א.
ידועים דברי השל״ה 1 ,
שפרשיות התורה שייכות הן לעניני הזמן בשנה שקוראין אותן.
ועפ״ז גם בנדו״ד - פרשת צו - שבכמה וכמה שנים 2
קוראין אותה בשבת הגדול,
יש קשר ושייכות ביניהם.
ויובן זה בהקדים דברי רבינו הזקן בשלחנו 3
בביאור הטעם שהשבת שלפני הפסח נק׳ שבת הגדול,
וזה לשונו:
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול,
שפסח מצרים הי׳ מקחו מבעשור לחדש ..
ואותו היום שבת הי׳ ..
וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך,
אמרו להם זבח פסח הוא לה׳ שיהרוג בכורי מצרים,
הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל,
ולא רצו,
ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם,
וז״ש 4
למכה מצרים בבכוריהם,
וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת,
וקראוהו שבת הגדול.
ולמה לא קבעוהו בעשירי לחדש סתם בין שחל בשבת בין שחל בחול כדרך שנקבעו כל המועדים,
לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול כמ״ש בסי׳ תק״פ ע״ש".
וצריך להבין:
א)
אדה״ז מדייק "שנעשה בו נס גדול ״ 5
- היינו שעפ״ז יומתק 6
למה "קורין אותו שבת הגדול ".
אבל דבר זה גופא דורש ביאור: מהו גודלו של הנס?
וגם התועלת שבנס זה לבנ״י לא היתה בזה "גדלות" בלל,
שהרי גם לאחרי ש״הרגו הרבה מהם" לא הי׳ אפשר לישראל
(ע״פ טבע)
לצאת ממצרים והוזקקו להנס דמבת בבורות ובו׳,
היינו שלא רק שלא היתה בהנס תועלת גדולה לבנ״י,
אלא שלבאורה,
לא היתה להם בזה 7
שום תועלת 8 ?
ב)
זה שהתענית שנקבעה ביום דמיתת מרים בכוחה לדחות את קביעותו של זכרון הנס ליום השבת
[היינו,
אף אם נאמר שקביעות יום הזכרון היתה במו בקביעות דזכר ליציאת מצרים* 8 ,
בעת שאירע הנס,
שבמילא קבעוהו מתחילה בעשירי בניסן 9 ,
ואח״ב
(לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית)
דחוהו ליום השבת]
- מובן: מצינו שגדול בחן של התעניות הנזברות במגלת תענית לדחות אפילו איסור התענית בר״ח 10 ,
שאסור להתענות בו מן הדין 11 ,
ומכ״ש בנידון דידן
(זברון הנס ד״למכה מצרים בבכוריהם")
שאינו אלא "מנהג" 12 .
[ובפרט שיש לומר
(בדוחק עכ״פ)
שמאיזה טעם שיהי׳,
הייתה קביעת זכרון הנס לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית,
ובמילא -נקבע מלכתחילה ליום השבת] 13 .
אבל עדיין צריך ביאור
(בפנימיות הענינים)
: מכיון דזכרון הנס מצד עצמו
(לולי הענין דמיתת מרים)
צריך לקבעו בעשירי לחדש "כדרך שנקבעו כל המועדים",
היאך יתכן לשנות * 13
אופן קביעות זכרון זה מקביעות כל המועדים,
לדחות לגמרי הזכרון מיום זה ולקבעו ביום אחר מפני ענין צדדי
(ובפרט שמיתת מרים היתה ל״ט שנה לאחרי הנס)?
ב.
והביאור בכל זה:
ניסים רבים נעשו לבנ״י במשך הדורות,
אשר בהם וע״י ניצולו מידי שונאיהם,
ובלשון ההגדה " שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם״; ובהם כו״כ - שנהרגו כמה משונאיהם
(בנס דקי״ס,
פורים,
חנוכה וכו׳).
אמנם,
גודל הנס ד״שבת הגדול" הי׳ בזה שהריגתם היתה ע״י בכורי מצרים ,
וכהדגשת הכתוב "למכה מצרים בבכוריהם ".
וענין זה,
אשר בעת גלות מצרים 14 ,
ופרעה בתקפו עד כ״כ - שאפילו משה רבינו ובעת היותו בחרי אף עליו חלק לו כבוד מלכות 15
ופרעה ומצרים מאנו
(בכל תוקף 16 )
לשלח את ישראל - בו בזמן בקשו בכורי מצרים
( התוקף 17
דמצרים)
"שישלחו את ישראל",
ודרישתם היתה מאבותיהם ומפרעה ובתקיפות כזו עד ש״עשו עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם״ - הוא "נס גדול" שלא הי׳ כמוהו בשארי ניסים 18 .
הצלת ישראל מידי שונאיהם בנס דקי״ס,
פורים וכו׳,
היתה באופן אשר שונאי ישראל נטבעו בים סוף,
נהרגו,
או ששלטו היהודים בהם,
משא״כ הנס ד״למכה מצרים בבכוריהם" הי׳ באופן שבכורי מצרים עצמם ובהיותם בתקפם
(ו בתוקף דקליפת מצרים 19 )
נלחמו ״שישלחו את ישראל״ -
(דוגמת)
"אתהפכא חשוכא לנהורא".
ג.
ולתוספת ביאור
(מה שנס זה נקרא "נס גדול")
:
ענינו של נס הוא - שינוי הטבע.
ומזה מובן,
שכשהשינוי הוא לא רק ב״טבע" הנהגת העולם אלא בענין שהוא "טבעי" מצד הנהגה דתורה
(ש״טבע״ זה הוא תקיף יותר)
- הרי זה נס גדול ביותר.
ובנדו״ד - הנס ד״למכה מצרים בבכוריהם": הסדר שנטבע ונקבע בעבודת הבירורים על ידי התורה הוא,
שהניצוצות שבג׳ קליפות הטמאות א״א לבררם כ״א צריך לדחותם כו׳ 20
- עפ״ז בקשת בכורי מצרים שישלחו את ישראל ומלחמתם עם המצרים עבור זה
(אף שהי׳ לזה מקום בטבע כפשוטו - שיראו לנפשם כו׳)
הוא שינוי בה״טבע" דקדושה,
ולכן הוא "נס גדול " 21 .
ד.
עפ״י הנ״ל יש לומר,
שב׳ המאורעות שאירעו בעשירי בניסן -הנס ד״למכה מצרים בבכוריהם",
ומיתת מרים - יש שייכות ביניהם מצד תוכן ענינם:
איתא באגה״ק 22
בביאור מרז״ל 23
: "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת",
שכשם שענינם של מי חטאת הוא לטהר טומאת מת "אף שהוא אבי אבות וכו׳ ולמטה מטה מנוגה",
כך מיתת צדיקים "פועל ישועות בקרב הארץ לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות שלמטה מנוגה".
ולפי מה שנת״ל
(סעיף ב),
שהענין ד״למכה מצרים בבכוריהם" הוא שתוקף הקליפה דמצרים בקש ובתוקף
(שישלחו את ישראל - היינו)
שיעשו ציווי ה׳,
ה״ז בדוגמת מיתת מרים -״מיתתן של צדיקים״ - שעניבה ל״אהפכא חשוכא לבהורא",
"לכפר אף גם על הזדונות שהן מג׳ קליפות הטמאות" 22 .
ה.
עפ״י הב״ל,
יש לבאר גם
(פנימיות)
הטעם שלא קבעו זכרון הבס ד״למכה מצרים בבכוריהם" ביו״ד ניסן - מפני מיתת מרים:
מבואר 24
בנוגע ליו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין במדינה משום גזירה דרבה,
שמא יעבירנו
(להשופר)
ד״א ברה״ר 25
-דלכאורה: "מה ראו חז״ל לעקור מ״ע דשופר כו׳ משום גזירה דרבה בעלמא,
והלא החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת,
ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים״ -שההסבר בזה
(בפנימיות הענינים),
דמה שאין תוקעין בר״ה שחל בשבת אין זה דיחוי של
(תוקף)
מצות תקיעת שופר,
אלא שאז אין צורך
(כ״כ)
בתקיעת שופר,
כי ההמשכות שנמשכות ע״י תק״ש נמשכות הן ביום השבת מצ״ע בלא תקיעת שופר.
ועד״ז בנוגע לזכרון הנס ד״למכה מצרים בבכוריהם" ומיתת מרים,
שביום מיתת מרים אין צורך
(כ״כ)
בזכרון הנס.
כי הפעולה שנעשית ע״י זכרון
(ע״י מנהגי שבת הגדול)
הנס דאתהפכא חשוכא לנהורא דלמכה מצרים בבכוריהם,
נעשית
(בכללות 26 )
ע״י זכרון
(ע״י התענית)
דאתהפכא חשוכא לנהורא שע״י מיתת מרים.
ו.
עפ״י כהנ״ל תתבאר גם השייכות דפרשת צו לשבת הגדול:
ענין שבעת ימי המילואים -אודותם מסופר בארוכה בפרשתנו,
מבואר בלקו״ת 27
ד״ע״כ נק׳ ז׳ ימי המלואים לשון מילוי ושלימות כי הנה לע״ל כשיהי׳ תכלית השלימות כתיב 28
"והי׳ אור הלבנה
(כאור החמה)
" שיתמלא פגימת הלבנה ..
ומעין זה הי׳ ג״כ ע״י שהוקם המשכן שעי״ז נעשה עליות המלכות".
והנה ביאור הענין ד״והי׳ אור הלבנה כאור החמה" מבואר בחסידות 29 ,
דעכשיו מקבלת הלבנה אורה מן השמש,
ולע״ל "יהי׳ לה אור עצמי כמו אור החמה" 30
: והיינו,
שהלבנה שענינה
(עכשיו)
"מקבל",
תתהפך להיות בחי׳ אור וגילוי מצד עצמה .
ועד״ז בספירות העליונות: ספי׳ המלכות,
שענינה דלית לה מגרמה כלום,
תתהפך ותהא אור וגילוי,
ובאופן שתאיר מצד עצמה - אתהפכא לנהורא 31 .
כן עד״ז בנוגע לשם כל הפרשה כולה ״צו״: אמרז״ל 32
״אין צו אלא ע״ז" וביחד עם פי׳ "זירוז מיד ולדורות ואף שיש בו חסרון כיס" 33
למלאות רצון ה׳ ובגימט׳ א־ל אד׳ 34
-אתהפכא חשוכא לנהורא.
ודוגמת ענין זה בעבודת האדם היא עבודת התשובה 35 ,
שע״י מתהפכים ה
(חשך של ה)
זדונות עצמן לזכיות
(אור) 36 .
וזהו גם הצד השוה שבין פרשת צו לשבת הגדול: אתהפכא חשוכא לנהורא.
(משיחות שבת הגדול תשכ״ז,
תשכ״ט,
תשל״א)