בשלח ג

א.

עה"פ 1

„אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" ארז"ל 2

(והובא בפרש"י)

„אלו אלפים אמה" של תחום שבת,

היינו שמפסוק זה למדו האיסור* 2

לצאת חוץ לתחום של אלפים אמה מן העיר בשבת.

והנה בדיני תחומין נחלקו ר"ש ורבנן במס' עירובין ספ"ד 3 ,

וז"ל המשנה: „מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ר"ש אומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין" – פי',

שר"ש סובר שכשמודדין ומסמנין את המקום שבו מסתיימין אלפים אמה מהעיר,

„אין ממצין את המדות" להציב הסימן בסוף אלפים אמה,

אלא מקצרין את המדה וכונסין את הסימן לפנים התחום ט"ו אמה – „מפני טועי המדה שאין מכירין את הסימן ופעמים הולכין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו" 4

ולכן גם מי שהחשיך חוץ לתחום אם הוא בתוך ט"ו אמה חוץ לתחום,

יכול הוא ליכנס לפנים התחום,

כי באמת נמצא הוא תוך אלפים אמה של התחום.

וטעם זה של ר"ש נאמר באופן של כלל 5

במשנה האחרונה של המסכת ספ"י: „ר"ש אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו

לך אלא משום שבות".

ומבואר בגמ' 6

שר"ש מפרש בזה טעמן של ב' הלכות: „מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך" קאי על הדין הנ"ל ד„מי שהחשיך חוץ לתחום כו' ר"ש אומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס" וע"ז הוא מסביר כאן שמכיון שזהו „שלך",

„שכבר הוא בתוך תחומו" – „נתנו לך",

„יכנס",

היינו דכל זמן שהוא נמצא בתוך ט"ו אמות הרי הוא עדיין בתוך התחום,

ולכן התירו לו ליכנס.

וההמשך שאומר „שלא התירו לך אלא משום שבות" קאי על דין אחר המפורש במשנה דלעיל שם פ"י 7

: „קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואם בתחלה כאן וכאן אסור" – וע"ז פליג ר"ש ואומר

(בברייתא,

המובאה בגמ': בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר"ש אומר)

„עונבה" – וטעמו הוא מבאר במשנה בסיום המס' „שלא התירו לך אלא משום שבות",

היינו

(כמבואר בגמ' שם)

„עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו לי' רבנן,

קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן".

והקישור שבין ב' ענינים אלו פירש"י 8

: „והכי קאמר ר"ש לת"ק אע"פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור,

דהתם משלך נתנו לך,

אבל כאן לא התירו אלא שבות".

ובתוס' 9

כ': „דהתם לאו קולא הוא

אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר",

כלומר,

שב' הענינים תוכן טעמם אחד הוא – „דלא נתנו לך אלא משלך".

ולכאו' אי"ז מובן: לשיטת רש"י – מהו הקישור בין ב' דינים שונים אלו,

אשר מפני זה הוצרך ר"ש להשמיענו שהוא מחמיר בדין זה אעפ"י שהקיל באידך?

וכי יעלה על הדעת שקולא בדין „מי שהחשיך חוץ לתחום" מחייבת להקל גם בענין של קשירה במקדש?

!

ולפי פי' התוס' בסברת ר"ש דאותו הטעם המחייב להקל הוא המכריע להחמיר כאן – קשה דלא הול"ל אלא „מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך" ותו לא מידי,

שהרי זהו גם הנותן טעם לחומרא בנימת כינור שנפסקה,

ולמה מוסיף ר"ש לפרש „שלא התירו לך אלא משום שבות" ואינו מסתפק בטעם הראשון היסודי

(„משלך נתנו"),

ובפרט שלשון המשנה הוא בסגנון של „דבר קצר הכולל ענינים רבים" 10 ?

גם צ"ל: דברי ר"ש אלו נסדרו כסיומה של משנה העוסקת בדין „שרץ שנמצא במקדש כו'" – שלכאורה אין להם שייכות אלי' – וא"כ הו"ל לשנותם בסמיכות ממש לאחת ההלכות הנ"ל,

או כאן – עכ"פ במשנה בפ"ע 11 ?

ב.

והביאור בזה יובן בהקדים אחד מהטעמים ש„מצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות בין אחר שיתופי מבואות" 12 ,

שהוא: „לצורך הנאתו כדי לטייל או להביא צרכי אכילתו וזה מצוה כמ"ש וקראת לשבת עונג" 13 .

ומובן שכמו"כ הוא בנדו"ד,

שמשום עונג שבת מצוה להימצא בתוך תחום העיר,

כדי „לטייל או להביא וכו'" בכל שטח העיר

(ובאלפיים אמה מחוצה לה,

לכל רוחותי'),

כי בשביתתו מחוץ לתחומה הרי הוא מוגבל מאד בענינים אלו 14

וזהו ההיפך דעונג שבת.

ועפ"ז י"ל דזה ש„החשיך חוץ לתחום",

מוטל עליו גם ענין של חיוב 15

ליכנס לתוך העיר,

כדי שלא יומשך איסור השבתת העונג במשך כל המעתלעת דשבת.

ועפ"ז י"ל ששיטת ר"ש בדין זה נובעת מנקודה כללית,

והיא: שריבוי הכמות

(במיעוט האיכות)

מכריע את גודל האיכות

(במיעוט הכמות) 16

:

דהנה לפי הנ"ל טעמו של ר"ש דס"ל „יכנס"

(– שהוא כעין ל' ציווי וחיוב,

היינו שצריך „ליכנס" ולא רק רשות ליכנס 17 ),

הוא בכדי שלא ימשיך באיסורו.

ואף דע"י ש„יכנס" יעבור על איסור יציאה חוץ לתחום 18

באופן

(ד„קום ועשה")

החמור יותר מאיסור השבתת עונג שבת 19

ע"י שישאר

במקום שביתתו

(שהוא ב„שב ואל תעשה" 20 )

– בכ"ז סובר ר"ש „יכנס",

היות שב„כניסה" זו

(לתחומה של העיר)

אינו עושה איסור אלא ברגע הכניסה,

משא"כ בשהייתו חוץ לתחום הרי זה איסור הנמשך בכל רגע ורגע שנמצא שם – וריבוי הכמות,

לדעתו של ר"ש 21 ,

מכריע את האיכות.

ג.

והנה עפ"י הנ"ל דטעמו של ר"ש דס"ל יכנס הוא לפי שריבוי הכמות מכריע את האיכות,

יובן הקישור שבין ב' הכללים שאמר בטעם ב' ההלכות – הכלל „מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך",

והכלל „שלא התירו לך אלא משום שבות".

דהנה ב' האופנים בתיקון הכנור,

קשירה ועניבה,

יש בכל אחד מהם חומר שאין בזולתו.

החומר בקשירה הוא דאתי לידי חיוב חטאת

(חומר של איכות),

משא"כ עניבה שאין בזה אלא דרבנן,

לפי שעלולה להינתק ואינה קשירה של קיימא.

אמנם מצד זה עצמו הרי יש חומר בעניבה – כי מאחר שאינה עומדת להתקיים,

יצטרך

(מן הסתם)

לתקן את הכינור – לעונבו – כמה פעמים

(כמות)

– מה שאינו בקשירה של קיימא,

שאינו עובר על האיסור אלא פעם אחת.

ונמצא שגם פתרונה של שאלה זו,

קושרה או עונבה,

תלוי בהכרעה אם כמות עדיפא או איכות עדיפא.

ונמצא דלאחר שר"ש משמיענו שיטתו בדין „המחשיך חוץ לתחום – יכנס",

דהכמות מכרעת,

הרי הסברא נותנת שגם בדינו של נימת הכינור יצדד להתיר דוקא ע"י קשירה

(המועטת בכמות)

ולא ע"י עניבה

(בריבוי הכמות המכריעה)

– ואת סלקא דעתא זו שולל ר"ש באמרו „שלא התירו לך אלא משום שבות".

כלומר: אעפ"י שהקלתי באיכות האיסור של תחומין בכדי שלא לרבות בכמות האיסור,

מ"מ מחמיר אני באיכות של קשירה ואינני

מתירה בכדי למעט הכמות של עניבות,

לפי „שלא התירו לך אלא

[דוקא כשגם האיכות כמו הכמות היא]

משום שבות".

ז.

א.

שכלל זה שהכמות מכריעה את האיכות אינו אלא במקום ששתיהן שייכות לסוג אחד של איסור – בסוג איסור דאורייתא או בסוג איסור דרבנן 22 .

משא"כ בתיקון הכנור,

שאין בכוחו של ריבוי הכמות דעניבה שמדרבנן להכריע את האיכות של קשירה שאתי לידי דאורייתא,

ואדרבה – האיכות של דאורייתא מכרעת את הכמות דרבנן.

– וראי' לזה,

ממ"ש רבינו הזקן בשולחנו 23

: הי' חולה שיש בו סכנה צריך בשר שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה ..

שבנבילה עובר על כל כזית וכזית ..

משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אעפ"י שהוא חמור 24 ..

אבל אם הוא צריך להרתיח לו יין ימלא ישראל ויחם כותי ..

כי אעפ"כ לא יהי' בו אלא איסור מד"ס,

עכ"ל.

הרי מפורש שוקא כמותו של האיסור דנבילה שהוא דאורייתא הרי הריבוי בו חמירא טפי מאיכות האיסור

(סקילה)

של שחיטה בשבת; משא"כ באיסור של סתם יינם שהוא דרבנן

(שגם אופנו הוא בריבוי הכמות כי עושה איסור בכל שתי' ושתי')

מכריע האיכות דאורייתא את ריבוי הכמות דרבנן –

ד.

ועפ"י הנ"ל מובן גם הטעם,

שהפיסקא „ר"ש אומר" סודרה כסיפא של המשנה

(השייכת להרישא)

„שרץ

שנמצא במקדש כו'",

ולא במשנה בפ"ע – לפי שגם תוכנה של הרישא דן באותה השאלה: כמות

(בריבוי הזמן)

מכריעה או איכות

(בגודל הענין עצמו)

מכריעה.

וז"ל המשנה: „שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיונו שלא להשהות את הטומאה,

דברי ר' יוחנן בן ברוקה.

ר' יהודה אומר,

בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה".

וסברת פלוגתתם היא,

ד„מ"ס שהויי טומאה

(כמות)

עדיף,

ומ"ס אופשי טומאה

(איכות) 25

עדיף" 26 .

ה.

ולבאר בדא"פ השייכות דשני הכללים של ר"ש וההבדל ביניהם עפ"י פנימיות הענינים

[ועפ"ז יתבאר טעם נוסף בזה שר"ש סובר שבמקום שאפשר להתיר לו שיכנס בחזרה לתוך התחום צריכים להתירו]

:

מבואר בכ"מ 27

שמלאכת ההוצאה מרשות לרשות היא עיקרן של כל הל"ט מלאכות.

דהנה איתא במדרש 28 ,

ששאל מין אחד מר"ע,

„אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת,

אל ישב בה רוחות,

אל יוריד בה גשמים,

אל יצמיח בה עשב.

והשיב לו משל מעירוב והוצאה,

שברשות אחד אין צריך עירוב להוצאה,

כך כל העולם שלו הוא וכו'".

ולכאו' תמוה: בתשובתו של ר"ע מתורצת רק הקושי' בענין מלאכת ההוצאה מרשות לרשות – והלא כל שאר המלאכות אינן תלויות בהוצאה מרשות לרשות 29 ?

ועכצ"ל שמלאכת ההוצאה היא הנקודה העיקרית בכל מלאכות שבת,

והיא היסוד והשורש שממנה מסתעפים כל אבות מלאכות,

תולדותיהן,

ושבותים דרבנן 30 .

ולכן,

מכיון שלגבי הקב"ה לא יתכן הענין דהוצאה מרשות לרשות

(כי כל העולם כולו שלו),

במילא בטל היסוד ונתינת מקום גם לשארי המלאכות שאינן אלא הסתעפות ממלאכת הוצאה.

ובזה יש גם לבאר את הטעם להתחלתה של מס' שבת בענין מלאכת הוצאה

(אף שמלאכה זו מנוי' בסוף כל האבות מלאכות בפ"ז,

ולכאו' הו"ל לרבינו הקדוש לפרט כל המלאכות תחילה ואח"כ לפרשן על הסדר,

כקושיית המפרשים 31 )

– לפי שהיא הנקודה העיקרית של כל הל"ט מלאכות.

והביאור בזה:

ענינה של שבת הוא – „שבת להוי'" 32 .

יו"ט הוא חציו להוי' וחציו לכם 33 ,

ושבת – כולה להוי'.

היינו שענין מצות השביתה בשבת הוא כדי „לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם" 34 ,

שהוא ית' ברא את העולם

(בששת ימי בראשית וביום השביעי שבת וינפש),

ואשר כן גם עכשיו הוא בורא את העולם תמיד מאין ליש 35

(בששת ימי חול,

ובשבת – שובת מהדיבור דעש"מ,

והמשכת החיות בשבת היא מבחי' מחשבה כמו בשבת בראשית 36 ),

ובכן הרי הוא ית' השליט היחידי בעולם והוא כולו תחת רשותו והשגחתו הפרטית.

זאת אומרת: הגם שהתהוות העולם

(מלשון העלם והסתר)

היתה באופן שיש מקום לטעות שעולם כמנהגו נוהג ואין ח"ו מנהיג יחידי לבירה; ששתי רשויות ח"ו בעולם 37 ,

רשות של טוב וקדושה

ורשות של רע וטומאה – הנה ע"י קיום מצות שביתה בשבת,

נקבעה האמונה והידיעה האמיתית,

שכל העולם כולו רשות אחת היא,

רשות היחיד,

ליחידו של עולם 38 .

ומכיון שכן הרי מובן שעשיית מלאכה בשבת גורמת: א)

חלישות בענין האמונה הנ"ל.

ב)

הגברת ההעלם והטעות הנ"ל

(דשתי רשויות ח"ו)

– ענין של „הוצאה" מרשות היחיד.

נמצא,

שנקודה העיקרית של כל הל"ט מלאכות היא – הוצאה מרשות היחיד.

וזוהי הכוונה בתשובת ר"ע „כל העולם כולו שלו": דמכיון שלגבי' ית' לא יתכן שום העלם והסתר על אמיתיות המציאות,

שכל עניני העולם,

גם מציאות הרע,

הם רשות היחיד

(וסוף סוף גם למטה תתגלה האמת – לעתיד לבא,

כדאיתא במדרש 39

„לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת והיא צווחת ואומרת שבת היא",

היינו שגם העולם עצמו ירגיש ויעיד שאין בעולם אלא אחד)

– ולכן אין שייך אצלו ית' הענין דמלאכה העיקרית – הוצאה ובמילא גם לא הסתעפות שלה – שאר מלאכות האסורות בשבת,

כנ"ל.

ו.

והנה כל עניני הבריאה נחלקים לג' סוגים כלליים הנרמזים בג' סוגי הרשויות דשבת: א)

סוג של עניני קדושה,

שהעבודה בהם היא באופן דועשה טוב – רשות היחיד

(יחידו של עולם),

ב)

סוג של עניני רע ודברים האסורים

(טורי דפרודא),

שאופן העבודה בהם הוא בדרך סור מרע –

רשות הרבים

(היפך רשות היחיד),

ג)

סוג של עניני רשות,

שהם ממוצע בין מצוה לאיסור,

והעבודה בהם היא באחד משני אופנים הנ"ל: א)

„קדש עצמך במותר לך" 40 .

ב)

להעלותם ולעשותם קדושה ע"י „כל מעשיך לשם שמים" ו„בכל דרכיך דעהו" 41

; ודוגמתן בהרשויות דשבת – חצר שבו כמה דיירים או מבוי,

כרמלית וכדומה,

שהם רשות ממוצעת בין רה"י לרה"ר.

וע"י עירובי חצירות ושיתופי מבואות וכיו"ב – נעשות רשות היחיד.

ועפ"ז מובן שעירובי תחומין ועירובי חצירות נקודת ענינם אחת היא: הגדלת רשות ותחום האיש הישראלי

(רשות הקדושה),

שמצד עצמה מצומצמת היא בכמותה,

וע"י

(עבודת ו)

עשיית העירוב הרי היא מתגדלת ומתרחבת.

ועפי"ז יש מקום,

לכאו',

לקשר גם את שני הכללים בדברי ר"ש – א)

„מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך",

שתוכנו ענין התחומין,

ב)

„שלא התירו לך אלא משום שבות" שיסודו

(של המדובר בו – כל הל"ט מלאכות)

הוא,

כנ"ל,

ענין ההוצאה מרשות לרשות – בשניהם נקודה אחת משותפת כנ"ל.

[ובפרט כי הצד השוה שבין תחומין ושבות מתבטא גם ב

(כמות ואיכות)

החילוקי דעות בנוגע לדיניהם: בתחומין ישנן ג' שיטות 42

– א)

גם אלפים

אמה דאורייתא,

ב)

י"ב מיל מדאורייתא ואלפים אמה מדרבנן,

ג)

כל איסור תחומין הוא מדרבנן; – ואותן החילוקי דעות הן גם בשייכות לשבות 43

: א)

כל עניני שבות הם מן התורה,

שהתורה אמרה „תשבות" 44 ,

אלא שנמסר לחכמים,

ב)

ישנן שבותים שהן מדאורייתא

(וחכמים פירשו אותן)

וישנן שמדרבנן,

ג)

כל עניני שבות מדרבנן ומ"ש „תשבות",

אינו אלא אסמכתא].

ז.

אמנם באמת – חילוק גדול* 44

בין איסור תחומין ואיסור מלאכת שבת,

ועד שהם גם הפכים זמ"ז:

האיסור דמלאכת שבת,

ענינו הוא,

שבעשיית מלאכה מחלל הוא את השבת – עושה חלל ומקום פנוי בשבת ובמילא מתחללת קדושתה; היינו שע"י המלאכה בשבת מכניס בה ענין בלתי רצוי – „מכניס קליפה בשבת".

איסור דיציאה חוץ לתחום 45

– אין זה שהוא מכניס ענין של חול בשבת,

אלא אדרבה,

הוא מוציא את השבת למקום

הקליפות 46 .

כי בכל איש מבנ"י,

גם בבור וע"ה גמור,

מאיר אור קדושת שבת 47 ,

וכשיוצא חוץ לתחום

(דקדושה),

ה"ה מוציא עמו 48

גם את קדושת השבת למקום הקליפות 49 .

[ואין נידון זה דומה לענין תוספות שבת מלפני' ומלאחרי'

(תוספות שבת בזמן – ולכאו' למה לא נאמר שכמו"כ יש תוספות שבת במקום,

ע"י היציאה חוץ לתחום?)

– כי התם התורה ציוותה

(ועי"ז – נתנה הכח)

להוסיף מזמנו של החול

(הקרוב לזמנו של השבת)

ולהפכו לקדושה; משא"כ כאן ביציאה חוץ לתחום.

ומכיון שמקום זה נמצא מחוץ לתחום הקדושה,

מקום הקליפות,

אסור להכניס בו קדושת שבת].

ומכיון שכן,

הרי מובן,

שאיסורה של הוצאה חוץ לתחום נמשך כל זמן שהייתו שם

(היינו שהאיסור דיציאה חוץ לתחום אינה מצד פעולת היציאה עצמה,

כ"א מצד התוצאה שנעשה עי"ז – שנמצא חוץ לתחום – במקום שהוא אסור וקשור בידי הקליפות),

ומבואר בתוס' טעם וביאור שיטתו של ר"ש – „יכנס" – שבאם מותר שיכנס חזרה לתוך התחום – צריך ליכנס,

בכדי שלא תומשך שהייתו במקום הקליפות 50 .

ח.

בכל הנ"ל,

כבכל דיני ועניני התורה,

יש הוראה גם בעבודת האדם בכלל:

עיקר מציאותו של איש הישראלי היא נפשו האלקית 51 ,

שהיא חלק אלקה ממעל ממש 52 .

ולכן,

כמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מרומם הוא באין ערוך מכל שורש ומקור דהתהוות העולמות,

עד כי עשרה המאמרות שבהם נברא

העולם נק' לגבי „מלכא" בשם „מילין דהדיוטא" 53

– כן גם האיש הישראלי,

מצד עצמו הוא למע' מכל עניני העולם,

אלא שהתורה ציותה 54

„ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" 55 .

וגם בזה הוא דומה לבוראו: כשם שהשי"ת צמצם את עצמו להוות את העולמות,

כמו"כ הוא,

להבדיל,

„אדם"

(ע"ש אדמה לעליון),

שנברא באופן שעליו לצמצם א"ע ולהתעסק בעניני העולם 56 .

וא"כ מובן שהתעסקות בנ"י בעניני חול ועולם,

הוא צמצום והשפלה,

אבל מהותו העצמית היא בבחי' שבת – שביתה ומנוחה מעובדין דחול.

ובמילא – שני הדינים שבשבת

(איסור עשיית מלאכה ואיסור יציאה חוץ לתחום)

– יש בהם הוראה בכללות הנהגתו של כל אדם מישראל

(גם בימות החול),

כי הרי מהותו היא שבת:

האיסור ד„עשיית מלאכה בשבת",

ענינו בהנהגת האדם – הכנסת מילי דעלמא ועובדין דחול לתוך מוחו ושכלו

(דמוחין הוא בחי' שבת 57 )

; הגם שנצטווה

„ועשית כל מלאכתך",

הרי אין לו להעסיק בעשי' זו כ"א רק את הכחות החיצונים שלו,

אבל לא את כחות הפנימים והנעלים,

כי כולם

(כחות הנעלים)

צריכים להיות מוקדשים לתורה ועבודה.

וכמאמר הכתוב 58

„יגיע כפיך כי תאכל גו'",

יגיע כפיך דוקא,

אבל לא יגיעת המוח והלב 59 .

וכאשר האדם מכניס עובדין דחול לתוך מוחו ושכלו

(בחי' שבת שבו)

הרי שנעשה בהם חלל ומקום פנוי

(וכנ"ל בפירוש חילול שבת – עשיית חלל בשבת),

מהרגש אלקי.

דאלו הי' יודע ומרגיש את האמת אשר רק ברכת הוי' היא תעשיר,

ועשיית העסק אינה אלא כלי לברכת הוי'

(כמ"ש 60

„וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה"),

לא הי' מכניס את ראשו בהעסק,

בהמצאות ותחבולות שונות אשר ללא תועלת הן

(מאחר שברכת הוי' היא תעשיר).

ואדרבה,

עסקיו אלו המרובים,

המטרידים אותו מעניני תורה ועבודה,

הם המונעים ומעכבים מלהיות כלי ראוי לברכת הוי' 61 .

והנה גם מי שאינו מכניס את עסקיו לתוך ה„שבת" שלו,

עליו לדעת שישנה עוד אזהרה: „איסור יציאה חוץ לתחום" – אשר „בשבת"

(בזמן השייך לתומ"צ)

הרי גם בכוחות החיצונים שלו אסור לצאת חוץ לתחום – אסור לצאת ברגליו

(כוחותיו החיצונים)

חוץ לענין התומ"צ – כי התורה צ"ל ערוכה

בכל רמ"ח אברים 62 ,

ועד"ז בזמן התפלה,

עשיית מצוה וכו'.

ט.

והנה משנה האחרונה שבמס' עירובין היא בדין שרץ שנמצא במקדש.

פי' שגם לאחר קיומן של כל ההוראות שבמס' שבת ועירובין – בשביתת מוחו ממלאכה ובזהירות שב„שבת" גם „רגליו" ימצאו בתוך התחום – בכ"ז עדיין אפשר ונמצא שרץ במקדש שלו.

כי טומאת שרץ אינה טומאה היוצאת מגופו,

אלא שבאה מבחוץ; ובהיות שהעולם לא נזדכך עדיין,

הרי מצד חומריות העולם ישנה אפשרות של מציאות שרץ במקדשו,

אף שמצדו אינו שייך לזה.

ואף שהטומאה אינה מצדו ולכאורה אינו אשם בזה,

בכל זה,

לית מאן דפליג,

שעליו החובה להוציאה מן המקדש.

אלא דפליגי באיזה אופן: אם „להוציאה בהמיונו",

דהיינו להוציא את הטומאה ע"י אופן עבודה של התעסקות והתלבשות 63

(דלבושיו עכ"פ)

תומ"י – ואף ש„המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ" 64

– כדאי הוא,

בכדי שלא להשהות את הטומאה; או שהעבודה צ"ל – הזהירות

שלא ליגע בשרץ אפילו בלבושיו ולחפש „צבת של עץ" ולהוציאו בה,

ובל' התניא „יעשה עצמו כלא יודע כו'" ו„צריך קב"ע ושעת הכושר כו'" 65

שלא להרבות בטומאה,

שלא יתנוול עי"ז,

אף שעי"ז ישהה את התיקון.

ובכל אופן ובפרט עכשיו 66 ,

שנמצאים אנו סמוך לביאת המשיח,

וכבר כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה,

שהתשובה ה"ה בשעתא חדא

וברגעא חדא,

ותשובה מאה"ר מהפכת טמא לטהור 67 ,

הרי פשוט שהזכות והחובה על כל אחד לבער את רוח הטומאה מן הארץ ע"י הפצת המעינות 68

חוצה 69 ,

ולקרב ולמהר את ה„קא אתי מר",

בקרוב ממש.

(משיחת כ' מנ"א תשכ"ב)