תרומה א

א.

על הפסוקים בריש פרשתנו אמרו רז"ל 1

: "שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת 2

תרומת אדנים,

תרומת שקלים,

ותרומת המשכן".

והנה ידוע ההפרש בין תרומת שקלים לתרומת אדנים ומשכן: על תרומת השקלים,

שהיא לצרך קרבנות וכו',

היה הצווי לשעתו ו

(מצות עשה)

לדורות שבית-המקדש היה קים – על כל איש מבני ישראל לתן מחצית השקל בכל שנה לקרבנות צבור וכו' 3 .

(וגם עכשו בזמן הזה שאין בית-המקדש קים,

נהגו כל ישראל לקרות בבית הכנסת פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חדש אדר לזכר המקדש 4

[לפי ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" 5 ].

"ויש אומרים שיש לתן קדם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר") 6 .

מה שאין כן תרומת האדנים שחיובה היה רק קדם לבנין המשכן ותרומת הכללית דהמשכן – שהיתה רק קדם לבנין המשכן ובית-המקדש 7 .

אמנם מכיון שהתורה היא נצחית 8 ,

בכל זמן ובכל מקום,

הרי מובן שבעבודת האדם ברוחניות,

ישנן עכשו גם ב' בחינות אלו דתרומת האדנים ותרומת המשכן.

ולא עוד,

אלא דמכל-שכן הוא: אם הענין הוא כן בכל פרט וחלק שבתורה שישנו בכל מקום וזמן,

על אחת כמה וכמה בהפרטים השיכים למשכן,

שעקר ענינו הוא "ושכנתי בתוכם" 9

ואמרו רז"ל 10

: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל" – והינו גלוי השכינה שכל אחד מבני ישראל

(ובמילא: בכל מקום וזמן)

צריך להמשיך בנפשו על ידי עבודתו – הרי מובן דכמו שבנין המשכן כפשוטו היה על ידי תרומת אדנים וכו',

על דרך זה הוא גם כן ב"משכן" הרוחני בתוך כל אחד מישראל,

שנעשה על ידי עבודת האדם בבחינת "תרומת האדנים והמשכן".

ב.

והנה ענין של "תרומת האדנים" ו"תרומת המשכן" בעבודת האדם,

יובן מההפרש באפן נתינתן של תרומות אלו במשכן כפשוטו: בתרומת האדנים השתתפו כל אחד מבני ישראל בסכום שוה לכלם – מחצית השקל 11 ,

ובתרומת המשכן נתן כל אחד כפי נדבת לבו,

וכמספר בפרשת ויקהל 12 .

ודגמתן בעבודת האדם יש לומר,

לכאורה,

שתרומת האדנים ענינה בטול וקבלת על הבא מצד עצם הנשמה,

שבזה שוים כל אחד מבני ישראל; מה שאין כן התרומה לכללות המשכן שענינה עבודת האדם בכחות הפרטיים שלו דשכל ומדות – שבזה ישנם חלוקי מדרגות שונות לפי מצבו הרוחני של כל אחד,

שאינה דומה "נדבת הלב"

(ברור וזכוך המדות על ידי העבודה במוח ולב)

של אחד ל"נדבת הלב" של השני.

ועל פי זה יבאר גם כן הטעם מה שהתרומה השוה לכל נפש

(מחצית השקל)

היתה בשביל האדנים דוקא,

אבל היריעות וכלי המשכן וכו' שיכים להתרומה התלויה בנדבת לבו של כל אחד: כי האדנים,

אף שהם דבר הכי תחתון שבמשכן,

הרי הם,

ביחד עם זה,

היסוד של המשכן כלו – עליהם נצבים ועומדים הקרשים וכו'.

ודגמתם

(של האדנים)

בעבודת האדם הוא בחינת הקבלת-על 13 ,

דהן אמת,

שבגלוי אין נרגש בה אור אלקי כפי שהוא נרגש בעבודה פנימית דמוח ולב 14 ,

אבל עם כל זה הרי היא יסוד וראשית העבודה 15 .

ולכן היו כל בני ישראל שוים ב"תרומת האדנים",

הינו בענין היסודי והכללי של קבלת על ובטול המשרש בעצם הנשמה – ומצד עצם נשמותיהם הרי "כלן מתאימות ואב אחד לכלנה" 16 .

מה שאין כן שאר חלקי ופרטי המשכן,

הקרשים והיריעות וכו',

שבנפש האדם ענינם העבודה בכחות הפרטיים: הקרשים,

שכל אחד היה "עשר אמות קומתו",

מרמזים לעשר כחות הפנימיים של האדם 17 ,

וכחות המקיפים שלו מרמזים ביריעות שהיו על המשכן למעלה.

ומאחר שאין הרצון ושכלו ומדותיו של אחד דומים לשל חברו,

הרי מובן שהפרש כזה ישנו גם באופני ודרגות העבודה,

בהתאם למעלת הכחות שלו וכו' 18 .

ג.

אמנם לפי זה צריך להבין:

דהנה מצינו עוד חלוק בין תרומת האדנים לבין תרומת המשכן: בתרומת האדנים

(מחצית השקל)

נתחיבו רק האנשים

(ולא נשים) 19

ודוקא מבן עשרים ולמעלה

(ולא פחות) 20 ,

אבל בתרומת המשכן השתתפו בין אנשים ובין נשים 7 ,

ואדרבה,

"ויבאו האנשים על הנשים" 21 ,

טפלים להנשים 22 ,

ואפלו קטנים שלא הגיעו לגיל י"ג שנה הביאו לנדבת המשכן,

כדאיתא באבות דרבי נתן 23

– והלא לפי הבאור הנ"ל צריך להיות בהפך: קבלת על ובטול

("תרומת האדנים")

שמצד עצם הנשמה הרי הוא ענין השיך לכל בן ובת ישראל וגם לקטנים,

מה שאין כן עבודה מסדרת בכחות פנימיים ומקיפים

("תרומת המשכן")

שעקר ענינה לא יתכן אלא בגדול וכו',

באיש שכחותיו הפנימיים הם בשלמות ובדרגא המתאימה לעבודה פנימית.

ועוד צריך להבין: הצווי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" 24

יש אומרים 25

שהוא מכון לתרומת מחצית השקל שלצרך האדנים – שההפרש בין "עשיר" ו"דל" ברוחניות הוא,

כמאמר רז"ל 26 ,

"אין עני אלא בדעת" – ואם כן מהו הטעם שהחלוק שמצד כחות הפנימיים הזכירה התורה

(אפלו אם הוא בדרך שלילה)

דוקא גבי תרומת האדנים,

קבלת על,

שמצד עצם הנשמה?

– ולכאורה לא הוה ליה למימר אלא שכל אחד צריך לתן סכום שוה

(מחצית השקל)

ותו לא.

ויובן כל זה בהקדים לבאר בסדר עבודתו של האדם במשך כל היום – עשית המשכן הרוחני שבתוך כל אחד ואחת והקמתו:

עבודת היום מתחילה ב"מודה אני" שאומר מיד כשנעור משנתו,

קדם נטילת ידים,

כשעדין טמאה שרויה עליו 27 .

והטעם 28

: כי "מודה אני" הרי זו הודאה וקבלת על הבאה מצד עצמות הנשמה ששם אינה מגיעה ואינה נוגעת שום טמאה וכו' 29 .

ומהאי טעמא גם מובן שבחינה זו שיכת ונמצאת בכל אחד ואחת מבני ישראל,

אנשים,

נשים וטף.

ואחרי הקדמת ההודאה מתחיל סדר העבודה הפנימית דקריאת שמע ותפלה

(אלא שצריכה להיות הכנה לזה – ולכן מקדימים לזה פסוקי דזמרה ברכות קריאת שמע כו' 30 )

; ומבית הכנסת לבית המדרש 31

– למוד התורה,

ואחר כך העבודה במשך כל היום כלו הבאה באפן של "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" 32 .

הרי מוצאים אנו בזה ענינים הפכים: מצד אחד,

הנה החיוב דקריאת שמע

(ותפלה 33 )

חל רק על אנשים ולא על נשים וטף 34 ,

שמזה מובן שזוהי עבודה שגם בעקרה שיכת לכחות הפנימיים של האדם

(מוחו ולבו)

;

ולאידך גיסא,

כל אלו המחיבים בקריאת שמע

(ותפלה),

הינו אנשים הגדולים וראויים לעבודה פנימית,

כלם קוראים את "שמע"

(ומתפללים)

בנוסח אחד השוה לכל – שזה מורה שגם עבודה זו קשורה בבחינה ששוים בה כל אחד מבני ישראל,

בחינת עצם הנשמה.

ודגמתם של ענינים ההפכים הנ"ל בקריאת שמע

(ותפלה)

ישנה גם בלמוד התורה וקיום המצות,

וגם בעבודה של כל היום כלו – "בכל דרכיך דעהו" 35

– אלא שהם באפן של אחליפו דוכתיהו:

מצד אחד,

הרי עצם החיוב דתלמוד תורה מטל על כל בני ישראל 36 ,

דגם הנשים חיבות ללמוד את ההלכות הצריכות להן 37

(ואף שחיוב למודן אינו

[בתור חובת למוד התורה]

אלא רק בכדי לדעת איך לקים את המצוה המטלות עליהן 38 ,

אולם מכיון שגם הן מברכות ברכות התורה מטעם זה 39 ,

הרי מוכח שיש בזה גם ענין של תלמוד תורה)

; וגם בנוגע לקטנים,

הרי מצוה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה 40

– שמכל זה מוכח שענין התלמוד-תורה יש לו שיכות למדרגה בנפש האדם שבה משתוים כל אחד ואחת מבני ישראל.

ואף על פי כן,

מצד השני,

הרי אפן החיוב של הלמוד – בכמותו ואיכותו – אינו במדה השוה לכל אחד: יש מחיב ללמוד תורה יומם ולילה ובעמקות 41

; ובעל עסק שעורו פחות מזה ועד שיש יוצא ידי חובתו באמירת פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית 42

; והנשים מחיבות ללמוד רק: א)

ההלכות הצריכות להן,

ב)

עד שתדענה אותן.

וכמו כן הוא בהעבודה דכל היום כלו בקיום המצות ובעבודה ד"בכל דרכיך דעהו",

שהחיוב בכללות הוא דבר השוה לכל נפש – אבל ישנם כמה חלוקים בנוגע לפרטי ואופני החיוב; אנשים מחיבים בכל מצות עשה ומצות לא תעשה,

נשים אינן מחיבות במצות עשה שהזמן גרמא וכו' 43

; ועל דרך זה גם בענין ד"בכל דרכיך דעהו",

שיש בו הרבה דרכים ואופנים שונים התלויים במצבו ועסקיו של איש ואיש.

ועל פי זה נמצא שתרומת האדנים והתרומה לכללות המשכן הן בדגמת העבודה דקריאת שמע

(ותפלה)

והעבודה דתלמוד תורה

(ודכל היום)

: תרומת האדנים היא בדגמא להעבודה דקריאת שמע

(ותפלה),

שנשים וקטנים פטורים ממנה,

אבל באנשים המחיבים בה היא בנוסח השוה לכלם – על דרך תרומת האדנים שנתחיבו בה רק הגדולים "מבן עשרים שנה ומעלה",

אלא שכל המחיבים שוים היו במדת תרומתם – מחצית השקל; והנדבה לכללות המשכן היא בדגמת העבודה דתלמוד תורה

(והעבודה דכל היום)

שכל אחד מחיב בה גם הנשים והטף,

אבל ביחד עם זה אינו דומה שעור ואפן עבודתו של האחד להשני.

ד.

והבאור בכל זה:

העבודה דקריאת שמע

(ותפלה)

היא מצד הכחות הפנימיים דמוח ולב,

אמנם מכיון שבאה ונמשכת על ידי ההקדמה דאמירת "מודה אני",

הודאה ובטול מצד עצם הנשמה,

לכן נרגש בטול זה והודאה זו גם בהעבודה דקריאת שמע

(ותפלה),

הינו שבהעבודה דכחות פנימיים מרגש כי יסודתה בבחינת בטול וקבלת על שמצד עצם הנשמה.

וזהו הטעם שעבודה זו מטלת רק על אנשים

(גדולים) 44 ,

מפני שהכחות הפנימיים שבהם הם בשלמות ומתאימים לעבודה זו; אולם מאחר שגם בכחותיהם הפנימיים נרגש הבטול והקבלת-על המשרש בעצם נשמותיהם,

ש"כלן מתאימות" – לכן גם הנוסח דקריאת שמע

(ותפלה),

המרמז ליסודה של עבודה זו,

הוא באפן השוה ומשוה את כלם.

ובזה יובן מה שהדגישה התורה בעבודה זו

(דקריאת שמע

(ותפלה)

– תרומת האדנים)

: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט",

כי הנדון הוא בעבודה שמצד כחות הפנימיים דמוח ולב,

והרי בהם יש הפרש בין "עשיר" ו"דל",

ובמילא אינה דומה עבודתו של האחד לעבודתו של השני.

ולכן בתרומתו ועבודתו של כל אחד בפני עצמו,

אין נכר שזוהי עבודה שמצד עצם הנשמה; אדרבה,

מה שנראה הוא עשר גרה,

הרומז לעשר הכחות הפנימיים 45 .

אבל ב

(השואת ו)

צרוף כלם יחד,

הינו יסוד עבודתם המאחדם וכוללם יחד – כלם שוים בתרומתם.

והינו,

כנ"ל,

דהעבודה בכחות הפנימיים צריכה להיות באפן שירגש בה הבטול דמצד עצם הנשמה,

שאז ה"עשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" 46 .

ה.

אמנם מכיון שעל כל פנים העבודה גופא דקריאת שמע

(ותפלה)

– תרומת האדנים – הוא מה שהאדם פועל בעצמו על ידי כחותיו הפנימיים – הרי מובן שעבודה מגבלת היא ובמילא גם האור האלקי הנמשך על ידי עבודתו – בא בהגבלה.

וזהו מה שהסדר דקריאת שמע

(ותפלה)

מגדר הוא בנוסח קבוע,

במספר מדיק של הפרשיות

(והברכות),

התבות והאותיות

(ופרטי הדינים בדקדוקם וכו') 47

– שזה מורה על סדר העבודה הפנימית: "שמע ישראל"

(שהוא לשון הבנה והשגה),

הינו להתבונן בגדלות הוי' ולבא על ידי זה ל"ואהבת את הוי' אלקיך" שתתעורר בלבו אהבתו ויראתו יתברך 48 .

ועל ידי עבודה זו במוחו ולבו הרי הוא מקשר חכמתו בחכמתו יתברך,

ואהבתו בהאור אלקי המאיר בספירת החסד 49

(הינו כמו שאלקות נתלבש ונתצמצם במדות אלו),

והינו שמצד האדם הרי זו עבודה השיכת למדות פרטיות,

ולכן נמשך על ידי זה גם כן רק האור המאיר בספירות פרטיות,

לא עצמותו יתברך.

ו.

ואחרי העבודה דקריאת שמע

(ותפלה)

באה העבודה דלמוד התורה וקיום מצותיה,

ואחר כך עבודת היום כלו – "בכל דרכיך דעהו" – וענינם לעשות דירה לו יתברך בתחתונים 50 .

והינו שעל ידי זה ממשיכים עצמותו יתברך למטה בתחתונים,

כפי שהם במציאותם.

ובעבודת האדם הלזו שבמשך כל היום

(עקר הזמן דעשית הדירה)

אין בה הגבלות,

באיזה אפן

(איזה מסחר ומלאכה וכו')

לעשות לו יתברך דירה בתחתונים 51

; כי ענינה – ש"התחתונים" 52

כמו שהם במציאותם יעשו דירה לו יתברך על ידי שעוסק בהם לשם שמים,

ויתרה מזו 53

– באפן ד"בכל דרכיך דעהו".

ובמילא מובן שאינה מגבלת גם כן רק לאנשים וכו' אלא שיכת לכל אחד ואחת מבני ישראל 54 ,

מכיון שהיא עבודה במעשה ובפעל.

אלא שדרוש לזה גם "נדבת לב",

הינו שיעשה כל זה בחיות ובהרגש הלב 55 .

ז.

והנה המשכן בכללותו נעשה מהי"ג 56

(ט"ו 57 )

דברים הגשמיים שבאו מתרומת המשכן הכללית – והינו,

כנ"ל,

שעל ידי עבודת כל אחד ואחת בעניניו הגשמיים על פי תורה הרי הוא ממשיך עצמותו יתברך למטה בתחתונים.

אבל מכל מקום אין עבודה זו אפשרית אלא לאחר העבודה ד"תרומת האדנים" על ידי אלו ש"מבן עשרים שנה ומעלה"; כי דוקא עבודתם זו בכחות פנימיים שלהם כפי שהיא מיסדת על הבטול וקבלת על שמצד עצם הנשמה,

היא הנותנת כח ויכלת לכל אחד ואחת להמשיך עצמותו יתברך למטה על ידי העבודה ד"תרומת המשכן" 58 .

וכמו בעבודת כל יום ויום,

שדוקא לאחרי עבודת קריאת שמע

(ותפלה)

של הגדולים בישראל יש בכח כל אחד ואחת מישראל לעשות דירה לו יתברך במשך כל היום כנ"ל.

ח.

והנה כמו שבסדר עבודת היום לעשות משכן לו יתברך הנה היסוד וההקדמה היא אמירת "מודה אני" שהוא הבטול וקבלת על שמצד עצם הנשמה,

על דרך זה היה בעבודת המשכן:

דהנה מצינו שכשמסר משה לישראל את צוויו של הקדוש ברוך הוא על עשית המשכן,

נאמר קדם לזה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל".

ולכאורה,

היה לו תחלה להקהיל את כל אלו שמבן עשרים שנה ומעלה ולצוותם על "תרומת האדנים" הבאה לראשונה,

ואחר כך להקהיל את כל עדת בני ישראל,

כולל גם הנשים 59

ולצוותם על "תרומת המשכן"?

אלא שהקהלה זו 60

היה בשביל לעורר את בחינת עצם הנשמה שישנה בכל אחד מבני ישראל בשוה 61 ,

ולכן הקהיל משה את כל עדת בני ישראל גם נשים וטף,

בכדי לעורר את עצם הנשמה שבכל אחד מישראל,

כי על ידי זה היה אפשר אחר כך לצוותם על בנין המשכן 62

: שבעבודה דכחות פנימיים ירגש בחינת הקבלת-על ובטול שמצד עצם הנשמה – תרומת האדנים,

ואחר כך העבודה דנדבה הכללית למשכן.

ועל דרך זה הוא בכל דור ודור,

שהתעוררות עצם הנשמה באה על ידי בחינת "משה",

"דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" 63 ,

נשיאי ישראל שהם בחינת הראש ומוחין של בני ישראל שבדור 64 ,

ובכח זה יכול כל אחד ואחת בעבודתו דכחות פנימיים שלו בקריאת שמע

(ותפלה)

ואחר כך על ידי העבודה דלמוד התורה וקיום המצות,

ו"בכל דרכיך דעהו" שבמשך כל היום כלו,

לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(משיחת ש"פ ויק"פ תשכ"ג)