צו

א.

רש״י בפרשתנו מעתיק מן הכתוב 1

את התיבות "אם על תודה יקריבנו" ומפרש: "אם על דבר הודאה על נם שנעשה לו,

כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות שכתוב בהן 2

יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה,

אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בענין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן".

וצריך להבין:

א)

הלא "תודה" פירושה הודאה סתם - ומנ״ל לרש״י לדייק ש״

(אם על)

תודה" הכתוב כאן היינו "הודאה על נס " דוקא?

ב)

אפילו אם יש לו לרש״י איזה הכרח שאין הכוונה אלא להודאה על נס - מאין דיוקו שנכללים בזה רק ד׳ נסים אלו ולא יותר?

ואם נאמר שהוכחתו מהכתוב בתהילים

(שרש״י מביא תומ״י בפירושו)

"יודו לה׳ חסדו" וקחשיב רק ד׳ סוגי נס - מנ״ל,

בפשוטו של מקרא,

שכוונת הפסוק דרק על נסים אלו חייבים קרבן תודה - הרי אפ״ל שחייבים על כל הנסים והכתוב מביא דוגמאות מסוגים שונים - דהרי א״א שימנה הכתוב את כל הנסים האפשרים?

ג)

גם אם מן הכתוב מוכח שרק על ד׳ נסים אלו חייבים בקרבן תודה,

למה הוצרך רש״י בפירושו כאן

(שאינו ס׳ הלכות)

לפרט את כולם,

והרי מספיק להבנת פשוטו של מקרא שיביא א׳ מהם בתור דוגמא

(ולרמוז לשאר ג׳ הנסים בתיבת ״וכו׳״ ולסיים "שכתוב בהן וכו׳״),

כפי הרגיל בכגון דא בכו״כ מקומות בפרש״י עה״ת?

ד)

מהי כוונת רש״י בהוסיפו,

לאחר שמפרט את הד׳ נסים: "אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וכו׳״ - הרי כל זה הוא פשטות פירוש התיבות "אם על תודה יקריבנו גו׳"?

ה)

ארבעה אלו שצריכין להודות,

מביאם רש״י בסדר: "יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא״ - ואי״מ: למה שינה רש״י מהסדר ״שכתוב בהן״ - כלשון רש״י -בתהלים: הולכי מדבריות,

חבושי בית האסורים,

חולה שנתרפא ויורדי הים?

ואין לומר ששינוי זה בפירש״י הוא מפני שע״פ סברא הפשוטה צ״ל סידור הנסים

(או כיו״ב)

באופן להקדים מילתא דשכיחא יותר 3 ,

משא״כ בקרא - כי מצינו שאין זה הסדר דשכיח יותר: והנה נגמ׳ 4

הובאו בסדר שונה

(מבתהלים וגם מבפירש״י שלפנינו)

: "יורדי הים הולכי מדבריות ומי שהי׳ חולה ונתרפא ומי שהי׳ חבוש בבית האסורים ויצא" והקשו ע״ז בתוס׳ 5

: "ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון -

(ותירצו)

דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וגמרא נקט המצויין תחלה״ - הרי שסידורן ברש״י אינו בסדר ד״מצויין תחלה" הנאמר בגמרא 6 .

ולפי״ז יוקשה עוד יותר הסדר בפירש״י,

מכיון דאינו לא כסדר ה״מסוכנין יותר תחלה" דבקרא ולא כסדר ה״מצויין תחלה״ שבגמרא 7

!

ו)

למה נקט רש״י "חולה שנתרפא" בלשון יחיד,

ושאר הג׳ סוגים - בלשון רבים?

נוסף לזה,

הרי גם שינה בזה מלשון הגמ׳: "יורדי הים,

הולכי מדבריות

(בלשון רבים)

ומי שהי׳ חולה ונתרפא ומי שהי׳ חבוש בבית האסורים ויצא"

(בלשון יחיד).

ואדרבא בפשטות מובן דוקא הל׳ שבגמ׳: מהנוהג שבעולם דאין אדם הולך במדבר יחידי,

אלא בשיירא,

וכן הוא ב״יורדי הים באניות" שלא יתכן אלא בקבוצת אנשים דוקא 8

- לכן נקטם בלשון רבים: משא״כ חולה וחבוש שע״ד הרגיל - היא צרה הבאה על היחיד,

לכן נאמר בלשון יחיד.

וא״כ הרי כש״כ שדוקא נוסח זה צ״ל בפירש״י,

שהוא לפי פשוטו של מקרא?

ב.

הביאור בכהנ״ל: בפ׳ צו המדובר בקרבנות כאלו,

שבעיקרם כבר נתפרשו בפ׳ ויקרא,

אלא שבפרשתנו נתוספו בכל קרבן וקרבן עוד פרטים שלא נתבארו קודם: ומה שכתוב בכאו״א "וזאת תורת וגו׳" המכוון הוא רק לפרטים נוספים אלו.

ע״ד המפורש בפירש״י בתחלת פ׳ זו עה״פ "וזאת תורת העולה וגו׳״ - "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים וכו׳",

היינו שבשביל פרטים אלו חזר הכתוב לומר "וזאת תורת העולה וגו׳": וכן הוא בשאר הקרבנות,

שכוונת הפרשה היא להוסיף בהם פרטים בלתי ידועים עדיין,

כמפורש בפירש״י בכמה מהם.

אמנם בנוגע לקרבן שלמים איננו מוצאים לכאורה שום פרט נוסף בפ׳ זו,

שהרי לאחר הכתוב "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳" נאמר מיד: ״אם על תודה יקריבנו וגו׳״ - וא״כ הרי מ״ש "וזאת תורת זבח השלמים וגו׳" מיותר הוא לכאורה,

והו״ל להתחיל "אם על תודה יקריב וגו׳",

או כיו״ב.

ושולל רש״י תמי׳ זו ומפרש "אם על דבר הודאה ..

נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות וכו׳״ -כוונתו לומר ש״אם על תודה" בא בהמשך למ״ש "וזאת תורת זבח השלמים",

היינו שבפרשה זו בא הכתוב להוסיף עוד סוג ופרט ב״זבח השלמים״ עליו דובר בפ׳ ויקרא -קרבן תודה,

שישנם בו כמה פרטי דינים שאינם בשאר שלמים: "טעונות 9

לחם האמור בענין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן " 10 .

ופירוש זה מוכח ממ״ש "אם על תודה יקריבנו גו׳"

(ולא "יקריב" סתם),

שפירושו יקריב אותו - "זבח השלמים" האמור בכתוב לפני זה,

וכאלו כתוב "אם על תודה יקריב את זבח השלמים",

דינו כך וכך.

ומכיון שההוכחה לפירושו היא מתיבת "יקריבנו",

וגם הקושיא הנ״ל אינה מתעוררת

(על הפסוק "וזאת תורת זבח השלמים")

אלא לאחר שבאים ל

(פסוק שלאחריו)

"אם על תודה יקריבנו וגו׳״ -

(כי אז משמע לפום ריהטא שהכתוב מתחיל לבאר קרבן אחר,

לא של שלמים)

- לכן מפרש רש״י את פירושו

(לא על הפסוק ״וזאת תורת ..

השלמים",

אלא)

על הפסוק ״אם על תודה וגו׳״ 11 .

ג.

והנה אף שענין זה הוא עיקר החידוש בפירושו על הכתוב,

מ״מ מפרש רש״י בדרך אגב 12

(בתוך דברי הפירוש הנ״ל)

גם דבר המובן בפשטות בלא פירושו 13

(מצד ההכרח המבואר בדברי רש״י גופא,

וכדלהלן),

והוא: שהחיוב להביא קרבן תודה הוא רק על ד׳ נסים אלו

[ומטעם זה אין רש״י מפרשו בדיבור בפ״ע

(כהכלל

(המדובר כ״פ)

שבמקום שמפרש בתיבה אחת ב׳ ענינים נפרדים ,

מעתיק רש״י אותה התיבה פעם נוספת כדי לחלק בין ענין לענין)

- כי באמת מובן הוא מעצמו,

ורק בדרך אגב מפרשו 14 ].

וההכרח לזה: מובן בפשטות

(וכ״ה ע״ד ההלכה והדרש 15 )

ש תמיד צריכים להודות להקב״ה על כל הטוב שהוא גומל לכל יחיד ויחיד,

כי כאו״א מבנ״י מאמין בה׳ ויודע שכל מה שיש לו,

גם אם בא לו בדרך הטבע,

הרי זה בא מהקב״ה 16

- וכדברי אברהם אבינו ל כל העולם "ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם -משל מי שאמר והי׳ העולם אכלתם" 17 .

וכמו שיש להודות לכל נותן מתנה טובה יהי׳ מי שיהי׳,

על אחת כו״כ שחייבים להודות לממה״מ הקב״ה על מתנותיו הרבות לכל או״א בכל יום תמיד.

ולכן סידרו חז״ל להודות ולהלל ולשבח להקב״ה בכל יום ויום בתפלות וברכות וכו׳.

ודבר זה מצינו בסיפורי התורה כמה וכמה פעמים

(גם לפני פ׳ צו)

אפילו רק על הבשורה שייטיב,

כגון: "ויבן שם מזבח לה׳ וגו׳" 18 ,

ופרש״י : "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל"; וכן "ויאמן העם וגו׳ ויקדו וישתחוו" 19 .

וכיו״ב עוד רבות פעמים.

עפ״ז נמצא,

לכאורה,

שכל אחד מבנ״י יתחייב להביא קרבן תודה בכל יום ויום

(או כ״פ ביום)

- והרי זה דבר בלתי מתקבל על הדעת,

ואפילו את״ל שמספיק אחת בשנה על כל השנה -ג״ז הוא חידוש גדול שהיתה התורה צריכה לפרשו.

לכן גם בפשוטו של מקרא מוכרח לומר שלא על כל הודאה חייבים קרבן תודה,

כ״א על הודאה שאינה רגילה

(ולכן גם אינו יוצא בברכה - כמו שיוצא בנוגע לאכילה

(הבאה ע״י שנתברך בפרנסה וכו׳))

- היינו שהתורה באה רק "על דבר הודאה על נס שנעשה לו".

אבל עדיין אינו מובן: הרי כבר מסופר לפני זה שבמשך הארבעים שנה 20

שהיו ישראל במדבר נתן להם הקב״ה בכל יום לחם מן השמים באופן נסי ,

כמ״ש 21

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו׳"; כן הי׳ להם בארה של מרים,

כמפורש 22

"והכית בצור ויצא ממנו מים ושתה העם"; וכן הי׳ להם ענן תמיד לשמרם מכל הענינים הבלתי רצוים,

כמ״ש רש״י 23

״צא והלחם - צא מן הענן והלחם בו" - שכל אלו ה״ה נס 24 .

ואם על בל נס מחוייבים להביא קרבן,

נמצא שכל אחד ואחד מיותר דס׳ ריבוא מישראל בהיותם במדבר - נתחייבו

( ובמילא -גם הקריבו)

קרבן תודה בכל יום ויום - דבר שאין לאומרו כלל.

לכן מוכרח לומר שלא על כל נס חייבים בקרבן תודה,

כ״א על נסים מסוימים - ומכיון שבכתובים "יודו לה׳ חסדו וגו׳" שבתהלים מובאים כמה סוגי נסים,

ומפרש שם "ויזבחו זבחי תודה״,

הרי מובן שזהו בדוקא -שקרבן תודה מביאים רק על הנסים המפורשים שם.

ז.

א.

מאחר ש מוכרח לומר שלא על כל נס מביאים קרבן תודה,

כ״א רק על נס מיוחד; ואף שבכתובי החומש לא נתבאר על איזה נס מביאים את הקרבן - הרי מכיון שבתהלים נתפרשו כמה נסים,

מסתבר לומר

(שאינם רק בתור דוגמא בעלמא,

אלא)

שהם בדוקא ,

שרק על נסים הללו מביאים קרבן תודה

[ובפרט שנקט ארבעה נסים -ולא א׳ או ב׳ לדוגמא].

ואעפ״כ אין רש״י מסתפק בהביאו הכתוב מבלי פירוט הדברים,

כי כתוב זה "ויזבחו זבחי תודה" נאמר בפירוש אצל חולה שנתרפא,

והי׳ מקום לומר שקאי רק על חולה שנתרפא - לכן מפרט רש״י שבכל הד׳ המובאים שם חייבים קרבן תודה 25 .

וגם לא די שיכתוב "חולה שנתרפא וכו׳ " 26 ,

כי מזה היינו למדים להוסיף רק מה שכתוב לאח״ז ,

היינו יורדי הים ולא יותר - ובמילא הרי צריך להוסיף גם זה שלפניו "הולכי מדבריות וכו׳ ",

א״כ הרי בכל אופן יצטרך להזכיר כל הד׳

("הולכי מדבריות וכו׳ חולה שנתרפא וכו׳״)

- לכן כותב רש״י בפירוש כל הד׳ שצריכים להודות 27 .

ד.

והנה מאחר שרש״י מפרט כל הד׳ נסים,

הנה צריך הוא לפרטם דוקא בסדר שמביאם:

בפשטות מובן שכאשר מטילים על האדם איזה חיוב בקשר למאורע מסוים,

הנה אם "בדידי׳ הוי עובדא",

נקל לו ביותר להבין פרטי הענין,

טעם החיוב וכו׳ 28 .

עפ״ז מובן שכאשר הגידו לבנ״י החיוב להביא קרבן תודה על נסים מסוימים,

הנה מסתבר לומר שלראשונה אמרו ע״ד החיוב על אותו הנס שאירע להם בעצמם.

כן מובן שאם נעשו להם כמה מהנסים שעליהם חייבים קרבן תודה - צריך להזכירם ע״פ הסדר שנעשו להם,

ורק אח״כ להגיד חיוב קרבן על נס ש

(עדיין)

לא נעשה אתם.

והנה מהד׳ נסים שעליהם חייבים קרבן תודה נעשו לבנ״י שלשה -ובהסדר שמונה אותם רש״י:

עברו את הים,

אח״כ הלכו במדבר * 28

ואח״כ גזר הקב״ה עליהם להיות סגורים במדבר

[(רק בניהם יצאו ממנו לאחרי)

ארבעים שנה.

[וידעו מזה ע״פ פרש״י 29

עה״פ *29

״תביאמו ותטעמו וגו׳".

ואף שאומר " נתנבא משה שלא יכנס

(ולא "יכנסו")

לארץ",

הרי אח״ז שרו כן כל בנ״י כנאמר ישיר משה ובנ״י .

אבל כ״ז הוא לפלפולא ולחידודא,

כי מסתבר לומר בפרש״י שם

(כדמשמע מפשטות הכתובים)

שאף שנתנבא משה "לא ידע מה ניבא״ 30 .

וא״צ לכ״ז כי פשוט ]

-שכאשר נאמר לבנ״י שיתעכבו במדבר סיני מ׳ יום עד רדת משה מן ההר -הרי הרגישו בעצמם מעין "חבוש בחשך וצלמות" כו׳].

ולכן מובן שנאמרו לבנ״י בהסדר: "יורדי הים 31

והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים״ ואח״כ אמר להם הסוג הד׳ - שלא אירע להם: "וחולה שנתרפא",

שגם על זה חייבים בקרבן תודה 32 .

עפ״ז מובן ג״כ למה כותב רש״י ג׳ הענינים הראשונים בלשון רבים,

והרביעי בלשון יחיד - כי ג׳ הנסים הראשונים אירעו לכל בנ״י,

משא״כ הסוג הרביעי 33 .

אולם אין הכוונה בזה שהם בעצמם נתחייבו להביא קרבן תודה על נסים אלו שאירעו להם,

דהרי בהמאורעות האלו כפי שהיו אצל בנ״י אז ,

לא הי׳ בהם שום חשש סכנה,

דהרי הלכו ״ע״פ הוי׳״ - "והוי׳ הולך לפניהם גו׳ לנחותם הדרך" * 33 ,

ובודאי שא״א שתהי׳ בזה איזו סכנה - אלא שע״י המאורעות שאירעו להם,

מובן הי׳ להם שבדרך הטבע במצב דומה -יש בזה סכנה,

ולכן היציאה ממצב זה מחייבת קרבן תודה.

ה.

אמנם לכאורה אינו מובן: הרי היותם במצרים הי׳ כעין "חבושי בית האסורים" 34 ,

ועל פי זה הול״ל לרש״י "חבושי בית האסורים" בראשונה,

כי יציאת מצרים הרי היתה תחלה לכל,

לפני קרי״ס.

[ואף שעל יציאתם ממצרים לא היו חייבים קרבן תודה גם אם היתה ארץ מצרים בית האסורים,

כי משם יצאו עוד לפני הציווי דהבאת קרבן תודה * 34 ,

ובמילא עדיין לא חל עליהם חיוב 35

קרבן תודה

(וכן בקרי״ס) 36 ,

מ״מ הרי כאמור,

אין הכוונה כאן שעל מה שאירע להם חייבים הם בקרבן תודה,

כנ״ל,

כ״א רק להבינם בנקל המצב וכו׳].

ויובן בהקדם להמתיק 37

לשון רש״י ״

(וחבושי)

בית האסורים״ - דלכאו׳ הי׳ מספיק אם הי׳ כותב "חבושים" סתם 38 ,

ומעצמו הי׳ מובן שהכוונה לחבושי בית האסורים?

אמנם רצונו של רש״י בזה לדייק שדוקא חבוש בבית האסורים מחוייב להביא קרבן תודה,

משא״כ חבוש בבית וכיו״ב.

ומקורו מפשטות הפסוק בתהלים שם - שמזכיר כאן: "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל״ -דמפורש שרק חבושים במקום "חושך וצלמות״ 39

חייבים בקרבן תודה.

עפ״ז מובן שא״א למנות "חבושי בית האסורים" בתחלה וירמוז למצרים,

כי היותם במצרים לא נחשב כ״בית האסורים" לחייבם בקרבן תודה,

כי לא היתה ישיבתם שם באופן של "יושבי חושך וצלמות": אדרבא ישבו בארץ גושן "טוב ארץ מצרים" * 39

וכו׳,

ומה שעבדו בהם בפרך,

הרי זהו ענין לעצמו

[ואינו מהד׳ שעליהם צריכים להודות],

ולא נעשית עי״ז ישיבתם במצרים כחבושים בבית האסורים

( מקום של ״חושך וצלמות״).

משא״כ המדבר,

הרי הוא מקום סכנה,

כמ״ש 40

"במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" * 40 ,

ולכן מובן שהסגור במדבר ואינו יכול לצאת ממנו ה״ה מה״יושבי חושך וצלמות" 41 .

ו.

אמנם יש להקשות על הנ״ל ממ״ש אדמוה״ז בשלחנו * 41

: ״נוהגין במדינות אלו שהג׳ מצות של מצוה הן נעשין מעשרון א׳ קמח כעין לחמי תודה שהיו ג׳ חלות נעשות מעשרון א׳ וכו׳ לפיכך אנו עושין ג״כ ג׳ מצות לעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה״ - הרי שגם מצרים נחשבת כבית האסורים המחייב קרבן תודה 42 ?

אבל באמת כד דייקת שפיר הקושיא היא לאידך גיסא: הרי אדמוה״ז פוסק 43

ש״מי שהי׳ חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא או על עסקי ממון אם הי׳ מעונה בכבלי ברזל" חייב בברכת הגומל

[וכן הוא בחיוב קרבן תודה,

כי המקור לחייב ד׳ אלו בברכת הגומל הוא מזה שאלו הם החייבים בקרבן תודה 44 ]

- וא״כ איך אפ״ל שמצרים היתה בית האסורים והרי ישבו בארץ גושן וכו׳,

וכנ״ל.

ז.

וי״ל בזה בהקדים עוד קושיא: אדמוה״ז כותב 45

: "ונוהגין במדינות אלו שלא לאומרה

(מזמור לתודה)

בשבת ויו״ט מפני שאין תודה קריבה בהן,

וכן בימי הפסח אין תודה קריבה משום חמץ שבה וכן בע״פ וכו׳",

הרי מפורש שאין לעשות זכר לקרבן תודה בפסח אפילו ע״י דיבור וכו׳,

וא״כ איך "נוהגים במדינות אלו" לעשות פעולה זכר לקרבן תודה בליל פסח?

והרי הדברים ק״ו: טעם הדעה שצריכים לומר מזמור לתודה גם בשבת ויו״ט ופסח וכו׳ מפורש בטור 46

: "דליכא למיחש דילמא אתו להקריבה כשיבנה ביהמ״ק,

דלא טעו אינשי בהכי",

ומפרש בב״י 47

: "משום דמזמור זה אין אנו אומרים אותו לשם קרבן תודה אלא בשם הודאה",

ובב״ח שם: "וניתקנה משום דארז״ל 48

כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה,

על כן אין צריך למנעו״ - הרי משמע שהסוברים שאין אומרים אותו בשבת ויו״ט ופסח וכו׳ דעתם שניתקנה לשם קרבן תודה

- וכן משמע לכאורה דעת אדמוה״ז,

דהוא כותב 49

: "צריך לומר פ׳ הקרבנות מעומד וכן מזמור לתודה דוגמת הקרבתן שהיתה מעומד״; ובנוגע לפ׳ הקרבנות מפרש 50

: "אמרו חכמים 51

כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו׳ לפיכך טוב לומר בכל יום פ׳ העולה ומנחה ושלמים ותודה 52

וחטאת ואשם ודאי ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד וכו׳".

הרי משמע שגם אמירת מזמור לתודה היא לפי ש״כל העוסק בתורת עולה וכו׳"; ולפי זה מובן הטעם שפוסק שאין אומרים אותו בשבת ויו״ט ופסח וכו׳.

אבל באמת אינו כן,

כי מפורש כותב אדמוה״ז 53

: "ויש מקומות שנוהגין להוסיף וכו׳ מזמור לתודה לפי שכל השירות עתידין להיבטל חוץ ממזמור לתודה,

ולכן יש למשוך אותה בנגינה״ - הרי שגם הוא דעתו שלא ניתקנה לשם קרבן תודה,

כ״א ״לפי שכל השירות וכו׳״ - וא״כ למה פוסק שאין לאומרה בשבת ויו״ט ופסח וכו׳ 54 ?

ומוכרח לומר סברתו שאף שאין אומרים את המזמור לשם קרבן,

מ״מ מכיון שמזכירים ע״י האמירה את הקרבן תודה 55 ,

אין לאומרו בזמן שלא הקריבו קרבן תודה בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים - ומטעם זה סובר ג״כ

(במהדו״ק עכ״פ 56 )

שצריכים לאומרו מעומד,

מכיון שמזכיר עכ״פ את קרבן התודה -

וא״כ,

אם אין לומר בפסח בדיבור מזמור כזה המזכיר בדרך אגב את הקרבן תודה

[אף שלא ניתקן בשביל זה],

על אכו״כ שאין לעשות פעולה שהיא זכר הקרבן תודה ממש - וא״כ איך עושים הג׳ מצות בליל פסח מעשרון אחד,

זכר לקרבן תודה 57 ?

ח.

ויובן כ״ז בהקדים דמקור דין זה לעשות השלש מצות מעשרון א׳ הוא בכלל מהרא״ש 58

והמרדכי 59 .

אמנם טעמם של הרא״ש והמרדכי שונה זמ״ז:

בהרא״ש - שצריכים ג׳ מצות בליל פסח כדי שתהיינה ב׳ שלימות כבכל יו״ט ומוסיף עליהם פרוסה כדי שתהי׳ לחם עוני,

ואח״כ מוסיף: "ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין ג׳ מינין של מצוה

(חלות)

רקיקין ורבוכה,

ושלש חלות עושין מעשרון א׳ וכו׳".

אולם המרדכי כותב: "לכן צריך שלש מצות זכר ללחמי תודה כדאמרי׳ ד׳ צריכין להודות כו׳ ובלחמי תודה היו ג׳ מיני מצה,

ואע״ג דבלחמי תודה היו ארבעים חלות,

מ״מ אם אפאן בדיעבד ד׳ חלות יצא,

והשלשה היא ממצה והד׳ מחמץ".

הרי שחילוק בין הרא״ש ומרדכי: על דין שלוקחים ג׳ מצות כותב הרא״ש טעם אחר ,

וטעם זכר לתודה הוא רק על זה שג׳ אלו עושים מעשרון אחד.

משא״כ להמרדכי הרי זהו הטעם לג׳ מצות 60 .

ועפ״ז לפענ״ד אין לומר כמ״ש הקרבן נתנאל על הרא״ש,

דמקשה על הרא״ש,

"ואע״ג דבלחמי תודה יש ארבעים חלות ולמצה מגיע שלשים",

ומתרץ,

״מ״מ אם אפאן בדיעבד ד׳ יצא,

כדאיתא בנדרים דף יב,

נמצא על שלשה מיני מצה שלש חלות" ומציין להמרדכי.

אמנם עפ״י הנ״ל - מעיקרא לא קשה על הרא״ש,

כי לדעתו צ״ל ג׳ מצות מטעם אחר,

אלא שג׳ אלו עושים מעשרון אחד כמו שהיו עושים ג׳ לחמי תודה.

וגם אם הדין של שלשים למצה הי׳ מעכב בדיעבד - ג״כ מובנים דברי הרא״ש,

כי לדעתו הזכר לקרבן תודה אינו במספר המצות,

אלא בכמות הקמח ,

היינו שכמות הקמח

(שממנו עושים ג׳ המצות בפסח)

שזה הוא לכמות הקמח

(שממנו עושים ג׳ מצות)

בקרבן תודה אבל אין הזכר ל מספר המצות של קרבן תודה.

משא״כ להמרדכי שהזכר לקרבן תודה הוא במספר הג׳ מצות,

הרי אם בדיעבד מעכב דין שלשים,

אין מקום למספר ג׳ מצות.

ועוד: איך אפ״ל שלהרא״ש הטעם שעושים הג׳ מצות מעשרון אחד הוא לפי שאם אפאן בדיעבד ארבעה יצא,

דהרי דין זה הוא דוקא אם אפה את הג׳מצות מעשרה עשרונים 61 ,

ובנדו״ד הרי עושים את הג׳ מצות מעשרון אחד .

(משא״ב להמרדכי שזהו רק טעם ע״ז שצ״ל ג׳ מצות ,

ובהזכר ללחמי תודה לא נחתינן לכמות הקמח,

לא איכפת לן מה שצריכים לאפות הג׳ מצות מעשרה עשרונים,

כי נוגע רק מספר המצות).

ט.

עפ״י הנ״ל מובן שחילוק גדול בין טעם הרא״ש וטעם המרדכי

(בנוגע לעניננו)

: להמרדכי מספר המצות הוא הזכר לקרבן תודה,

הרי עושים בפועל ובגלוי זכר לקרבן תודה,

משא״כ להרא״ש מספר המצות הוא מטעם אחר,

אלא שעושים ג׳ אלו מכמות מסוימת של קמח,

הרי בגלוי אין ניכר שום זכר לקרבן תודה,

כי בגלוי אינה ניכרת הכמות שממנה נעשו הג׳ מצות.

והנה אדמוה״ז הרי כותב 62

בטעם לקיחת ג׳ מצות כהרא״ש - "שמלבד ב׳ מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יו״ט צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני",

וא״כ לא ס״ל טעם המרדכי בזה,

ולדעתו הזכר לקרבן תודה הוא רק בזה שעושין ג׳ מצות אלו מעשרון קמח אחד.

נמצא שגם שיטת אדמוה״ז היא שאין עושין זכר גלוי לקרבן תודה.

ועפ״ז מובן שאין סתירה לזה מהפס״ד שאין אומרים מזמור לתודה בפסח,

כי מזמור לתודה מזכיר בגלוי את הקרבן תודה,

לכן נמנעים מלאומרו ביום שאין מקריבים קרבן תודה,

משא״כ בנדו״ד,

מכיון שאין נראה הזכר,

לא איכפת לן מה שנרמז בזה בהעלם זכר לקרבן תודה 63 .

י.

ע״פ הנ״ל,

שלדעת אדמוה״ז

(הרא״ש)

אין הזכר ללחמי תודה זכר גמור - י״ל שמ״ש "ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין" הוא ג״כ עד״ז: מצרים ה״ה רק כעין בית האסורים 64

ולא בית האסורים המחייב קרבן תודה; ופי׳ דבריו: "לפיכך אנו עושין ג״כ ג׳ מצות לעשרון זכר

( - רמז בלבד)

ללחמי תודה ..

ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין"

(שהוא רק כעין בית האסורים - רמז בלבד ולא ממש בית האסורים המחייב להביא תודה).

ותומתק עפ״ז הוספת אדמוה״ז ״משעבוד מצרים״ - דלכאו׳ מכיון שכותב "ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין",

מהי כוונת ההוספה "משעבוד מצרים"?

אלא שרוצה בזה לפרש שאין הכוונה שמצרים היתה בית האסורים ממש,

כ״א רק שהיו תחת שעבוד מצרים 65 .

יא.

ההוראה מהנ״ל:

כל זמן שנמצא אדם מישראל ב״שעבוד מצרים",

בגלות,

הנק׳ בשם ״מצרים״ 66 ,

הנה למרות כל הטוב וכו׳ שיש לו,

עדיין חבוש הוא בבית האסורים,

עד שיש לדמותו

(בדרך דוגמא עכ״פ)

לבית האסורים של "יושבי חושך וצלמות" המחייב להביא קרבן תודה.

כי באמת כל זמן שהוא נמצא עדיין בגלות,

שאז אינו מאיר אלקות בגלוי,

הרי האלקות שאצלו הוא כביכול בבית האסורים 67

אצל ה״חושך" והקליפה שנק׳ "

(צל)

מות" 68 .

ובמילא מובן שתמיד בכל יום אחכה 69

לו שיבוא ויוציאנו מבית האסורים הרוחני ומבית האסורים הגשמי,

ויוליכנו קוממיות לארצנו.

(משיחות חודש ניסן,

תשכ״ח)