יתרו א

בשיכות להכתוב בפרשתנו 1

: “ויאמר יתרו ברוך ה’ אשר הציל אתכם”,

אמרו רז”ל 2

“גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה’ ”.

וצריך להבין מהו הפרוש “שלא אמרו ברוך וכו’ ” – הרי משה ובני ישראל אמרו שירה 3

לה’ אחר הנס דקריעת ים סוף 4 ?

ואין לפרש שהגנאי הוא שלא אמרו ברוך על יציאת מצרים

(כי אם על קריעת ים סוף)

דאם כן “העקר חסר מן הספר”.

ויובן זה בהקדים מה שכתוב בזהר 5

דעד שלא בא יתרו והודה להקדוש ברוך הוא לא נתנה התורה לישראל; וכשבא יתרו ואמר 6

“ברוך ה’ אשר הציל אתכם וגו’ עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלקים גו’ ”,

על ידי זה פעל ד”אסתלק קדשא בריך הוא ביקריה עילא ותתא ולבתר יהב אוריתא בשלימו”.

ולכאורה קשה להבין: איך יתכן שכל מעלתם בקדש של משה ואהרן וששים רבוא מישראל – קדם שבא יתרו – לא היה מספיק עדין שתנתן התורה לישראל,

ולא זכו לה אלא לאחר ש

(גם)

יתרו הודה להקדוש ברוך הוא ואמר "כי גדול ה' מכל האלקים"?

ויובן כל הנ”ל בהקדים הקשיא: בתחלת הפרשה כתוב “וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים” – וצריך להבין מה משמיענו כאן הכתוב בהדגשה זו שהיה “כהן מדין”

(ולכאורה היה די להודיענו בקצור: “וישמע יתרו חותן משה”)?

ועוד: ב”כהן מדין” ישנם שני פרושים: א)

“כהן” מלשון שר 7 ,

הינו שיתרו היה שרו של מדין; ב)

כהן לעבודה זרה 8

[וראה רש”י להלן 9

“שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם כו’ ”]

; ולפרוש השני,

שהיה כמר לעבודה זרה,

תמוה ביותר: וכי באה תורה כאן לספר בגנותו 10

של יתרו חותן משה

[ובפרט שמתכן פרשתנו נראה שהכונה להפך – לספר בשבחו של יתרו]?

והבאור בזה: דבאמת לא בא הכתוב בתאר זה,

“כהן מדין”,

להפחית את חשיבותו של יתרו,

אלא,

אדרבא,

לתאר את גדלתו וכבודו בעבר

(בארץ מדין),

שעל ידי זה מדגשת עוד יותר מעלתו בבואו להתגיר,

עד ש”נדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה” 11 .

דהנה גם לפי פרוש השני של “כהן מדין”

(שהיה כמר לעבודה זרה)

הרי זה מורה על גדלתו של יתרו בענין הידיעה וההשגה,

דהרי תחלת טעותם של הטועים והנטפלים לעבודה זרה באה

(בעקר)

על ידי הבנה והשגה.

כמו שכתב הרמב”ם 12

ש”אמרו הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם כו’ ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד.

וזהו רצון הא-ל כו’ ”.

כלומר,

אף על פי שכן הוא האמת,

שהשפעת החיות האלקית נמשכת בעולם הזה הגשמי על ידי הכוכבים ומזלות,

וכמאמר רז”ל 13

“אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל” – אף על פי כן אסור לכבדם וכו’ בשביל זה,

כי אין להם שום בחירה ורצון משלהם,

והם רק “כגרזן ביד החוצב בו” לעשות כרצון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא 14 .

וכשם שישנם ממצעים בעולם הזה – הכוכבים והמזלות,

שעל ידם באה השפעת החיות לעולם הזה – שבאמת הם בטלים במציאותם בתכלית

(והמיחס להם איזה כח וממשלה הרי זה עובד עבודה זרה)

; כמו כן ישנם מלאכים ממצעים בעולם היצירה ובעולם הבריאה וכמו שנאמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם 15

– וגם שם,

בעולם היותר נעלה,

האזהרה לדעת שהם רק כגרזן ביד החוצב בו 16

; ואדרבה: כל שהממצעים הם במדרגה נעלית יותר – יש עלוליות יותר לטעות בזה.

וזהו הפרוש “שהיה

(יתרו)

מכיר בכל עבודה זרה שבעולם כו’ ”,

הינו שהיתה לו ידיעה והשגה בכל הממצעים שבכל העולמות עד למעלה מעלה

[אלא שבהיותו כהן מדין טעה והכירם כממצעים שיש להם כח ושלטון – וזוהי עבודה זרה],

מובן מזה גדל השגתו השכלית של יתרו.

מזה מובן שפיר דזה שהכתוב מתארו שהיה "כהן מדין" הכונה לספר בשבחו – שהיה שר ונכבד בארץ מדין והיה "יושב בכבודו של עולם" במובן הגשמי

(לפרוש הא' של "כהן מדין")

וגם היה "כמר לעבודה זרה",

מכיר בכל עבודה זרה – הכי גדול בהבנה שכלית

(לפי פרוש הב',

כי שניהם אמת)

– ועם כל זה הניח את כל גדלתו וחשיבותו ובא להתגיר.

ולפי הסברה זו,

שיתרו היה גדול בחכמה וידיעה,

יובן מה שכתוב בזהר שדוקא על ידי הודאתו נתנה התורה: דאיתא בזהר 17

על הפסוק 18

“וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות” – שה”יתרון” שבחכמה דקדשה נמשך ובא דוקא “מן הסכלות”,

הינו על ידי הברור של חכמה דלעמת זה 19 ,

שהיא הנקראת “סכלות”.

ונמצא דכאשר יתרו,

שהיה חכם גדול בחכמה דלעמת זה,

בא ללמוד תורה ואמר “כי גדול ה’ מכל האלקים”

(וכפרוש רש”י הנ”ל)

– נעשה על ידי זה ברור בחכמה דלעמת זה עד שנתהפכה לחכמה דקדשה,

ובמילא נתוסף ממנה

(מן הסכלות)

יתרון אור בחכמה דקדשה.

ולכן דוקא הודאתו של יתרו,

מכיון שהמשיכה יתרון אור בחכמה דקדשה,

היא שפעלה את הענין דנתינת התורה

(שהיא חכמתו יתברך)

למטה – שלזה צריכה להיות המשכה ממקום נעלה ביותר.

אמנם הרי ידוע בענין ההכנה לאיזה ענין,

כי צריכה להיות

(ההכנה)

מעין אותו הדבר שמכינה לו – ואם כן זה גופא דורש באור: מהו הענין בברור החכמה דלעמת זה שבו ועל ידו הוא הכנה למתן תורה?

אך הענין,

דהנה מבאר בכמה מקומות 20

שקדם מתן תורה "גזר

(הקדוש ברוך הוא)

ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם 21 .

כשבקש לתן התורה בטל גזרה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים" – הינו שבמתן תורה נעשה התחברות המעלה והמטה,

שה"תחתון" עולה ונכלל בה"עליון" – וכעין זה הוא הברור של חכמה דלעמת זה

(בחינת תחתון ביותר)

ועליתה בחכמה העליונה; ולכן הרי זה הכנה לענין דמתן תורה.

ובהכנה זו למתן תורה

(על ידי ברור החכמה דלעמת זה)

יש יתרון גם על ההכנה למתן תורה שעל ידי קריעת ים סוף.

דהנה ידוע דגם קריעת ים סוף הוא ענין החבור דעליון ותחתון,

וכמבאר בכמה מקומות 22

שבקריעת ים סוף נעשה חבור דעלמא דאתכסיא

(ים)

ועלמא דאתגליא

(יבשה)

; וגם זה הוא בב’ האופנים הנ”ל במדרש,

מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: המשכת עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא והעלאת עלמא דאתגליא בעלמא דאתכסיא 23 .

– הרי שגם קריעת ים סוף היתה הכנה למתן תורה,

ואף על פי כן לא היה די בהכנה זו ולא נתנה תורה עד שבא יתרו והודה – עד שנתברר גם החכמה דלעמת זה.

וטעם הדבר יש לומר: אף על פי שהחבור דעליון ותחתון בקריעת ים סוף היה בכל העולמות 24 ,

מראש כל המדרגות עד סוף כל דרגין 25

– מכל מקום לא נכלל בחבור זה אלא “התחתון” שבדרגות הקדשה גופא,

אבל לא שהגיע הברור והעליה גם ב”תחתון” שבלעמת זה

(דמה שהמצריים טבעו בים סוף,

אין זה שהם נתבררו ונזדככו,

אלא שמציאותם נאבדה ונתבטלה).

ומטעם זה,

שהלעמת זה לא נברר עדין בקריעת ים סוף,

היה אפשר להיות שיבא עמלק להלחם עם בני ישראל.

דלכאורה,

מאחר שהגלוי אור דקריעת ים סוף נמשך

(למעלה)

בכל המדרגות; וגם למטה בעולם הזה,

הרי לא זו בלבד,

שמסוף העולם ועד סופו “שמעו עמים” שמועה זו דקריעת ים סוף 26 ,

אלא שגם ראו את הנס בעיני בשר,

כי “נבקעו כל המימות שבעולם” 27

; ועוד יותר,

שגלוי זה פעל בהם בטול ושבירה,

כמו שכתוב 28

“שמעו עמים ירגזון וגו’ נמגו כל יושבי כנען” ועד שהיו כל האמות יראים להלחם בישראל – ואיך יתכן שלאחר כל זה יבא עמלק להלחם עם בני ישראל?

אלא שהענין הוא כנ”ל: מאחר שהמציאות עצמה דלעמת זה לא נתבררה עדין בקריעת ים סוף,

[אלא שבאותה שעה היתה השבירה והבטול בהתפשטותה וכחותיה של הקלפה

(בהשפעתה שבאמות העולם)

– אבל עצם הקלפה נשאר בהתנגדות לאלקות

(מאחר שלא נזדכך וגם לא נתבטל)]

במילא ויבא עמלק וילחם עם ישראל.

ובזה מבאר שלא נתנה התורה

(מצד ההכנה דבקריעת ים סוף וגם לא מצד מעלתם וקדשתם של משה ובני ישראל עצמם)

עד שבא יתרו והודה ש"גדול ה' מכל האלקים",

כי דוקא בו ועל ידו נעשה הברור והזכוך של ה"סכלות" דלעמת זה ונעשה ה"יתרון" בחכמה דקדשה – והתחברות זו דהתחתון ביותר עם העליון ביותר 29

הוא הכנה למתן תורה.

ה.

והנה על פי הנ”ל,

יובן

(ב”יינה של תורה”)

מה שכתב רש”י 30

“מה שמועה שמע ובא 31

קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”.

וידועה הקשיא: הלא שמע יתרו וידע מכל הנסים הגדולים של יציאת מצרים,

ולמה לא נתעורר לבא 32

אלא על ידי שמועה זו ד”קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”?

ועוד: מאי טעמא שמדיק בלשונו לומר “ומלחמת עמלק”

(שמדגיש מלחמתו של עמלק ולא נצחונם של ישראל).

ולכאורה הוה ליה למימר “הצלת ישראל”,

“מפלת עמלק” וכיוצא בזה

(להשמיענו עצומו של הנס)?

אמנם על פי הנ"ל יובן: דוקא ב' ענינים אלו ששמע יתרו – "קריעת ים סוף"

(הינו שענין החבור דהעליון והתחתון אפשרי הוא וגם נעשה בפעל)

"ומלחמת עמלק"

(דמוכיח דהחבור עדין אינו בשלמותו,

כי עדין הקלפה מתנגדת)

ולכן בא

(יתרו)

"והודה להקדוש ברוך הוא וכו' ",

זאת אומרת לתקן ולהשלים את החבור על ידי ברור וזכוך הלעמת זה,

שלא השלם עד אז.

ובמילא מובן הדיוק,

שדוקא שמועת "מלחמת עמלק" היא שהביאה את יתרו ולא הנצחון של ישראל במלחמה זו 33 .

ו.

ובזה יובן עוד ענין הדורש באור: דהנה ידוע הכלל שהסדר צריך להיות באפן של “מעלין בקדש” 34 ,

ועל אחת כמה וכמה שבזה האפן היה סדר הענינים של בני ישראל במשך הזמן שבין יציאת מצרים ומתן תורה,

שיצאו מהמ”ט שערי טמאה 35

ונתעלו בעלוי אחר עלוי עד שהיו ראוים למתן תורה 36 .

ולכאורה הרי בהמארעות של הזמן ההוא היתה גם מלחמת עמלק,

שגרמה ירידה גדולה במדרגתם של בני ישראל,

עד ש”מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” 37 ?

ועל פי הנ"ל יתישב: מכיון שמלחמת עמלק היא הסבה להזכוך והברור דלעמת זה על ידי יתרו,

שהוא עלוי וגלוי נעלה יותר אפלו מהגלוי דקריעת ים סוף,

נמצא שגם מלחמת עמלק היא סוף-סוף חלק מהעליה הכי נעלית וההכנה הכי קרובה למתן תורה.

ועל פי הנ"ל יבאר מה שאמרו רז"ל ש"גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' ": "ברוך" הוא מלשון המשכה,

וכלשון רז"ל 38

"המבריך את הגפן",

ו"ברוך ה' " פרושו המשכת הוי'

(אלקות).

והינו שהגלוי אור אלקי שעל ידי שירת

(ועבודת)

משה וששים רבוא,

אף שהיא במדרגה נעלית עד מאד,

מכל-מקום לא היה זה עדין באפן של "ברוך הוי' גו' מכל האלקים",

הינו בתכלית ההמשכה עד למטה מטה ממש,

כי הרי המציאות דלעמת זה לא נתבררה על ידי עבודתם

(וכדגמת עבודת הצדיקים).

"עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' ",

שעל ידו היה הגלוי עליון דאור הוי' בתכלית ושלמות ההמשכה עד ל"התחתון" ביותר,

שנתברר בהודאתו – ואז נתנה התורה,

חבור עליונים ותחתונים.

ההוראה מהנ”ל בעבודת כל אחד ואחד:

הענין דמתן תורה צריך להיות וישנו בכל יום ויום,

וכנוסח הברכה “נותן התורה” לשון הוה – הרי ההכנה לזה היא העבודה ד”בכל דרכיך דעהו” 39

: שיהיה קשור ודבוק בהוי’

(“דעהו”)

לא רק בעניני קדשה,

אלא בכל דרכיך – גם על ידי עניני רשות,

ולא רק בעניני רשות הקרובים לקדשה,

אלא גם בעניני רשות הרחוקים מקדשה – בדגמא למלחמת עמלק שגם היא היתה

(על ידי תוצאותיה)

הכנה למתן תורה.

אולם לפני זה צריכה להיות העבודה דקריעת ים סוף – העבודה בהענינים שבקדשה כנ”ל,

וזה נותן כח ואפשריות למלחמת עמלק,

הברור בעניני הרשות – תפלתי סמוכה למטתי ולאחרי זה מבית הכנסת לבית המדרש ו

(רק)

לאחרי זה – הנהג בהם מנהג דרך ארץ 40

;

סדר האדם בכל יום ויום: ראשית עבודתו “מיד כשנעור” 41

הודאה הכללית של הנשמה,

“מודה אני לפניך וכו’ ”,

ולאחרי זה בא סדר העבודה דתפלה ולמוד התורה

(עניני קדשה),

ורק אחר כך פת של שחרית

(אלא שאם רגיל בה – אוכלה קדם הליכה לבית המדרש,

כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת בוראו,

כולל הלמוד בבית המדרש שאין לו קצבה,

מה שאין כן תפלת צבור בבית הכנסת) 42

וכו’,

עניני הרשות – מתחלה צריך להיות גלוי אור הנשמה על ידי התפלה ותורה,

ורק אחר כך אפשר להמשיך האור דקדשה גם בענינים גשמיים 43

;

והנה הנ”ל הוא הסדר לרובא דרובא

(והתורה על הרב תדבר)

– שבמשך כל היום בכל זמן פנוי שלו 44

לומד תורה – ואדרבא זהו עקר תלמוד תורה שלו

(כי התורה הרי ענינה – לאפשא 45

לה ולא רק דבר הקבוע ושוה בכל יום – באיכות או בכמות),

אבל נוסף על הנ”ל ישנם כמה חלוקי דרגות הן “בישכר” והן “בזבולון” – ויש ש”מתן-תורה” שלו שבכל יום הוא בפרק א’ שחרית

(בבית המדרש),

סדר קדשה שבסוף התפלה 46 ,

קריאת שמע שבתפלה,

פרשת התמיד וכו’,

או גם פרשת ברכת כהנים כו’ שלאחרי ברכות

(כולל תפלות שבהם)

השחר.

ועבודה באחד אופנים הנ"ל הרי היא הכנה להגלוי דמתן תורה,

"אנכי הוי' " נעשה "אלקיך" – כחך וחיותך 47 .

(משיחת ש״פ יתרו תשכ״ה)