כחם של הנשמות גופא,
עבודה בכח עצמו.
ולכן: תחילת ההמשכה הבאה ע״י העבודה היא מבחי׳ שרש הנבראים,
מקום שאתעדל״ת מגעת לשם.
אבל לאחרי קדימת האתעדל״ת והאתעדל״ע שבאה על ידה,
היינו: לאחרי שנמשלם כל השייך לעבודת הנבראים
(הן העבודה והן ההמשכה שע״י),
אזי מתגלה ה״פנימיות" שבעבודה זו,
היינו: כח העצמות שישנו בהעבודה דישראל
(מצד זה שישראל וקוב״ה כולא חד) 32 ,
ובמילא נמשך אז גם בחי׳ האור שאין אתעדל״ת מגעת לשם 33 ,
עד להמשכת העצמות.
ח.
עפ״י כהנ״ל יובנו ב׳ הביאורים בבחי׳ ה״זכר״ הנולד ע״י ש״אשה מזרעת תחלה"
(אם זכר הוא בחי׳ השייכת לנבראים,
אתעדל״ע הב׳ -כהמבואר בלקו״תן או דקאי על הבחי׳ שלמעלה מעולמות,
שבעיקר יתגלה לעת״ל - כמבואר באוה״ח)
: ושייכותם להענין - איך היא ההולדה הנעשית ע״י ש״אשה מזרעת תחלה"
(אם היא באה מזרע האשה גופא: או שזהו רק סיבה)
:
כאשר זרע האשה היא רק סיבה וכפירוש הפילסופים,
וברוחניות הוא: שהעבודה דכנס״י וההמשכה מלמעלה הם כאילו שני דברים
[כי עדיין לא נתגלה הענין דישראל וקוב״ה כולא חד],
ורק שהעבודה דכנס״י היא סיבה שהאתעדל״ע תהי׳
( בתגבורת 34 ,
היינו)
מבחי׳ פנימיות האור,
אזי,
הבחינה הנולדת מזה היא בחינה כזו שבערך הנבראים,
כי אחרי שעבודה דכנס״י היא ענין של ״אתערותא דלתתא ״
(היינו: ״תתא״ שהוא נבדל מ״לעילא"),
הרי א״א לנבראים להגיע רק עד שרשם ומקורם - בחי׳ אתעדל״ע הנמשכת בספה״ע:
אבל לאחרי גמר העבודה,
כאשר מתגלה בכנס״י שישראל וקוב״ה כולא חד,
אשר אז גם ההמשכה שלמעלה מתייחסת לישראל עצמם ,
שמזה משתלשל גם למטה באיש ואשה גשמיים - כפי׳ אדה״ז,
אזי,
ההמשכה שלמעלה היא בחי׳ אתעדל״ע הג׳ שלמעלה משייכות לנבראים,
הגילוי דשער הנו״ן,
בחינת ביום השלישי יקימנו.
ט.
עפ״י כהנ״ל תתבאר גם השייכות דפרשת תזריע לענין ״ספה״ע״ 35
(אשר ברוב השנים קוראין אותה בזמן זה)
:
והביאור בזה: בספה״ע נאמר 36
"תספרו חמישים יום",
ומבואר בלקו״ת 37
דאף ש״אין סופרין רק מ״ט ימים שהם המשכות מ״ט שערי בינה ..
ויום החמישים אין סופרין בשבועות והיינו כי לשם אין מגיע כלל מעשה התחתונים ואין בנו כח להמשיכו ע״י ספירה אלא הוא נמשך מאליו וממילא בלי ספירה שלנו..
עכ״ז אינו נמשך אלא בהקדים תחלה ספירת העומר מ״ט ימים ..
ולכן נאמר תספרו חמישים יום כו׳ שמעלה עלינו הכתוב כאלו המשכנו יום החמישים".
וזוהי השייכות של "אשה כי תזריע וילדה זכר״ לימי הספירה - כי ב״ילדה זכר" שני ענינים אלו: בתחלה - בחי׳ הזכר הנולד מ״אשה כי תזריע" היא בחי׳ מ״ט שערי בינה: ואח״כ - הולדת הזכר שהיא בחינה נעלית יותר,
שער הנו״ן.
וגם הולדה זו באה מ״אשה כי תזריע",
וכנ״ל מלקו״ת "שמעלה עלינו הכתוב כאילו המשכנו יום החמישים",
כי ישראל וקוב״ה כולא חד 38 .
(משיחת ש״פ תזריע,
תשכ״ה)