חה"פ

א.

כתב הרמב״ם 1

וז״ל: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים.

(ומביא ראי׳ לזה ממ״ש ואותנו הוציא משם וממ״ש וזכרת כי עבד היית,

כדלקמן ס״ג).

והנה מקור דין זה

("בכל דור ודור חייב כו׳")

הוא

(כמו שמציין במגיד משנה)

מהמשנה בפסחים 2 .

וצריך ביאור: נסח המשנה

(לפי הגירסא שלפנינו.

וכ״ה גם הגירסא בהמשנה של כת״י הרמב״ם 3 )

הוא "חייב אדם לראות 4

כו׳״.

וה״ז גם נפק״מ לדינא,

כי לשון הרמב״ם "חייב אדם להראות 5

כו׳",

פירושו שאינו מספיק שהאדם יראה

(בעצמו)

כאילו הוא יצא משעבוד מצרים,

אלא שחייב להראות זה גם לאחרים?

וביותר אינו מובן,

דלכאו׳ דברי הרמב״ם עצמו סותרין זא״ז: בנוסח ההגדה שלו כותב "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כו׳",

ואילו בהלכות חמץ ומצה כותב כנ״ל "חייב אדם להראות כו׳"?

ואותה הקושיא היא גם בדברי אדמו״ר הזקן: בנוסח ההגדה שלו

(וכן בתניא 6 )

כותב "חייב אדם לראות כו׳",

ואילו בשולחנו 7

כותב "חייב אדם להראות כו׳"?

ב.

עוד שינוי בלשון הרמב״ם ואדה״ז מל׳ המשנה

(וההגדה שלהם)

: במשנה

(ובהגדה)

איתא "כאילו הוא יצא ממצרים ",

ולשון הרמב״ם ואדה״ז היא "כאילו הוא בעצמו 8

יצא 9

עתה משעבוד מצרים".

ולכאורה:

הוספת התיבת ״בעצמו״ ו״עתה״ -עכ״פ אינה שינוי בעיקר הענין,

ורק תוספת הדגשה ב״כאילו הוא יצא",

שהפירוש בזה הוא: "כאילו הוא בעצמו יצא עתה ".

[והא שאין מוסיפין הדגשה זו גם בנוסח ההגדה שלהם - הוא כי הפיסקא "בכל דור ודור כו׳" שבההגדה היא

(העתקת)

ל׳ המשנה

(וכהפיסקא לפיכך אנחנו חייבים כו׳ שלאחרי׳),

ובמילא אין מקום לשנות],

אבל בהא דכתבו "יצא עתה משעבוד מצרים",

צ״ע: לשון המשנה "חייב אדם לראות כו׳ כאילו הוא יצא ממצרים " משמעותה היא שצריך לראות את עצמו כאילו יצא מארץ מצרים,

משא״כ שעבוד מצרים הרי אפ״ל וגם הי׳ 10

גם מחוץ ל ארץ מצרים?

ג.

בהרמב״ם שם "בכל דור ודור כו׳ משעבוד מצרים",

מסיים וז״ל: ״שנאמר 11

והותנו הוציא משם וגו׳.

ועל דבר זה צוה הקב״ה בתורה 12

וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

ואינו מובן:

א)

הראי׳ במשנה

(לפי הגירסא שלפנינו)

על "בכל דור ודור כו׳" היא ״שנא׳ 13

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים".

ואף שבהמשנה של כת״י הרמב״ם

(הנ״ל),

וכן בנוסח ההגדה שלו שהעתיק מהמשנה 14 ,

לא הובאה בכלל ראי׳ לדין זה,

מ״מ צריך ביאור: מהו טעמו של הרמב״ם שהראי׳ לדין זה היא

(דוקא)

מהכתוב ואותנו הוציא משם,

ולא מהכתוב "והגדת גו׳ עשה ה׳ לי גו׳"

(כגירסתנו בהמשנה)?

ב)

מדוע אינו מסתפק הרמב״ם בהוכחתו מהכתוב "ואותנו הוציא משם וגו׳" ומביא גם "וזכרת כי עבד היית"?

ג)

ההלכה "בכל דור ודור כו׳" שברמב״ם שם היא

(ככל ההלכות שבפרק זה)

בנוגע להחיוב דליל חמשה עשר בניסן

[וכמו שממשיך 15

: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה כו׳"].

ואינו מובן: הציווי ״וזכרת כי עבד היית ..

כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" אין לו זמן מיוחד בשנה

(שהוא טעם על שמירת שבת 16

או על "הענק תעניק לו גו׳" 17 ),

משא״כ החיוב ד״להראות כו׳ כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" הוא בליל ט״ו בניסן דוקא?

ד.

והנה דין הנ״ל שברמב״ם,

שבכל דור ודור חייב אדם

(לא רק לראות אלא גם)

להראות כו׳,

מביא גם רבינו הזקן בשולחנו

(כהובא לעיל סוס״א).

אלא שבנוגע להמקור של הלכה זו בתורה

(היינו: הכתוב שממנו נלמד דין זה)

- משנה רבינו הזקן ממש״כ הרמב״ם

(אף ש

(כללות)

הלכה זו העתיק רבינו הזקן מהרמב״ם,

כמצויין בגליון שם)

: הרמב״ם כותב

(מובא לעיל ס״ג)

שמקור הלכה זו הוא מהכתוב "ואותנו הוציא משם וגו׳"; ואילו רבינו הזקן כותב: "שנאמר 13

בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים".

והנה הטעם לשינוי זה - מובן בפשטות: רבינו הזקן סובר

(וכמו שמעתיק בנוסח ההגדה שלו 14 )

שהגירסא

(העיקרית)

במשנה

(הנ״ל)

היא כהגירסא שברוב הספרים "בכל דור ודור כו׳ שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים"

( ודלא כגירסת הרמב״ם,

שבמשנה לא הובאה ראי׳ לדין זה),

ולכן כותב גם בשולחנו שהלכה זו נלמדת מהכתוב "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים".

אבל - זה גופא

(שמחולקים בנוגע לגירסא)

טעמא בעי.

ועוד צ״ע: מדוע מביא אדה״ז רק "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים",

ומשמיט התיבות "והגדת לבנך ביום ההוא 18

לאמר" שהובאו במשנה ?

ואין לומר שהראי׳ דאדה״ז היא

( לא להחיוב להראות בכל דור ודור,

כ״א)

רק על זה שהמציאות דיצי״מ ישנה בכל דור ודור,

ולכן משמיט "והגדת לבנך" - כי

(נוסך על זה שאינו מובן: מדוע אינו מביא גם הראי׳ על החיוב,

הרי)

לפי״ז הו״ל להביא רק "עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים",

ולהשמיט גם התיבות "בעבור זה"?

ה.

עוד שינוי בשו״ע אדה״ז לגבי הרמב״ם: לשון הרמב״ם היא "ועל דבר זה צוה הקב״ה בתורה וזכרת כי עבד היית,

כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד כו׳": ואילו לשון אדה״ז היא: "ועל דבר זה צוה הקב״ה וזכרת כי עבד היית במצרים ,

כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד כו׳".

וע״פ הידוע שרבינו הזקן דייק בלשונו הזהב בכל תיבה ותיבה -נראה ברור,

שבזה שרבינו הזקן

( משנה מל׳ הרמב״ם,

ו)

מוסיך תיבת "במצרים"

(הן בהעתקת לשון הכתוב וזכרת גו׳ והן בהפירוש "כאילו כו׳"),

כוונתו בזה 19

היא להשמיענו,

שהחיוב ד״להראות את עצמו" הוא

(לא רק שיראה "כאילו אתה בעצמך היית עבד" סתם,

כי אם)

שיראה "כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד",

שהעבדות דמצרים היא עבדות מיוחדת - בפרך וכו׳.

[ויש לומר,

שפרט זה

(לדעת רבינו הזקן)

הוא גם לעיכובא,

שבאם יצייר בעצמו שנגאל מעבדות סתם - לא יצא ידי חובתו].

וצ״ע מנ״ל לרבינו הזקן לחלוק על הרמב״ם ולחדש שהאדם מחוייב להראות את עצמו כאילו נגאל מעבדות מיוחדת דמצרים 20 ?

גם צריך להבין: לשון הרמב״ם היא "ויצאת לחירות ונפדית" 21 ,

ואילו רבינו הזקן משנה מלשון הרמב״ם וכותב "ונפדית ויצאת לחירות"?

ו.

והביאור בכל הנ״ל:

בהדין

(שברמב״ם ובשו״ע אדה״ז)

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים״ - מחדש כמה ענינים:

א)

המציאות.

והוא - שהגאולה דיצי״מ היא פעולה נמשכת "בכל דור ודור".

כי "אילו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים": זה מה שאנו נמצאים עתה במצב דחירות - הוא מפני שהגאולה דיצי״מ נמשכת 22

גם עכשיו.

ב)

החיוב.

והוא,

אשר

[נוסף למצות זכירת יצי״מ שבכל יום

(ביום ובלילה) 23 ,

שמצוה זו הוא מקיים גם כשהוא מזכיר

(רק)

יציאת מצרים שהיתה לאבותינו 24 ]

- יש חיוב על האדם לראות

(להרגיש)

"כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים".

ג)

החיוב ד ״להראות".

והוא,

שאין מספיק שהאדם יראה

(ירגיש)

בעצמו "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים",

אלא שחייב הוא גם להראות

(הרגש)

זה.

ד)

החיוב "להראות כו׳ כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" הוא לא רק בעת אמירת ההגדה ,

אלא גם ב״כל מעשה לילה זה".

והיינו דהגם שאומר בהגדה "בכל דור ודור כו׳ כאילו הוא יצא ממצרים"

[וגם לפנ״ז הוא אומר "ואילו לא הוציא כו׳ הרי אנו כו׳ משועבדים היינו כו׳"],

מ״מ אינו יוצא עדיין החיוב ד״להר־ אות"

[אף שגם אמירת ההגדה היא הגדה לאחר ,

כדלקמן סעיף ח׳],

כי אם צריך גם ״ לאכול ולשתות ..

דרך חירות",

בכדי לבטא ולהראות הרגש זה ד״כאילו הוא בעצמו כו׳" ב״כל מעשה לילה זה".

ז.

ועפ״ז יובן מה שהרמב״ם ואדה״ז הוצרכו להביא גם "וזכרת כי עבד היית״ - ואין מסתפקים בהראי׳ מהכתוב "ואותנו הוציא משם וגו׳",

או מהכתוב "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״ - כי ההוכחה מכתובים אלו היא רק על המציאות ,

שהגאולה דיצי״מ היא פעולה נמשכת בכל דור ודור.

אבל אין מזה הוכחה שיש חיוב על האדם לראות "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים״.

כי אף שהמציאות דיצי״מ היא בכל דור,

מ״מ יש לומר שהחיוב דזכירת יצי״מ הוא רק לזכור יצי״מ כמו שהיתה בפשטות - לאבותינו

[ואף שהתיבות "עשה ה׳ לי גו׳" באות בהמשך ל״והגדת לבנך",

וכן " ואותנו הוציא משם וגו׳" בא בהמשך למ״ש לפנ״ז 25

״ואמרת לבנך״ - הרי זהו רק בנוגע להגרה ואמירה,

שבהסיפור ריצי״מ צריך לומר גם ״לי״ ו״אותנו".

אבל אין מזה הוכחה שהארם חייב לראות את עצמו

(להרגיש)

כאילו יצא עתה משעבור מצרים,

וכ״ש שאין מזה הוכחה שיש חיוב על הארם לראות "כאילו יצא עתה משעבור מצרים" גם בשאר מעשה לילה זה,

שלא בעת אמירת הגרה],

ולכן מוסיפים הרמב״ם וארה״ז "ועל רבר זה צוה הקב״ה בתורה וזכרת כי עבר היית כו׳ כאילו אתה בעצמך כו׳״,

שהציווי

(ובפרט שבא עוה״פ)

״וזכרת גו׳״ הוא

(לא רק לזכור יצי״מ שהיתה לאבותינו,

אלא גם)

"על רבר זה",

על הענין ר״ ואותנו הוציא גו׳" ו״עשה ה׳ לי גו׳",

ולאחרי שאנו יורעים מהכתוב "וזכרת גו׳" שחייב ארם לזכור

(ולראות את עצמו)

"כאילו אתה בעצמך כו׳״ - למרים אנו מזה,

אשר חיוב זה בליל הפסח צריך להיות לא רק "לראות" אלא גם "להראות",

ואשר חיוב זה הוא

(לא רק בעת אמירת ההגרה,

אלא)

גם "כשסוער ארם בלילה הזה",

כרלקמן.

ח.

מההוספות שבמצות סיפור ביצי״מ בליל ט״ו בניסן על מצות זכירת יצי״מ שבכל יום,

הוא - "והגרת לבנך",

היינו: שאין מספיק שיזכיר יצי״מ לעצמו,

אלא צריך לומר גם

(לבנו או)

לאחר 26 .

[וזהו הטעם למה שאמרו 27 ,

שבאם אין לו בן או אשה כו׳ שישאלו אותו ״הוא שואל לעצמו״ - כי מכיון שהחיוב בליל הפסח הוא לספר יצי״מ לאחר,

לכן

(כשאין מי שישאל אותו)

צריך הוא לשאול את עצמו,

כי ע״י שהוא שואל את עצמו נעשה "אחר" לגבי עצמו,

וע״י שמשיב על שאלתו ומספר לה״אחר" שבעצמו 28 ,

הוא מקיים בזה מצות "והגרת גו׳"].

ומכיון שמצינו בפרט אחר מכללות עניני זכרון יצי״מ

(הסיפור)

- שליל יצי״מ מוסיף בו החיוב ר״לאחר" רוקא,

למרין מזה

(להרמב״ם וארה״ז)

על הכלל כולו,

גם על הפרט שצ״ל רואה א״ע כאילו הוא יצא כו׳,

שצ״ל לאחר רוקא - להראות: וכן ב״כל מעשה לילה זה" 29 .

ט.

ע״פ הנ״ל יובן גם ריוק לשונו הזהב של רבינוה זקן במה שכותב "שנאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים"

- אף שלכאורה כנ״ל: באם הראי׳ היא על המציאות

(שיצי״מ היא בכל דור ודור),

הו״ל להעתיק רק "עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים" ולא התיבות "בעבור זה"; ובאם הראי׳ על החיוב ד״להראות כו׳",

הו״ל להעתיק גם התיבות "והגדת לבנך"

(שהרי הא שהחיוב בליל הפסח הוא לא רק "לראות" אלא גם "להראות",

אנו יודעים ממ״ש "והגדת לבנך",

כנ״ל)

-

כי עי״ז הוא מדגיש ששייכות החיוב "להראות" להכתוב "והגדת גו׳ ממצרים" הא לא להציווי

(והפרט)

ד״והגדת״,

כ״א ל״בעבור זה״ -לכללות הזמן

(עליו נאמר "והגדת לבנך״ - לאחר)

- "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך״ 30

צריך להיות כל מעשה דוזכרת דיצי״מ באופן ד״לאחר".

י.

ע״פ הנ״ל שהחיוב "להראות כו׳" הוא רק בליל הפסח,

אבל החיוב שבכל השנה

(שנלמד מהציווי "וזכרת גו׳״)

הוא רק ״לראות״ - יתורץ זה שבמשנה ובמילא בנוסח ההגדה של הרמב״ם ואדה״ז כ׳ "חייב אדם לראות כו׳"

(אף שהחיוב הוא גם "להראות"),

כי הכוונה בפיסקא זו היא - הקדמה וטעם לפיסקא שלאחרי׳: לפיכך

(דהמבואר לפני זה)

אנחנו חייבים להודות כו׳

(בלילה זה)

; לא לבאר חיובי הלילה ,

כ״א גודל הענין דיצי״מ - דיציאה זו היא ״בכל דור ודור״ -מבלי הבדל ובכל ימי דור ודור - שלכן "חייב אדם לראות את עצמו"

(תמיד 31 )

"כאילו הוא יצא ממצרים" 32 .

ומה שאין מזכירים ב״הגדה" החיוב ד״להראות״ שבליל הפסח -הוא בדוגמא שאין מזכירים החיוב דארבעה כוסות וכו׳ .

והטעם בפשטות מפני שעושים זה בפועל,

והוא הטעם בנוגע להחיוב ד״להראות״ - כי האמירה וההגדה וכו׳ לאחר

(כנ״ל ס״ח)

ה״ז הבפועל ד״להראות" 33 .

יא.

ועדיין אינו מובן: הרי מקור הדין ש״בכל דור ודור חייב אדם כו׳" הוא מהמשנה,

ומכיון שלשון המשנה

(לפי גירסת הרמב״ם ואדה״ז)

היא "חייב אדם לראות כו׳",

מנא להו להרמב״ם ואדה״ז מהש״ס שיש חיוב גם להראות?

והביאור בזה:

בגמרא שם: "אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם".

ולכאורה מה מוסיף בזה על אמירתו - שבמש- "בכל דור כו׳ לראות א״ע כאילו הוא יצא ממצרים".

והביאור בזה: הלשון "ואותנו"

(ל׳ רבים)

מורה שבעת אמירתו יש עוד מי שהוא.

וזהו "צריך שיאמר ואותנו הוציא משם״ - כפי׳ הרשב״ם: צריך להראות א״ע כאילו יצא משם.

ומובן,

שהדין "צריך שיאמר ואותנו

(לשון רבים)

כו׳",

הוא לא פרט ב״והגדת לבנך״ - כי ב״והגדת לבנך ",

גם כשאומר בלשון יחיד

(ואותי הוציא)

יש עוד מי שהוא,

כי אם -הוא ענין בפני עצמו.

ומזה למדים הרמב״ם ואדה״ז החיוב ד״להראות",

ושחיוב זה הוא בנוגע ל״כל מעשה לילה זה".

יב.

הביאור בזה שהרמב״ם ואדה״ז כותבים שהחיוב הוא כאילו יצא

(רק)

״ משעבוד מצרים״ - אף של׳ המשנה היא

(וכן העתיקו בנוסח ההגדה)

"יצא ממצרים ":

מכיון שכוונת המשנה ב״חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים" היא

(כמו שמפרשים הרמב״ם ואדה״ז)

שיראה כאילו יצא עתה

(היינו דרגע לפנ״ז הי׳ במצרים,

ורק עתה יצא משם)

- אי אפשר לומר,

שהכוונה ב״יצא ממצרים" היא שיצא

( עתה )

מהמקום דארץ מצרים 34 ,

כי זהו היפך המוחש 35 .

[ובפרט שנצטווינו "לא תוסיפו לראותם עד עולם״ 36

- שלא לחזור למצרים - הרי מצד ציווי זה אין שייך

(ומכ״ש שאין מקום לחיוב )

שיראה א״ע רגע לפנ״ז במצרים 37 ].

ולכן צ״ל,

שהכוונה ב״יצא ממצרים" היא להיציאה משעבוד מצרים 38 .

יג.

הטעם להשינויים

(דלעיל ס״ד וה׳)

בין לשון אדה״ז בשולחנו ללשון הרמב״ם

-

(א)

הרמב״ם מביא הפסוק ואותנו הוציא גו׳,

ואדה״ז מביא הפסוק בעבור זה גו׳:

(ב)

הרמב״ם כותב "עבד" סתם,

ואדה״ז מוסיף " במצרים עבד":

(ג)

הרמב״ם כותב "ויצאת לחירות ונפדית" ואדה״ז כותב ״ונפדית ויצאת לחירות״ -

יש לומר,

כי שינויים אלו הם בהתאם להחילוק שביניהם בגירסת המשנה:

לפי גירסת הרמב״ם - לא הובאה במשנה הראי׳ על "בכל דור ודור חייב אדם כו׳" מהכתוב "עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״.

וי״ל טעמו - כי יש לומר,

שהפסוק הוא כפשוטו,

שנאמר להדור של יוצאי מצרים.

ולכן גם בספרו מביא הרמב״ם הפסוק "ואותנו הוציא משם וגו׳",

כי בו מפורש

(ואומרים זה ג״כ בההגדה)

"למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ גו׳",

והרי רובם ככולם של באי הארץ לא היו מיוצאי מצרים.

אבל לפי גירסת אדה״ז במשנה ״שנאמר והגדת לבנך כו׳״ - הרי מפורש במשנה שגם מהכתוב "עשה ה׳ לי גו׳" ישראי׳ ל״בכל דור ודור".

ולכן מביא אדה״ז בשולחנו פסוק זה

(שהובא במשנה).

יד.

והנה חילוק זה - אם הענין ד״בכל דור ודור כו׳" נלמד מהכתוב "עשה ה׳ לי גו׳",

או שנלמד מהכתוב ״ ואותנו הוציא משם גו׳״ - י״ל דנוגע גם לדינא.

והביאור בזה: מהכתוב "ואותנו הוציא משם" יודעים רק שהענין ד״הוציא משם"

( בכללות )

הוא גם בדורות שלאח״ז - "אותנו".

אבל אין מזה הוכחה,

שזה מה "שאותנו הוציא משם" הוא באותו האופן שהוציא את אבותינו.

משא״כ מהכתוב "עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״ - מכיון שאומר "לי" ולא "לנו" 39 ,

היינו: שהכתוב מדגיש שמדבר בענין כזה שרק האב

[שהי׳ במצרים 40 ]

יכול להרגיש ולא הבן,

מוכח שהכוונה היא לאותה היציאה ממצרים שהיתה לאבותינו.

ומכיון שהכתוב מדבר גם בדורות הבאים

(כאמרו ״ביום ההוא״ 41 )

- הרי מוכח,

שהיציאה ממצרים שבכל דור ודור היא כמו "שעשה ה׳ לי ",

באותו האופן כמו שהיתה בפעם הראשונה.

ועפ״ז מובן מה שלפי דעת הרמב״ם - החיוב לראות הוא רק "כאילו אתה בעצמך היית עבד״,

עבד סתם ; משא״כ לדעת אדה״ז - החיוב לראות הוא "כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד״,

עבדות מיוחדת דמצרים - כי מהכתוב "ואותנו הוציא משם גו׳"

(המובא ברמב״ם)

מוכח רק שבכל דור ודור יש הענין ד״הוציא משם" בכללות,

משא״כ מהכתוב "עשה ה׳ לי גו׳"

(המובא בשו״ע אדה״ז,

ממשנה)

מוכח גם שהיציאה ממצרים שבכל דור ודור היא בשוה להיציאה שהיתה בפעם הראשונה.

טו.

ע״פ הנ״ל יובן גם זה שהרמב״ם כותב "ויצאת לחירות ונפדית״,

ואילו אדה״ז - "ונפדית ויצאת לחירות".

והביאור בזה:

ברמב״ם הל׳ שמיטה ויובל 42

וז״ל: מר״ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם ..

כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב״ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן.

ומזה נראה,

שגם בכל יציאה מעבדות - ישנם שני ענינים:

(א)

יציאה משעבוד

(מלאכה וכיו״ב).

(ב)

חזרה למקומו ורשותו בכל; אלא שביובל - שני ענינים אלו,

חלוקים הם גם בזמן; ובגאולה מעבדות שע״י גט שחרור וכיו״ב - שני הענינים הם בבת אחת.

וי״ל שבכל שחרור כן הוא - אלא שאינו דין,

משא״כ ביובל -והתורה על הרוב תדבר: תחלה משתחרר ואח״כ יוצא מבית האדון וחוזר לביתו.

וזהו שהרמב״ם

(בהל׳ חמץ ומצה שם)

לאחר "ויצאת לחירות" מוסיף "ונפדית"

(שהרי מצוה לספר ולבאר ביצי״מ)

- כי "ויצאת לחירות" מפורש

(רק)

שאינו משועבד לאדונו ומוסיף ״ונפדית״ - ש

(גם)

נפטר לביתו,

כי "פדות" פי׳ הוא הבדלה 43 ,

ובנדו״ד: הבדלה ממקומו ורשותו של האדון

(היינו: שנפטר לביתו).

טז.

והנה מהענינים שהעבדות במצרים שונה משאר עבדות הוא -שכל זמן שהעבד הי׳ נמצא בארץ מצרים לא הי׳ אפשר שישתחרר וייעשה בן חורין.

ורק כאשר העבד הי׳ בורח ממצרים ומגיע ל״פי החירות״ -אז נעשה בן חורין 44 .

ועפ״ז נמצא,

שהסדר של "יציאה לחירות",

ו״פדות" בגאולה מעבדות במצרים,

הייתה באופן הפוך מאשר בגאולה מעבדות סתם: בגאולה מעבדות סתם - בתחילה היא ה״יציאה לחירות"

("לא משתעבדין לאדוניהן")

ואח״כ - ה״פדות"

("נפטרים לבתיהן״)

; משא״כ בהגאולה מעבדות מצרים - מכיון שכל זמן שהעבד הי׳ נמצא במצרים לא הי׳ אפשר שייעשה בן חורין,

הרי נמצא,

אשר בתחילה הוא ה״פדות",

היינו: היציאה ממקומו ורשותו של האדון,

ורק לאחרי זה נעשה ה״יציאה לחירות".

ועפ״ז מובן השינוי שבין לשון אדה״ז ללשון הרמב״ם - מה שהרמב״ם כותב ״ויצאת לחירות

(ואח״כ)

ונפדית",

ואדה״ז כותב ״ונפדית

(ואח״כ)

ויצאת לחירות״ - כי לפי״ד הרמב״ם,

החיוב ד״וזכרת גו׳" הוא "כאילו אתה בעצמך היית עבד "

(עבד סתם ),

וביציאה מעבדות סתם - בתחילה היא ה״יציאה לחירות״ ואח״כ -ה״פדות״ן משא״כ לדעת אדה״ז שהחיוב ד״וזכרת גו׳" הוא "כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד",

לכן הסדר ״ונפדית

(ואח״כ)

ויצאת לחירות״ - כי בהיציאה מעבדות מצרים,

בתחילה - ״פדות״ ואח״כ "יציאה לחירות".

* * *

ויה״ר שבקרוב ממש נזכה להחרות דגאולה האמתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

(משיחות י״א ניסן ואחש״פ תשל״ה)