א.
על הפסוק "ויהי בחורש הראשון בשנה השנית באחר לחרש הוקם המשכן" 1
אי׳ במררש 2
והובא בפרש״י 3 ,
רמה שנאמר הוקם המשכן,
שמזה משמע שהמשכן הוקם מאליו - כי כל ישראל לא היו יכולים להקימו
(מחמת כובר הקרשים 4 ),
וגם משה לא הי׳ יכול להעמירו,
ואמר לו הקב״ה "עסוק בירך ואתה מראה להעמירו והוא עומר מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו שנא׳ ויהי בחרש הראשון בשנה השנית באחר לחרש הוקם המשכן ומי העמירו משה שנא׳ 5
ויקם משה את המשכן".
וצלה״ב: להלן במררש אי׳ 6
(וכ״ה בפרש״י 7 )
רכל שבעת ימי המילואים
(שתחלתם בכ״ג בארר 8 )
הי׳ משה
מעמיר את המשכן ומפרקו - והרי לא הי׳ ארם יכול להקימו
(מחמת כובר הקרשים),
והאיך הי׳ משה מעמירו ומפרקו בכל יום 9 ?
ב.
והנה הטעם שהעמיר משה את המשכן בז׳ ימי המילואים אך שהקב״ה ציווהו "ביום החרש הראשון באחר לחרש תקים את משכן אהל מוער" 10
נתבאר במ״א בארוכה 11
רעות רש״י ורמב״ן בזה:
הרמב״ן כתב 12
"כי
(הקב״ה)
אמר לו מתחלה
(קורם ז׳ ימי המילואים)
והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר" 13 .
וכשאמר לו הקב״ה "ביום החרש הראשון באחר לחרש תקים גו׳",
היינו ש״ביום הראשון תהי׳ הקמתו לעמרה,
הנה ירע כי בעת ימי המילואים יצטרך להקים ולהוריר כו׳".
אמנם מזה שרש״י בפירושו עה״ת אינו מפרש שהכוונה "תקים לעמרה",
אינו מוציא את הכתוב מפשוטו -משמע רס״ל רהפירוש של "ביום ה־
חרש הראשון גו׳ תקים את המשכן גו׳" הוא
( לא שביום זה "תהי׳ הקמתו לעמדה ",
אלא)
כפשוטו שהקמתו בכלל תהי׳ ביום זה.
ולפי״ז הציווי "ביום החרש הראשון גו׳ תקים את המשכן גו׳" אינו
(ציווי נוסף על הציווי "והקמות את המשכן גו׳",
כפירוש הרמב״ן)
אלא גילוי מילתא ופירוש של הציווי ״והקמות״ -אשר קיומו של ציווי זה יהי׳ "ביום החרש הראשון באחר לחדש".
ומה שהעמיד משה את המשכן לפני ר״ח ניסן,
לא נצטווה ע״ז בפירוש,
אלא שלמר זאת מזה שנצטווה לחנך את אהרן ובניו בעבורתם,
והחינוך בעבורה צ״ל במקום בו תיעשה העבורה בקביעותן ו
(בעיקר)
למר מן הציווי המפורש שכל ז׳ ימי המילואים יהיו ״פתח אהל מועד גו׳״ 14
- ומזה ירע שצריך להקים את המשכן.
ועפ״ז: בשלמא לרעת הרמב״ן,
שעל העמרת המשכן בז׳ ימה״מ הי׳ ציווי מיוחר אפ״ל
(עכ״פ ברוחק)
רגם על זה היתה נתינת כח מהקב״ה,
וגם זה נכלל במה "שהוקם מאליו".
אמנם לרעת רש״י,
שעל הקמתו בז׳ ימה״מ לא הי׳ ציווי - מאין הי׳ בו כח
(למרות כובר הקרשים)
להעמירו כל ז׳ ימי המילואים?
ג.
והביאור בזה:
העילוי שבר״ח ניסן,
יום השמיני למילואים הוא שאז הי׳ "וכבור ה׳ מלא את המשכן" 15 ,
רשרתה בו שכינה.
משא״כ בז׳ ימה״מ לא שרתה בו
שכינה 16 .
וע״פ רעת רש״י מובן בפשטות מה שלא שרתה שכינה בז׳ ימה״מ,
אך שנא׳ 17
"ועשו לי מקרש ושכנתי בתוכם״
(שהשראת השכינה -"ושכנתי בתוכם",
תלוי׳ אך ורק בעשיית והקמת המשכן - ב״ועשו לי מקרש"),
כי המשכן שהעמיר בז׳ ימי המילואים הי׳ פרט בחינוך אהרן ובניו ולא הענין דהקמת המשכן .
וגם לרעת הרמב״ן,
שגם הקמתו בז׳ ימה״מ היתה כי ״אמר לו בתחלה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר״ - הרי מפרש ש״אולי הי׳ כן להרגיל הלוים במעשהו
(היינו שזהו פרט בהרגלת
(בחינוך)
הלוים)
או הי׳ להכתיר היום
(רר״ח ניסן)
בעטרה זו
(רהקמתו לעמרה - קבע)
״ - היינו רהחילוק בין המשכן שבז׳ ימה״מ להמשכן שהועמר ביום השמיני הוא ע״ד ההפרש שבין המשכן - שהי׳ רירת עראי - לביהמ״ק - שהי׳ רירת קבע של הקב״ה 18
- ולכן לא שרתה שכינה ער יום השמיני 19 .
ד.
והנה יחודו של יום הח׳,
מעלתו לגבי ז׳ ימי המילואים - מתבטא בכמה ענינים שביום זה,
וכמרז״ל ובל׳ פרש״י 20
אשר "הוקם המשכן בו ביום ונטל י׳ עטרות",
ופשיטא שצ״ל חילוק באופן הקמת המשכן עצמו.
ובהקדם: א)
ידוע ע״ד הקמת כו״כ בנינים באבנים גדולות וכו׳,
מתחיל מבנין עיר ומגדל וראשו בשמים 21
ואין בזה כל פלא כלל ,
כי נעשה ע״י כו״כ אנשים ביחד.
ואמרו בנדו״ד "שלא הי׳ יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן ו
(רק)
משה העמידו ..
(וג״ז - רק)
נראה כמקימו״ הדיוק בזה ״שום אדם״ -יחידי 22 ,
שכן הי׳ צ״ל ביום הח׳
(משא״כ בז׳ ימה״מ - שהקימוהו כו״כ ביחד* 22 ).
ב)
אף שלא מצינו ציווי שצ״ל הקמתו
(ראשונה 23 )
ביחיד,
הרי כו״כ ציווים יודעים אודותם רק מהסיפור שכן עשו בפועל 24 .
ובפרשות אלו עצמן - נמצאו כו״כ פרטים בעשית המשכן שלא נמצאו בהציווי עליהם,
ולא עוד אלא שבהם גם פרטים שהם,
לכאורה,
בסתירה להציווי עד״ז,
ובלשון רש״י 25
: הקשתי בה כאן הוא אומר כו׳ ובענין הצוואה הוא אומר כו׳.
ועוד י״ל זהו פי׳ הציווי 26
: והקמות
(ל׳ יחיד)
את המשכן כמשפטו אשר הראית
(רק משה)
בהר - לפרש״י
(כנ״ל)
שמדבר בהקמתו בר״ח ניסן.
וי״ל שזהו ג״כ דיוק רש״י בפי׳ עה״פ: שאני
(יחיד)
עתיד ללמדך ולהראותך
(דבפשטות פי׳ - שהקב״ה,
כביכול,
הקים בעצמו וב)
סדר הקמתו - שהרי סדר פי׳ לא רק הקדימה ואיחור אלא
(גם)
פרטי הענין בכלל,
וכמו "סדר הגדה" וכיו״ב.
ופשוט.
ה.
מיינה של תורה אשר בפרש״י: ידוע בענין אתעדל״ת ואתעדל״ע,
(ובאתעדל״ע - ב׳ דרגות: הבאה ע״י אתעדל״ת ושלמעלה מאתעדל״ת - שאף שהן בא״ע זל״ז יש צד השווה ביניהן 27 .
ואכ״מ),
שיש יתרון מעלה בכ״א מהם,
היתרון באתעדל״ע הוא שהאור הנמשך הוא נעלה יותר; והיתרון באתעדל״ת הוא שיש בה זיכוך המטה,
ואף שהאור הנמשך ע״י אינו בערך להאור הנמשך מלמעלה מצ״ע,
הנה מ״מ,
מצד החידוש שבעבודת המטה,
יש בזה "חביבות" 28
מיוחדת
(ועד אשר "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו 29 ),
וזהו ההפרש שבין הקמת המשכן שבז׳ ימה״מ להקמתו בר״ח ניסן
(יום שמיני למילואים 30
: בז׳ הימים הקימו את המשכן
(לא פחות משבע פעמים),
ומכיון שלא הי׳ בזה ציווי מפורש ,
כ״א שמשה למד זה מכללא,
הרי יש חביבות בהקמה זו - עבודת המטה 31 ,
אולם עי״ז לא נעשה משכן
(שזהו ע״ש ושכנתי )
ועדיין לא שרתה בו שכינה; ביום השמיני 32
בר״ח ניסן שאז הוקם מצד ציווי מפורש וגילוי מלמע׳ אז דוקא נעשה משכן ושרתה בו שכינה,
וגם לדעת הרמב״ן - בז׳ הימים הי׳ ענין הרגלת הלוים
(המטה)
או שעכ״פ אין קביעות ״המעלה - למטה",
ו,
ועפ״ז יובן מה שבר״ח ניסן הוקם המשכן מאליו,
ולא הי׳ אדם יכול להקימו; ואילו בז׳ ימי המילואים העמיד משה
(בצירוף עוד מבנ״י?)
את המשכן בכל יום: כי בכל ז׳ הימים היתה ההקמה רק בבחי׳ הכנה -עבודת המטה
(בכדי שיהי׳ אח״כ ושכנתי בתוכם),
והכנה זו אפשר וצריכה להיות בכח המטה,
אבל בר״ח ניסן,
שאז צ״ל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ - עשיית משכן ,
השראת השכינה בפועל - זה א״א שייעשה ע״י ובכח המטה,
אלא בא ונמשך מלמע׳ באתעדל״ע,
[והנה בכדי שביום ר״ח ניסן יוקם המשכן ותשרה השכינה באופן פנימי
(שלזה צ״ל זיכוך המקבל)
בכאו״א מישראל
(כמרז״ל 33 )
הי׳ צ״ל נדבת לב כאו״א מישראל להמשכן,
ואח״כ עבודת חכמי לב במלאכת המשכן; ולאחרי גמר מלאכת המשכן - הבאת "המשכן אל משה" 34 ,
משה 35 ,
להיותו ממוצע וממוצע המחבר בין הקב״ה לישראל,
וכמ״ש 36
"אנכי עומד בין ה׳ וביניכם גו׳",
הי׳ אפשר לעסוק
בידיו ולהעמידו ועי״ז נעשה מנדבתם וכו׳ - משכן,
"ושכנתי בתוכם" 37 ,
אמנם ההקמה בפועל שהביאה ושכנתי בתוכם בגילוי,
היתה "מאליו",
אתעדל״ע,
שלמעלה מאת־ עדל״ת]
38 .
ז.
ע״פ הנ״ל בדעת המדרש ודעת רש״י,
י״ל שאזלו בזה לשטתייהו דס״ל 39
"דמקדש דלעתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא,
יגלה ויבא
משמים שנא׳ 40
מקדש ה׳ כוננו ידיך".
לשיטה זו,
על אף העילוי והחידוש בעבודת המטה,
מ״מ א״א שעשיית משכן והשראת השכינה ייעשו ע״י המטה,
אלא דוקא ע״י אתעדל״ע שלמעלה באין ערוך מזה שנמשך ע״י עבודת המטה
[ולכן,
אחרי כל היתרון שבעבודת המטה בז׳ ימה״מ,
שהקימו את המשכן פעמים רבות וכו׳,
הנה "הקמתו באופן שתשרה בו השכינה,
היתה דוקא ע״י ש״הוקם מאליו״ -מלמעלה],
ולכן ס״ל שגם המקדש דלעתיד לא יהי׳ בנינו ע״י ידי אדם,
אלא יתגלה ויבוא משמים 41 .
ועפ״ז י״ל שהרמב״ם דס״ל דמשיח יבנה ביהמ״ק 42 ,
גם הוא אזיל לשיטתי׳ במעלת עבודת המטה על הגילוי מלמעלה - בשייכות להמשכן ומקדש.
והוא ע״פ משנ״ת 43
שאף שבמשכן
ומקדש היו שני דברים כללים: א)
מנוחת והשראת השכינה שהיתה בהם וכמש״נ ועשו לי מקדש
(בכדי שיהי׳)
ושכנתי בתוכם.
ב)
העבודה הנעשית בהם,
שבעיקרה היא עבודת הקרבנות והעלי׳ לרגל בשלש רגלים,
הנה לדעת הרמב״ם 44
העיקר בציווי הקב״ה לבנות ביהמ״ק הוא ענין הב׳ -עבודת המטה,
שיהי׳ לנו "בית מוכן להקריב בו קרבנות וחוגגין אליו ג׳ פעמים בשנה".
והטעם בזה
(לדעת הרמב״ם)
: אף שהיתרון בהשראת השכינה הבאה מלמע׳ אינו בערך להעבודה שנעשית ע״י הנבראים,
מ״מ יש בזה המעלה שאף שזהו רק ״קב״ אבל זהו "קב שלו" - עבודת הנבראים,
וכאשר ציוה הקב״ה לישראל לעשות משכן ומקדש,
הייתה הכוונה בשביל עבודת האדם הנעשית בו
(משא״כ השראת השכינה שהו״ע הבא מלמעלה),
ולכן גם לעת״ל משיח יבנה המקדש.
ח.
אמנם מובן שגם לדעת המדרש ורש״י יש יתרון ועילוי בעבודת וזיכוך המטה,
ומטעם זה הי׳ צ״ל,
כנ״ל,
עבודת כאו״א מישראל בנדבת המשכן ועבודת כל חכמי לב במלאכת המשכן.
אלא שכ״ז הוא בההכנה,
אבל הקמת ועשיית המשכן בפועל לא הי׳ באפשריות עבודת ישראל,
ולכן הביאו "את המשכן אל משה".
ועד״ז הי׳ ענין הקמתו בז׳ ימה״מ שהי׳ הכנה מצד המטה כדי שיוכל להיות השראת השכינה בר״ח ניסן באתעדל״ע,
כנ״ל 45 .
וההוראה מכ״ז:
א)
ראשית צריכה להיות התעסקות ועבודת כאו״א בתומ״צ בכח עצמו,
ומ״מ עליו לדעת שאין זה כ״א ההכנה ועליו להביא כל המלאכה והעבודה שלו אל משה
(אשר בכאו״א ועי״ז -להאתפשטותא דמשה שבדורו 46 ),
חכמי הדור עיני העדה,
כי ה״משה" שבדור בכחו להקים המשכן בנפשו של כאו״א בדרך המשכה מלמעלה.
ב)
לאידך: כאשר מציעים ״שליחות״ - לנסוע ולעסוק בהפצת היהדות והמעינות בפרט חוצה,
(שעי״ז גם מקימים את המשכן 47
שבכאו״א מאלה שמשפיעים עליהם),
יתכן שיחשוב שלפי מצבו בהוה אין הוראה זו שייכת אליו,
בטענתו: ה״ה חלק מ״עם חכם ונבון 48 ,
ולכן צ״ל הנהגתו באופן כזה,
היינו להתבונן בכל ענין ודבר עד שיושג ויונח אצלו בפנימיות 49 .
ובמצבו בהווה -ענין שליחות זו להפיץ המעינות חוצה הוא אצלו בבחי׳ מקיף,
איננו מבין ומשיג זה בשכלו באופן פנימי,
ולכן
(לדעתו)
מתחלה ייגע א״ע
בלימוד התורה בכלל ולימוד
(המעינות)
תורת החסידות בפרט,
ובמשך הזמן,
כאשן יושג ויונח אצלו שצריך לעסוק בהפצת המעינות,
אזי יקבל ע״ע את השליחות ויקיימה ובאופן פנימי.
וע״ז באה ההוראה מבנין המשכן: עבודת המטה בכדי ש״תוקם",
שתבוא לשלימותה,
"שתשרה שכינה במעשה ידיכם" "־ הוא ע״י שמביא זה למשה
(שבנפשו - ועי״ז למשה)
שבדורו.
לולא זאת - אף שיעבוד להקים בחי׳ המשכן בנפשו,
ה״ז בדוגמת המשכן והקמתו שבז׳ יהמ״מ,
כנ״ל באריכות.
ודוקא ע״י ה״הבאה",
המסירה ונתינה לעיני העדה,
"משה" שבכל דור,
ובנדו״ד - מילוי השליחות בהפצת המעינות חוצה,
נבנה גם משכן שלו,
עילוי ושלימות עבודתו בכח עצמו בתורה ומצות ותפלה,
תשרה שכינה במעשי ידיו 50 .
וע״י העבודה ד״יפוצו מעינותיך חוצה" קאתי מר 51
הוא משיח צדקנו בקרוב ממש.
(משיחת ש״פ שמיני תשכ״ה.
יו״ד שבט תשל״ב)