א.
כבר דובר כמ״פ 1
שדרכו של רש״י בפירושו עה״ת לפרש כל דבר הקשה בפשש״מ,
ובמקום שמתעוררת איזו קושיא בפשטות הבנתם של הכתובים ואין רש״י מפרשה ומיישבה,
ה״ז גופא הוכחה שלרש״י אין זו קושיא כלל 2
ולכן אין צריך להעיר עלי׳ ולפרשה,
הענין מובן ומתפרש מעצמו.
עפ״ז צלה״ב טעמו של רש״י במה שאינו מעיר ביישובם של קושיות פשוטות,
לכאורה,
המתעוררות בלימוד הפסוקים הראשונים דפרשתינו.
בתחלת הסדרה נאמר "ויקהל משה גו׳ ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי גו׳״ - הציווי על שמירת שבת; ותיכך לאחרי זה נאמר ציווי מלאכת המשכן ומקדים עוה״פ 3
" ויאמר משה גו׳ זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר קחו מאתכם תרומה גו׳",
היינו 4
ששניהם הם: א)
אמירה,
ב)
אל כל עדת בנ״י.
וצלה״ב:
א)
למה חילק הציוויים לב׳ אמירות
נפרדות ולא כללם באמירה אחת "ויקהל משה גו׳ ויאמר אליהם אלה הדברים גו׳ ששת ימים גו׳ קחו מאתכם גו׳"?
ובפרט: מבואר בפרש״י עה״פ 5
ששת ימים "הקדים להם אזהרת
(איסור מלאכה ב)
שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת״ - והיינו שהציווי על שמירת שבת כאן אינו אלא הקדמה לה
(עיקר)
ציווי מלאכת המשכן,
פרט בדיני מלאכת המשכן; ועפי״ז 6
קשה יותר למה באו בב׳ אמירות 7
נפרדות?
ב)
מהו דיוק הלשון בהציווי על איסור מלאכה בשבת "
(אלה הדברים גו׳ אשר צוה ה׳)
לעשות אותם ששת ימים גו׳״ - לכאורה תיבות "לעשות אותם" מיותרות הן,
והו״ל לכתוב
״אשר צוה ה׳ ששת גו׳״
(או ״אשר ציווה ה׳ לאמר ששת גו׳" כברוב המקומות וכבציווי מלאכת המשכן הבא תיכף 8
לאח״ז)?
ג)
הציווי על שמירת שבת כאן אינו על פעולה חיובית - ציווי דקום ועשה,
כ״א ציווי למנוע א״ע מעשי׳ - שלילת עשי׳ ,
וא״כ הרי
(לא רק שתיבות אלו מיותרות הן אלא)
דלשון עשי׳ אינו מתאים לזה - ובפרט כשנאמר בסמיכות לציווי מלאכת המשכן,
שהוא ציווי
(לפעולה)
חיובי
(ת)
- "קחו מאתכם תרומה גו׳",
וכלפי לייא - דשם לא כתוב ל׳ זה
(לעשות) 9 ?
ד)
ע״פ פרש״י
(שהובא לעיל)
שעיקר הכוונה באזהרת שבת כאן
(אינו להזהיר על כללות ענין שמירת שבת,
כ״א)
הוא להודיע פרט להזהיר דמלאכת המשכן אינה דוחה איסור מלאכה בשבת,
הו״ל לצוותם תחלה 10
על מלאכת המשכן ואח״כ 11
יוסיף
הפרט,
יצווה על השבת "לומר שאינו דוחה את השבת"?
ה)
יתירה מזו: ה״ז היפך הסדר ששמע משה ציווים אלו מפי הקב״ה: בתחלה הי׳ הציווי על מלאכת המשכן 12 ,
ובהמשך לזה האזהרה שאיסור מלאכה בשבת אינו נדחה מפני מלאכת המשכן כמ״ש 13
״ אך את שבתותי תשמרו גו׳",
וכפרש״י "אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה
(- מלאכת המשכן)
" ו״אעפ״י שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה,
שבת אל תדחה מפני׳
((כי)
כל אכין ורקין מיעוטין 14
למעט שבת ממלאכת המשכן)
".
ב.
והביאור בזה: בשעת ציווי מלאכת המשכן כשחזר משה וציווה על אזהרת שבת "לומר שאינו דוחה את השבת" הנה עם היות שנאמר לו עתה
ציווי מיוחד ע״ז
(בפ׳ תשא),
מ״מ כשמסר אזהרה לבנ״י אמר להם הציווי הראשון והעקרי בזה - אזהרת שבת שבעשה״ד 15 .
ודייק והדגיש שהוא ציווי שנאמר להם בעשה״ד בכדי לנמק למה לא נדחה איסור מלאכת שבת מפני מלאכת המשכן.
הציוויים שנאמרו בעשרת הדברות חשיבות מיוחדת להם: א)
בעשה״ד כתוב 16
: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" ופרש״י: שאמר הקב״ה עשרת הדברות בדבור א׳ -ולפ״ז נמצא שכל עשרת הדברות
(ולא רק ב׳ דברות ראשונות)
שמעו בנ״י מפי הקב״ה 17 ,
ב)
גם כאשר "חזר ופי׳ ..
כל דבור ודבור בפ״ע״ 18 ,
הנה עם היות שאז "לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי׳ לך" ושאר הדברות הי׳ ״משה מדבר ומשמיע ..
לישראל" 19
מ״מ יש גם בחזרה זו
(של משה מעלה וחשיבות מיוחדת לגבי שאר ציוויי התורה ששמעו מפי משה
(כולל הציוויים דפ׳ תשא),
כי ה״ז פי׳
הדיבור ששמעו מפי הקב״ה בדבור א׳ 20 ).
ג)
העשה״ד נאמרו בקול גדול וראו את הקולות 21 .
ד)
על כל דיבור ענו הן כו׳ 22 .
ה)
העשה״ד נאמרו במעמד כל ישראל יחד,
ומזה - שענין מיוחד בציוויים אלו ולכן נאמרו לכל ישראל,
אנשים ונשים 23
וכו׳
(כולל משה אהרן והזקנים)
ביחד 24 .
[ועוד ענין בזה: בהציווי על שמירת שבת שבעשה״ד נכלל
(ונכפל)
גם הציווי ד״מרה״ וכמש״נ
(בעשה״ד בפ׳ ואתחנן 25 )
" כאשר צוך ה״א" ופרש״י: כאשר צוך קודם מ״ת במרה].
ולכן חזר משה על הציווי שבעשה״ד מכיון ד
(נוסף על עצם החשיבות שבציווי זה)
בזה אמר להם הביאור
(בפשש״מ 26 )
למה אין מלאכת המשכן דוחה שבת:
אף שמלאכת המשכן הו״ע עקרי כמו שאמר הקב״ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" 27
שע״י המשכן תשרה השכינה בישראל,
מ״מ מובן שא״א שציווי זה שנצטוו עכשיו מפי משה,
ידחה מצות שבת שהיא אחת מעשרת הדברות ששמעו כאו״א מישראל מפי הקב״ה עצמו.
ג.
ודבר זה
(שהאזהרה על איסור מלאכה בשבת הוא ציווי ששמעו בעצמם מפי הקב״ה בעשה״ד),
מבואר בדיוק הלשון "
(אשר צוה ה׳)
לעשות " 28
:
בעשה״ד נצטוו
(לא רק על איסור
(ושלילת)
מלאכה בשבת,
כ״א גם)
"זכור את יום השבת לקדשו",
והיינו ציווי חיובי ,
וכפרש״י "יתנו לב לזכור תמיד את יום השבת כו׳",
ובנוגע לציווי זה מתאים שפיר הלשון ״לעשות״ - עשי׳ בפועל.
ולכן נחלקו הציווים על אזהרת שבת ועל מלאכת המשכן בב׳ אמירות נפרדות
(- ב״פ ויאמר גו׳),
מאחר שב׳ ציוויים אלו הם במ׳ סוגים נפרדים לגמרי: הציוויים על אזהרת שבת הוא חזרתו של משה על דיבור ששמעו כולם יחד מפי הקב״ה,
והציווי על מלאכת המשכן הוא מה ששמע משה לבד מפי הקב״ה,
והוא שציווהו לבנ״י - ולכן,
להיותם מב׳ סוגים חילקם לב׳ אמירות.
ועפ״י הנ״ל מובן למה הקדים משה ציווי ואזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן
(הגם שהציווי על שבת הוא פרט באופן מלאכת המשכן)
כי
[נוסף על שזהו הסדר איך ששמעו הציווים מפי הקב״ה
(דהרי זהו הציווי על שבת ששמעו כבר בעשה״ד כנ״ל)]
עי״ז רמז על המעלה והחשיבות המיוחדת בשבת שהוא קדום
(במעלה)
לציווי מלאכת המשכן 29 ,
ומטעם חשיבותו המעולה אינו נדחה מפני מלאכת המשכן.
ד.
ההוראה מכ״ז בעבודת האדם:
עם היות דציווי ואזהרת איסור מלאכה בשבת כאן הוא רק פרט בהציווי דמלאכת המשכן
("לומר שאינו דוחה את השבת"),
בכ״ז עשאו משה ענין עיקרי בפ״ע והזהירם באמירה מיוחדת בפ״ע: ומשו״ז חזר על האזהרה שבעשה״ד בה נצטוו מפי הקב״ה על עצם ענין שמירת שבת
(ולא כהציווי דפ׳ תשא שבו נאמר הציווי רק בקשר למלאכת המשכן).
ויתירה מזו: משמעות הכתוב "ויקהל משה וגו׳ ששת ימים גו׳" ורק אח״כ " ויאמר משה גו׳ קחו מאתכם גו׳" משמע 30
שהקהלת כל עדת בנ״י היתה
בעיקר בשביל אזהרת שבת,
ורק אח״כ אמר להם ג״כ ציווי מלאכת המשכן שעי״ז יהי׳ ״ושכנתי בתוכם״ -שתשרה שכינה ביניהם.
ומזה הוראה באופן וגודל הענין ד״לאפרושי מאיסורא" 31
:
גם כאשר הוא עסוק בענינים הכי נעלים,
ועד - בענין הכי עיקרי דהשראת השכינה
(שזהו״ע בנין המשכן),
הנה בשעת מעשה - ועוד קודם לזה,
צריך לדעת וליזהר עד קצה האחרון ממעשה האסור,
אך שע״י מעשה זה
(לולא האיסור שבזה)
אפשר שתוקדם השראת השכינה אצלו.
(משיחת ש״פ ויקהל תשל״ג)