ויקרא ב

א.

תנן בסיום מסכת מנחות: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח 1 ,

לומך לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" 2 ?

פי׳ המשנה בפשטות: מזה שאותו הלשון "אשה ריח ניחוח" נאמר בכל א׳ מס׳ סוגי הקרבנות דבהמה ועוף ומנחה אעפ״י שאינם שווים כלל -דעולת בהמה מרובה משל עוף ועולת העוף משל מנחה - הרי מוכח ש־ "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים": שאם הממעיט מכוין לבו לשמים כמו המרבה 3 ,

אז חשוב המועט שלו - כמו המרובה של חבירו.

וצריך להבין: הל׳ אחד המרבה כו׳

(ולא "לומר לך שאפילו

(או גם)

הממעיט ובלבד כו׳״)

- משמע שגם בהמרבה יש חידוש ששווה להממעיט.

בגמ׳ שם איתא על משנה זו: "אמר ר״ז מאי קראה?

(ומשיב)

מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל 4 .

רב אדא בר אהבה אמר מהכא,

ברבות הטובה רבו אוכלי׳ ומה כשרון לבעליה" 5 .

והיינו שהכלל הזה ד״א׳ המרבה וא׳ הממעיט ובלבד שיכוין כו"׳ ילפינן מאלו הכתובים שהביאו ר״ז וראב״א.

וצריך להבין:

מהי שאלתו של ר״ז

("מאי קראה")

וגם מהי תשובתם של ר״ז וראב״א

(דהילפותא היא ממ״ש "מתוקה גו"׳ או ״ברכות גו׳״)

- הלא מפורש במשנה עצמה ד״אחד המרבה כו"׳ ילפינן מזה ש״נאמר כו׳ אשה ריח ניחוח כו׳"?

ואם מפני איזה טעם אין הוכחת המשנה מספיקה 6

- קשה לאידך גיסא: למה לא הובאו כתובים אלו ד״מתוקה גו"׳,

"ברבות גו"׳ בהמשנה - כיון שהם הוכחות מספיקות משא״כ הכתוב "אשה ריח ניחוח" 7 .

ב.

בהמשך לענין הנ״ל בגמרא הובאה ברייתא,

המבארת ג׳ ענינים בקרבנות שיש בהם משום חידוש: "תניא אמר ר״ש בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא א־ל ולא אלקים אלא ה׳,

שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק

(פירש״י: "לאומרים רשויות הרבה כן,

והדבר מוכיח,

שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה וזה ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים,

לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה"׳).

ונאמר בשור הגם אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח,

לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.

ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת״ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה,

ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף וגו׳ האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה 8

כו׳ לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים שנאמר* 8

לרצונכם תזבחהו".

וצריך להבין:

א)

מהו הקישור בין ג׳ ענינים אלו ועד כ״כ שרשב״ע כוללם במאמר אחד 9

(ובפרט שהענינים האחרונים נאמרו ב״וא״ו המוסיף" על הענין הראשון) 10 ?

ב)

מה יועיל זה שבקרבנות נאמר רק שם ה/ למנוע מ״ליתן פתחון פה לבע״ד לחלוק״ - והלא מצינו כו״ב מצוות שנאמר בהן גם שם אלקים וגם שם א־ל

(ויש שנאמר בהן שם ה׳ כמו במצות הקרבנות),

וא״כ הרי יש "פתחון פה לבע״ד לחלוק" ולומר ש״רשויות הרבה הן",

אף שבקרבנות נאמר רק שם ה׳?

ג)

איך זה נקרא האומר "רשויות הרבה הן״ בשם ״בע״ד׳/ דמתואר זה משמע דלבעל הנחה זו גדר המחייב לבוא עמו בדין ודברים - והרי הוא כופר באחדות הוי׳?

ד)

הענין השני שבדברי רשב״ע הרי הוא,

לכאורה,

אותו הענין ממש האמור במשנתנו!

ה)

עפ״ז למה שינה מלשון המשנה,

ובמקום "עולת בהמה" ו״עולת העוף" אמר "שור הגם" ו״עוף הדק"?

ו)

האיך יעלה על דעתו של מישהו לאמר ש״לאכילה הוא

(הקב״ה)

צריך" ח״ו,

עד שהוזקק רשב״ע להוציא מטעות זו,

וע״י הוכחות מכמה כתובים וכו'?

ז)

באם כן צריך לשלול אמירה זו - הרי צ״ל זה כהקדמה להל׳ קרבנות - בתחלת מס׳ זבחים ולא בסיום מסכת מנחות.

ח)

בשלילת רשב״ע את הקס״ד

(ד״לאכילה הוא צריך")

אינו אומר שלמעלה אין שייך ענין של אכילה,

אלא ש״אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל וגו״׳ 11

- היינו שכן שייך ענין של "רעבון",

כביכול,

למעלה,

אלא שאז לא אומר לך

(והטעם)

כי לי כו׳.

ג.

והביאור בכ״ז:

ההבדל שבין ה״מרבה״ וה״ממעיט״ בקרבן שענין הקרבן הוא: אדם כי יקריב גו׳ לה׳ - הוא בשני צדדים: מצד האדם המקריב - האם הובא הקרבן ע״י האדם באופן של שלימות הראוי׳ מצד המקריב,

או שהוא ״ממעיט״ בו; מצד הקב״ה - אם הקרבן נתקבל לרצון למעלה בשלימות - וע״ד שישנו אופן דכיפר ולא כיפר 12 ,

חילוק דריצוי חטאת ועולה 13

ועוד.

ובזה החילוק בין המשנה והגמ׳: במשנה המדובר בענינו

(ופעולתו)

העיקרי של הקרבן - כפי שנתקבל למעלה - ולכן באה הוכחת המשנה ממה שנאמר "אשה ריח ניחוח" בכל א׳ מג׳ סוגי הקרבנות,

אף שזה מרבה וזה ממעיט,

"לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים״ - והיינו שלענין ה״ריח ניחוח" שבהקרבן וקבלתו לרצון למעלה,

כולם שווים 14 .

והנה בהקרבת הקרבן צ״ל גם ״הקרבת האדם״ 15 ,

עדמש״נ "לרצונכם".

- כפשוטו שמביא מכספו כו׳ וכן,

בל׳ הרמב״ן 16 ,

״דמו

(דהקרבן)

תחת דמו נפש תחת נפש כו"׳.

ובהקרבת האדם - הרי דוקא בקרבן מנחה נאמר נפש כי תקריב -כאילו הקריב נפשו 17 ,

ומחדש קרא שגם מקרבן בהמה ועוף הוא ריח ניחוח כמו הממעיט.

ואח״ב,

בתור הוספה לזה,

באה השאלה בגמ׳: ״מאי קראה?

" היינו היכן מלמדנו הכתוב עוד פרט בענין ד״א׳ המרבה כו"׳ שאינו מוכח מהכתוב המובא במשנה 18 ,

והוא: שגם בהבאת הקרבן שמצד האדם

(המביא הקרבן)

אין הפרש בין המרבה והממעיט.

ופשיטא לי׳ שכן הוא ושאלתו היא רק ״מאי קראה״ - כי מאחר שעיקר ענינו של קרבן מצד האדם הוא "שיכוין את לבו לשמים" 19

הרי הסברא נותנת דבאם הכוונה היתה בשלימות,

גם ההבאה של הקרבן שמצד האדם ״הממעיט״ - שלימה היא.

וקרא בנוגע להאדם,

מביא ר״ז

(בגמ׳)

מהכתוב "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל״,

ש״העובד״ קאי על האדם המביא קרבנו

(כמו שפרש״י),

אשר שנתו

(של העובד)

"מתוקה",

"אם מעט ואם הרבה"

(במדה שוה,

בין שהקרבן "מעט" בין ״הרבה״),

״יאכל - מתן שכרו".

הרי שמכתוב זה ילפינן ש

(גם)

מצד "העובד" אין חילוק בין "מרבה" ל״ממעיט".

ורב אדא בר אהבה אומר הכתוב "ברבות הטובה רבו אוכלי׳ ומה כשרון לבעליה״ - שאין כשרון ויתרון ל״בעליה" של

(הטובה - היינו)

הקרבן 20

ע״י "רבות הטובה",

שמרבה בקרבנו.

כלומר,

שגם מצד בעל הקרבן

("בעליה")

הנה א׳ המרבה וא׳ הממעיט כו׳ 21 .

ובזה יתבאר גם הקישור שבין סיומה

(הנ״ל)

של המסכת והתחלתה - "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה״ - והיינו שגם המשנה הראשונה דנה ומחלקת בין שני ענינים אלו: כשרות הקרבן מצד עצמו,

היינו שיהי׳ כפי רצונו ולרצונו ית׳

(בדוגמת ענין "ריח ניחוח לה׳")

; וחובת הבעלים בהבאת הקרבן.

ובשייכות לזה באה המסקנא בסיום המסכת: דעם היותם שני ענינים בהקרבת קרבן,

הצד השוה שבשניהם

(הן לגבי "ריח ניחוח" לה׳ והן לגבי אדם המקריב)

: "א׳ המרבה וא׳ הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" - וכנ״ל דמהמשוה מובן בפשטות דגם מצד האדם הרי אחד המרבה כו׳.

ד.

ובהמשך לזה הובאה הברייתא להלן בגמ׳

(בשילהי המם׳)

: "אמר רשב״ע בא וראה ..

בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא א־ל ולא אלקים אלא ה׳״ - חידושו של רשב״ע הוא,

דעם היות שכמה סוגים בקרבנות 22

: ישנם הבאים לכפרה כמו חטאת,

אשם כו/ שהם באים לרצות את מדת הדין של מעלה,

אשר ע״כ הי׳ מתאים שייאמר בהם שם אלקים; וישנם קרבנות הבאים בתור הודאה על החסד הנעשה עם האדם,

כקרבן תודה,

וכמ״כ קרבנות שמביאים בקשר לענין של שמחה,

כמו שלמי שמחה כו׳ - ובהם הלא מתאים השם א־ל המורה על החסד,

כמ״ש 23

"חסד א־ל כל היום״ 24

- ועכ״ז לא מצינו בכל הקרבנות אלא שם ה׳ 25 .

ומבאר טעם הדבר: "שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק".

ואין הכוונה למי שאומר ש״רשויות הרבה הן״ בפשוטו של הענין 26

- כי אז לא הי׳ נק׳ "בעל דין"; אלא כוונתו לזה הסובר דבודאי בורא אחד הוא ואין שני לו ח״ו,

ורק שכלולים בו "רשויות הרבה": החסד שבו הוא ענין בפ״ע והדין - בפ״ע

(כמו האדם,

להבדיל,

הכלול מכמה מדות מחולקות).

ולכן אם הי׳ הכתוב מיחס סוג מסוים של קרבנות לשם א־ל

(סוג "המתאים" לשם זה,

כנ״ל)

וסוג אחר לשם אלקים,

הרי ניתן "פתחון פה" להנחתו של ה״בעל דין" לומר,

כי "רשויות הרבה הן״ בה״אחד״ דלמעלה וכי כל קרבן נקרב ומשתייך רק ל״רשות״ ו״חלק״ מסוים ונפרד ח״ו במציאות הבורא ית/ שהוא באמת בתכלית האחדות הפשוטה.

ומרומז זה בדיוק הל׳: "פתחון פה לבעל דין לחלוק".

היינו שעיקר "טענתו" של ה״בע״ד" 27

הוא בזה שיש ח״ו ענין של התחלקות ופירוד למעלה.

ובכדי שלא ליתן פתחון פה לבע״ד לומר שיש התחלקות של "רשויות" ח״ו למעלה,

נזכר בכל הקרבנות

(אף שהם מחולקים זה מזה בתכלית)

רק שם אחד ודוקא שם ה׳,

כי שם ה׳ הוא שם המפורש 28

ושם העצם 29

ושם המיוחד• 29 ,

המורה שהשי״ת הוא למעלה מכל ענין של שינוי והתחלקות; וזה גופא מלמדנו דמה שמצינו התחלקות בהשמות הוא רק מפני ש״לפי מעשי אני נקרא" 30 ,

היינו כפי שהבורא ב״ה נראה לנו לפי מעשיו,

הנהגתו והשפעתו בעולם,

אבל לא שיש ח״ו התחלקות במציאותו.

והטעם שדוקא בקרבנות הוצרך הכתוב להוציא מה״פתחון פה" של ה־ "בע״ד",

הוא מפני שטעות זו

("לחלוק")

עלולה יותר לבא בענין הקרבנות: ענינם של הקרבנות הוא לפעול שינוי

(ותוספת)

רצון,

כביכול,

למעלה,

שזהו״ע ה״ריח ניחוח" 31 .

ובפרט בקרבנות הבאים לכפר על חטא האדם,

שבחטאו עבר על רצונו ית׳ -ותכליתו של הקרבן הוא שיהי׳ מרוצה לפניו יתברך.

וכמ״ש בתחלת פרשת הקרבנות 32

: "ונרצה לו לכפר".

ויתירה מזה מצינו: "ויעל

(נח)

עלת במזבח.

וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר גו׳ לא אוסיף לקלל עוד גו׳ כי יצר גו׳" 33

אף שקודם לזה כאשר ראה "ה׳ כי גו׳ וכל יצר גו״׳ 34

- הביא המבול,

שינוי בענין

(בטעם)

זה עצמו.

ומכיון שכן הרי מובן ששינוי רצון זה,

הנעשה ע״י הקרבנות,

יש בו משום נתינת מקום

("פתחון פה")

להטועים ואומרים שישנה ח״ו "התחלקות" של "רשויות הרבה" במציאות הבורא ב״ה - כי השינוי ברצון מדין לחסד לכאורה סיבתה ה״התחלקות" דמדת החסד ומדת הגבורה - א־ל ואלקים.

ומעתה יובן הטעם למה דוקא בפרשת הקרבנות חשש הכתוב ליתן פתחון פה לבע״ד; ולכן "לא נאמר בה ..

שם א־ל וכו׳ אלא ה״׳ - שהוא שם העצם ושם המפורש המורה על פשיטותו ואחדותו של הקב״ה - בכדי להורות שכל הקרבת הקרבן הוא לשם הוי',

שלמעלה מעניני התחלקות ושינויים.

ה.

ועפ״ז יובן תוכן הקישור שבין הבבא הראשונה בברייתא והשני׳ שבה נאמר "א׳ המרבה וא׳ הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים"

(כדברי המשנה)

: כי לאחר שבבא הראשונה מבארת שאין התחלקות ושינוי במקום שהקרבנות מגיעים ועולים למעלה,

מכיון שכולם הם לשם ה׳

(ו״לא נאמר בפרשת קרבנות כו׳ אלא ה״׳)

- באה הבבא השני׳ לשלול גם סוג שני של התחלקות בענין הקרבנות מצד האדם המקריב למטה,

שאין הפרש בין המרבה והממעיט בכמות הקרבן -"ובלבד שיכוין את לבו לשמים".

וע״ד הנת״ל בנוגע לשאלת הגמ׳ "מאי קראה" שהכוונה היא: מנ״ל בקרא שגם מצד האדם המקריב אין הבדל בין המרבה והממעיט,

כך גם בברייתא

(שענינה לבאר את השנוי במשנה בל׳ קצרה או ברמז 35 )

עיקר ההדגשה היא

(בהוספה על המשנה)

שגם מצד האדם המקריב אין לחלק בין המרבה והממעיט.

ולכן מדייק בברייתא "ונאמר בשור הגס כו׳ ובעוף הדק כו׳ ובמנחה כו"׳ בשינוי מל׳ המשנה: נאמר בעולת בהמה כו׳ ובעולת העוף כו׳ ובמנחה - היות והמשנה מבארת את השווין בין המרבה והממעיט כפי שהוא מתבטא בהקרבתו ועלייתו של הקרבן להוי׳,

וע״כ נאמר במשנה "עולת בהמה",

"עולת העוף",

שהעולה היא כולה כליל על המזבח - כולה להקב״ה,

והיינו ששיעורם של הריבוי והמיעוט הוא בכמות ההקרבה על המזבח - דבין עולת בהמה שהיא "כליל" בכמותה המרובה,

בין עולת העוף שה״כליל" שלה פחותה הרבה בכמותה,

ובין מנחה

(שהיא תכלית המיעוט בכמות ההקרבה להוי/ מכיון שאינה כליל,

אלא)

שרק הקומץ ממנה נקטר על המזבח 36

- בכל א׳ מהן נאמר "אשה ריח ניחוח,

לומר לך א׳ המרבה וכו׳ ובלבד שיכוין וכו'".

אבל בברייתא קאי שאחד המרבה ואחד הממעיט לגבי האדם המקריב,

ולכן שינתה מלשון "עולה"

(דביחם להמקריב אין הבדל בין עולה או חטאת וכו׳)

ללשון המתארת את גודלו

(וגסותו)

של הקרבן עצמו: "נאמר בשור הגס כו׳ ובעוף הדק כו׳"; דמכיון שההדגשה היא מצד המקריב,

הרי מתאים בו השיעור בגסות ודקות של הקרבן גופא.

ו.

אמנם זה שהברייתא מדגישה השווין לגבי האדם המקריב אי״ז רק לפי שבאה להוסיף עוד פרט על האמור במשנה אלא לפי שלדעתו של רשב״ע זהו פירוש וביאור המשנה עצמה: דעם היות שיש בקרבן שני הענינים - כפי שהוא מצד הקב״ה וכפי שהוא מצד האדם המקריב,

כנ״ל - הרי לאמיתתו של דבר גם ענין ה״ריח ניחוח" שמצד הקב״ה הרי תכליתו ומטרתו הוא בשביל האדם המקריב,

כי הוא המתכפר ומתרצה ע״י הקרבן,

ולכן מסתבר שיש לדון על כל עניניו של הקרבן כפי שהוא לגבי האדם 37 .

וזהו הטעם שהברייתא מביאה את ההוכחה מהכתוב "אשה ריח ניחוח" כפי

(שהקרבן מקובל למעלה)

אעפ״י שבה מודגש ענין הקרבן כפי שהוא לגבי האדם המקריב

(ולפ״ז הרי מתאים לכאו׳ להוכיח מהכתובים המובאים בגמ/ כנ״ל)

- כי,

אדרבה,

זה שבענין ה״ריח ניחוח" הושוו המרבה והממעיט,

זה גופא מכריח ששווים הם גם לגבי האדם המקריב,

להיות שכל הענין ד״ריח ניחוח" תלוי בהאדם המקריב ובא כולו בשבילו.

ויתבאר בזה גם קישור ההמשך של הברייתא בבבא השלישית

(לזו שלפני')

: "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך״ - דאין הכוונה לשלול בזה ענין האכילה למעלה 38

(כי אין המדובר באכילה גשמית

(כ״א כמש״נ לחם אלקיױ 38 ),

כדלקמן,

וגם פשיטא שאין צורך לשלול אכילה גשמית,

כנ״ל)

-אלא באה להסביר שעם שישנו ענין ה״אכילה" למעלה,

הרי אין זה מה ש״הוא צריך" ל״אכילה" והקרבה זו של הקרבן,

והיינו בהמשך להמרומז לעיל מינה שכל ענין הקרבן אינו אלא בשביל

(ולכן גם דנים בו בשייכות אל)

האדם המקריב.

ויובן בהקדים ביאור ענין האכילה למעלה.

ז.

אי׳ בספרי 39

- בטעם סמיכותה של פ' התמיד לבקשת משה "יפקוד ה׳ גו׳ איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" 40

: "משל למה״ד למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם,

והיתה מפקדתו על בני׳ כו׳ אמר לה עד שאתה מפקדתו על בני׳ כו׳ אמר לה עד שאתה מפקדתני על בני פקדי בני עלי שלא ימרדו בי כר,

כך א״ל הקב״ה,

עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון כו"׳.

מדברי המדרש מובן שפ׳ וענין התמיד יש לו קישור ודמיון לתוכן בקשת משה "יפקוד ה׳ וגו"׳,

מכיון שהמענה לבקשה זו

(וכמובן,

שזהו גם מילוי הבקשה)

הוא פרשת התמיד

(שהוא "פקוד בני עלי"׳ שדרש הקב״ה ממשה במקום "שאתה מפקדני על בני").

והנה תוכן בקשתו של משה הוא -כפשוטו: היות שבנ״י נכנסים לארץ יש צורך שיתמנה "איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם גו״׳ - שיעמוד בראשם במלחמה בכיבוש הארץ,

וינהיגם אח״כ בכל עניניהם - "ולא תהי׳ עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה" 40

מזה מובן שדוגמת הדבר הוא גם בענין התמיד

(וכללות ענין הקרבנות),

שתכליתו שלילת הטעות ש״אין רועה" בעום ו״עולם כמנהגו נוהג" 41

ועד ״שהבירה זו בלא מנהיג״ 42

- ועל ידי התמיד וכו׳ יהי׳ ניכר ונגלה אשר הקב״ה הוא "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם",

שכל עניני העולם כולו מתנהגים ע״פ השגחתו הפרטית של הקב״ה - שגם לפי ראות עיני האדם,

לא יהי׳ העולם "כצאן אשר אין להם רועה".

וזהו גם הטעם 43

שהקרבנות נק׳ "לחם" 44 ,

ו״אכילה" כלפי מעלה,

כמ״ש 45

"קרבני לחמי גו׳":

כי אמרז״ל 46

"הנפש הזו ממלאה את הגוף והקב״ה ממלא את עולמו" - וכשם שאכילת האדם

(וכל צרכיו הנכללים בזה 47 ),

היא הפועלת שתהי׳ ״הנפש ממלאה את הגוף״ - חיבור הנשמה והגוף באופן שכחותי׳ של הנשמה וחיותה יתגלו בגוף וינהיגו אותו בכל עניניו; עד״ז הוא גם בענין ״הקב״ה ממלא את עולמו״,

שה־ קרבנות נקראים "לחם" ו״אכילה",

כי הם הפועלים לגלות בעולם שהקב״ה הואע ה״בעה״ב לבירה זו",

והיינו שתהי׳ התחברות גלוי׳ של אור וחיות אלקי בהעולם,

כנ״ל.

ח.

וזהו מה שאומר רשב״ע

[בהמשך לשיטתו אשר כל ענין הקרבן,

גם ענין ה״ריח ניחוח",

הוא בשביל האדם ולטובתו - ושלא להקשות עלי׳:]

"ושמא תאמר לאכילה הוא צריך״ - היינו מכיון ש״נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים" 48 ,

שיהי׳ גילוי אלקותו ית׳ בעולם הזה התחתון,

באופן של דירה,

וא״כ הרי זה מחייב שישנו ענין ה״אכילה" למעלה שעל ידה "הקב״ה ממלא את העולם״ באופן של ״חיבור״ וגילוי -והרי לכאורה

(ש״אכילת")

הקרבנות יש בהם גם ״צורך״ כביכול למעלה -ת״ל "אם ארעב לא אומר לך",

היינו שאין הכרח,

כביכול,

בשביל ענין ה״אכילה״ למעלה ש״אומר לך - כי לי תבל ומלואה",

ואין הכרח שענין ה״אכילה" יבא דוקא ע״י עבודת הקרבנות של בנ״י 49 ,

אלא שענין ה״אכילה" שע״י הקרבנות הוא לטובת ולתועלת האדם.

וזהו שממשיך ומסיים "לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים שנאמר לרצונכם תזבחוהו״ -מבאר ומדגיש הנקודה הכללית

(וההמשך)

שבדבריו.

שמזה ש״אחד המרבה ואחד הממעיט" לענין ה״ריח ניחוח" שבקרבן ודאי שכן הוא גם לגבי האדם

(שכל תועלת ה״ריח ניחוח" שבקרבנות היא בשבילו)

בין שהביא "שור הגס" ובין שהביא מנחה,

כי לא "לאכילה

(של הקרבנות)

הוא צריך"

("לרצוני"),

וכל תכליתם של הקרבנות היא "לרצונכם" של האדם.

ט.

אמנם עם היות שיש להקב״ה,

כביכול,

"ברירה" של "תבל ומלואה כו׳",

הרי מ״מ צוה דוקא לבנ״י שהם יקריבו "קרבני לחמי",

ואף שקודם הציווי - "אם ארעב לא אומר לך",

שאינו מוכרח כביכול בזה,

מ״מ לאחרי הציווי לבנ״י

(שזה עצמו מורה על חשיבותם לפניו - שדוקא להם ציוה)

הרי "למעשה ידיך תכסוף" 50 ,

שהקב״ה מבקש

(ע״י משה - "פקוד בני עלי״)

שבנ״י יקיימו התומ״צ שכללותם הוא ענין הקרבנות 51

-לעשות מכל עניני העולם קרבן לו ית׳ - שעי״ז נעשה העולם דירה לו ית׳.

(משיחת ו׳ תשרי,

תש״ל)