תצוה ב

א.

בפסוק 1

"ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים גו׳" מפרש רש״י: "

[את האורים ואת התומים —]

הוא כתב שם המפורש שהי׳ נותנו בתוך כפלי החשן שע״י הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו.

ובמקדש שני הי׳ החשן שא״א לכהן גדול להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא הי׳ בתוכו,

ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנא׳ 2

ושאל לו במשפט האורים".

וצריך להבין:

א)

דרכו של רש״י לפרש פשוטו של מקרא — ולפי״ז אינו מובן הפי׳ כאן

(ובפרט — באריכות)

איך הי׳ החושן במקדש השני?

! ועוד מוסיף טעם הדבר ״שא״א לכהן וכו״׳ 3 ?

ב)

כוונת רש״י בכ״מ לפרש תיבות הכתוב שהוא מעתיקם — ועפ״ז מה שייך כאן ביאורו "וע״ש אותו הכתב כו׳ שנא׳ ושאל לו במשפט האורים",

דמקומו בפי׳ הפסוק ההוא?

ג)

לא זו בלבד שאין מקומו כאן,

אלא,

אדרבה,

ביאור זה בסתירה הוא למ״ש רש״י לפנ״ז: אם הוא קרוי חשן משפט

(רק)

ע״ש אותו הכתב,

הרי בהעדר הכתב יחסר גם בענינו כ״חשן המשפט״ — ונמצא שיש מקום לומר דבמקדש שני,

שלא הי׳ אז הכתב בתוך החשן,

הי׳ הכה״ג "מחוסר בגדים'" היפך ממ״ש רש״י לפנ״ז 4 ?

ב.

להלן בפירושו על "משפט בני ישראל״

(שבפסוק זה)

כ׳ רש״י: "דברים שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות.

ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נק׳ משפט על שם סליחת המשפט".

וגם בפירושו זה קשה:

א)

ב׳ פירושים אלו כבר אמרם רש״י לפנ״ז

(בפ׳ זו עצמה 5

על "

[חשן]

משפט"),

ולמה חוזר עליהם כאן עוד הפעם ?

ב)

בפירושו הקודם נאמרו ב׳ הפירושים בסדר הפוך

(ממה שנאמרו להלן)

:

(א)

"שמכפר על קלקול הדין".

ואח״כ

(ב)

״ד״א משפט,

שמברר דבריו והבטחתו אמת כו׳ לשון בירור דברים שמפרש ומברר דבריו״ —

הרי נוסף על הקושי מצד השינוי בסדר דבריו

(המדויקים בכל פרט),

יש לתמוה על הסתירה הבאה בעקבות שינוי זה:

הפי׳ שמעמידו רש״י לראשונה — אותו תופס כעיקר פירושו,

וא״כ חילוף הסדר — מחליף קביעות הפירוש העיקרי 6 .

ומה גם שלקמן הוא מביא את פירושו השני בתור "מדרש אגדה",

ז.

א.

שאין פירושו זה ע״ד הפשט לגמרי כ״א בדרך "אגדה המיישבת דברי המקרא" 7

[כי מחמת הקושי בפירושו הראשון

(שכל כולו ע״ד הפשט)

מוכרח להביא פי׳ "מדרש אגדה" שאינו ע״ד הפשט לגמרי],

ובפירושו לעיל,

על "חשן משפט",

הביאו כפי׳ ראשון

(ועיקרי)?

!

ג.

והביאור בכ״ז:

לאחר שבתחלת והמשך הפרשה מבוארים כל פרטי ואופני עשיית ה־ חשן,

נאמר בה כסיומה 8

: "ונשא אהרן גו׳ בחשן המשפט על לבו גו'״ — שבזה נגמר לכאו׳ כל ענין החשן: אבל אח״כ ממשיך בכתוב: "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים גו׳ ונשא אהרן את משפט בנ״י גו'".

ומזה שענין האו״ת לא נכלל בפרשת החושן בין כל פרטיו,

אלא בא לאחרי׳

כענין מיוחד לעצמו,

מובן בפשטות סדר המקראות שהאו״ת אינם חלק מ

(מעשה) 9

החשן עצמו אלא דבר הנוסף על עצם החשן 9 .

ולכן לאחרי שרש״י מפרש שהאו״ת "הוא כתב שם המפורש שהי׳ נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו כו׳",

דמזה נראה שהאו״ת הנם חלק מהחשן עצמו — שלימותו של החשן קשורה בזה שנותנים בו או״ת 10

— הרי זהו בסתירה להמובן מסדר הכתובים הנ״ל.

וממשיך רש״י

(ליישב קושיא זו)

: "ובמקדש שני הי׳ החשן שא״א לכה״ג להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא הי׳ בתוכו",

דמזה מוכח שהאו״ת אינם חלק מעצם החשן — שהרי לא הי׳ הכה״ג "מחוסר בגדים" גם בעת שהי׳ החשן בלעדם.

אמנם זה עצמו דורש ביאור: מאחר "שע״י

(האו״ת)

הוא מאיר כו'" למה

באמת לא יהיו דבר המעכב בשלימות החשן,

כמו שאר חלקיו

(שכ״א מהם הוא פרט המעכב בכללות ענינו של החשן),

ובפרט שהאו״ת הנם לכאו׳ ענין עיקרי בהחשן?

ולכן מבאר רש״י בהמשך דבריו: "ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט וכו׳",

היינו שרק ענין ה״משפט",

שהוא דבר נוסף על עצם החשן,

תלוי ב״הכתב" של האו״ת,

אבל גוף ועצם החשן,

הבגד,

שלם הוא גם בלא האו״ת " ואין הכה״ג "מחוסר בגדים" 12 .

וזהו גם הטעם שבתחילה נתפרש בכתובים הציווי על מעשה החשן עצמו

וכל פרטיו,

ולהורות שבזה נשלמה פרשת החושן עצמו בשלימותו,

מסיים הכתוב ומבאר ענינו ותכליתו של ה־ השן: "ונשא אהרן את שמות בני גו׳ לזכרון לפני ה׳ תמיד"! ורק אח״ז בא הציווי על האו״ת שהוא "

(השן)

המשפט"

(דבר נוסף על עצם החשן 13 )

— וענינו: "והיו על לב אהרן גו׳ ונשא אהרן את משפט בנ״י גו׳".

ד.

והנה בהתאם ובהמשך לפירושו הנ״ל בתחילת הפסוק

(שמוכיח בו ש־ ע״ש אותו הכתב דאו״ת נקרא "משפט")

מפרש רש״י ג״כ — בפירושו הראשון — מ״ש להלן בפסוק "את משפט בנ״י": "דבר שהם נשפטים ונוכחים וכו׳",

והיינו ד״משפט" קאי על האו״ת,

כפי שפי׳ ברישא דקרא: ומתבאר טעמו של רש״י במה שהכריע כאן שפירוש זה הוא העיקרי כי רק לפי פי׳ זה 14

ניתן להסביר,

בכדי ליישב המשך הכתובים,

שהאו״ת אינם מעצם החושן,

וכנ״ל.

משא״כ בפירש״י לעיל ב״חשן משפט" שעדיין אין הכרח לפרש שהענין ד״משפט" קאי על האו״ת — פשוט טפי לפרש הענין ד״משפט" כפשוטו — מל׳ דין — מאשר לפרשו "בירור דברים" שאינו במשמעותו הפשוטה של "משפט".

ולכן מקדים רש״י את הפי׳: "שמכפר על קלקול הדין" כי הוא העיקר בפשוטו של מקרא על אתר,

ורק אח״כ

(בתור פי׳ שני)

: "ד״א משפט שמברר דבריו כו'".

אמנם מטעם זה עצמו — שקשה לומר ש״משפט" פירושו "ביתר דברים" ו״שהם נשפטים ונוכחים על ידו כו׳",

וגם כיון שהחשן נק׳ בשם "חשן המשפט" גם טרם שנתנו בתוכו את האו״ת 15

— אין רש״י מסתפק בפירושו הראשון

(על פסוק דידן)

ש"משפט בנ״י" היינו האו״ת,

ומוסיף פי׳ שני דהחושן נק׳ "משפט" על שם ש״מכפר על מעוותי הדין",

דלפי״ז מיושב יותר פירושו של ״משפט״ — כמשמעו.

אלא דמאחר שפי׳ זה קשה להולמו בפשטות המשך הכתובים — וכנ״ל

(דא״כ למה לא כלל הכתוב ענין האו״ת בין שאר מעשי החשן)

— לכן כתב רש״י,

שפירושו זה השני הוא "לפי מדרש אגדה": דעם היות שבפרט א׳ קרוב הוא יותר לפשט המקרא — הרי לעומת זה אינו מתיישב בכללות הכתובים והפרשה כולה.

ולכן מעתיקו רש״י בתור פי׳ שני של הכתוב.

ולפי שיטתו של רש״י מובן גם ע״ד ההלכה,

איך הי׳ הכה״ג עובד בבית שני כשחסרו האו״ת והרי הי׳ מחוסר

בגדים 16 ?

כי חסרון האו״ת אינו נוגע לעצם החשן כ״א לענין ה״משפט",

ולכן

אין הכה״ג מחוסר בגדים בהעדרם,

כמ״ש רש״י עצמו בפירושו 17 .

ה.

מ״יינה של תורה" בפרש״י שלפנינו :

מבואר בחסידות 18

שהחילוק העיקרי שבין מקדש הראשון למקדש השני

(אשר משו״ז חסרו ה׳ דברים במקדש שני" 19 )

לא הי׳ כ״ב במדריגת גילוי האלקות שבמקדש עצמו,

כי גם במקדש השני הי׳ גילוי בחי׳ בינה כמו במקדש הראשון,

כ״א שעיקר החילוק הי׳ בהמשכת גילוי בחי׳ דבינה בגבולין,

שבבית שני לא הי׳ יכולת להמשיך בחי׳ בינה אלא לגבי עצמו ולא בגבולין.

ולפי פרש״י כן הוא הענין גם בנוגע להחשן: החשן עצמו הי׳ גם בבית שני,

אלא שענין ה״משפט"

(שע״י נשפטים בנ״י והעולם),

היינו פעולתו של החשן בעולם,

ענין זה הוא שחסר אז: עצם החשן הי׳ קיים בשלימותו גם בבית שני 20 .

ועד״ז הוא גם בזמן הגלות: ארז״ל 21

ש״חשן" אותיות ״נחש״ — נחש הקדמוני.

ולאידך גיסא מבואר בשם ר׳ אפרים

(מבעהתו״ס) 22 ,

ש״חשן" בגי׳ "משיח".

והנה בזמן הגלות

(שבא מפני חטאינו — שסיבתם התגברות המשכא דחויא 23

על נפה״א)

הרי ענין ה״נחש" הוא בגילוי,

והחשן

(בגימט׳

משיח)

הוא בהעלם: והיינו שישנו ה״חשן״ גם בזמן הגלות אלא שהוא נמצא בהעלם — וזאת היא עבודתינו בזמן הגלות לפענח ולגלות את החשן

(בגי׳ משיח)

מהעלמו,

עד שיהי׳ בבחי׳ ״חשן משפט״ — שתתגלה פעולתו וענינו בעולם.

ועי״ז הנה ״חשן״ הוא בגי׳ "משיח" שגילוי החשן

(בבחי׳ ״חשן משפט")

מביא לידי גילוי המשיח — ובקרוב ממש.