בשלח ב

א.

עה״פ 1

״ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה והצאן כל הנשים אחרי׳ בתופים ובמחולות",

מעתיק רש״י התיבות "ותקח מרים הנביאה״ ומפרש: "היכן נתנבאה,

כש־ היתה אחות אהרן,

קודם שנולד משה,

אמרה עתידה אמי שתלד בן 2

כו׳ כדאי׳ בסוטה 3 .

ד״א 4

אחות אהרן לפי שמסר נפשו עלי׳ כשנצטרעה 5

נקראת על שמו" 6 .

בפשטות כוונת רש״י היא לתרץ קושיא פשוטה המתעוררת בלימוד הכתוב — וכמפורש במס׳ סוטה המצוייגת בפרש״י: "אחות אהרן ולא אחות משה

(בתמי׳)?

",

ומתרץ רש״י שאין תיבות "אחות אהרן" תואר על מרים

(שאז קשה "ולא אחות משה?

"),

אלא הן באות בהמשך לתיבת "הנביאה" שלפניהן: שהיתה "נביאה" כשהיתה עדיין רק "אחות אהרן קודם שנולד משה״ 7 .

והנבואה היתה: "עתידה אמי שתלד בן כו׳״.

ואח״כ מוסיף רש״י תירוץ שני

(למה נקראת רק "אחות אהרן״)

״לפי שמסר נפשו עלי׳ וכו״׳ 8 .

אבל עפי״ז צלה״ב:

א)

למה מעתיק רש״י התיבות ״ותקח מרים הנביאה״ — הרי התיבות המכריחות את פירושו הן: "אחות אהרן"

(שבזה קשה "ולא אחות משה"),

וא״כ הי׳ לו לרש״י להעתיק תיבות אלו 9

ולא "ותקח מרים הנביאה".

ב)

מה מכריח את רש״י להודיע כאן

(בפירוש הפשט של כתוב זה)

תוכן נבואת מרים?

לכאורה הו״ל לכתוב רק ׳"והיכן נתנבאה׳ כשהיתה אחות אהרן״ ותו לא! 10

ג)

לאידך,

מנ״ל לרש״י,

בפשוטו של מקרא,

שנבואת מרים היתה! ׳"עתידה אמי שתלד בן וכו׳"? 11

ד)

כידוע,

אין דרכו של רש״י לציין מקור פירושיו.

ובמקום שהוא כן מציין המקור,

ה״ז בשביל להוסיף ביאור לפירוש הכתוב: אלא שאין הוספה זו מוכרחת להבנת הפשט

(כי אז הי׳ רש״י כותבו בפירוש

(כדרכו — באופן שגם ה״בן חמש

(למקרא)

" יבין)),

רק שבאם יהי׳ התלמיד זריז וממולח יוקשה לו בפירוש שרש״י מביאו — ולתרץ הקושיא כותב רש״י "כדאיתא כו׳״ — שע״י העיון שם תתיישב הקושיא.

ובאם דברי רז״ל המובאים בפרש״י נמצאים בכמה מקומות,

ורש״י מציין לא׳ מהם

(ולא סתם "דאיתא בגמרא",

או כיו״ב)

— אז כוונתו שדוקא ע״י העיון במקום המצויין ברש״י יתוסף ביאור בפי׳ הכתוב 12

;

ועפ״ז בנדו״ד: מהי כוונת רש״י לתרץ בפי׳ פשט הכתוב ע״י ציון המקור?

מארז״ל זה נמצא במס׳ סוטה וגם במס׳ מגילה ורש״י מדייק ומציין לסוטה — והרי אדרבא,

מגילה

(שהיא בסדר מועד)

קודמת בש״ס למס׳ סוטה

(שבסדר נשים) 13

— שמזה מובן שדוקא ע״י מה דאיתא במם׳ סוטה יתוסף ביאור בפירושו.

ה)

למה מעתיק רש״י בפירושו הב׳ את התיבות "אחות אהרן" שכבר כתבם בפי׳ הא׳ והול״ל "ד״א לפי שמסר נפשו כו׳״?

וא״ו)

מדובר במה פעמים שבמקום שרש״י מביא ב׳ פירושים ואינו מקדים שיש כאן ב׳ פירושים

(שזה מראה ששקולים הם) 14 .

ה״ז הוכחה שבכל אחד מהפירושים ישנו קושי שאין בהשני; והפי׳ הראשון הוא העיקר,

אלא שאעפי״כ אין הוא מספיק עדיין,

וזקוקים להפי׳ הב׳.

ובנדו״ד: מהו הקושי שבב׳ הפירושים? 15

ב.

הביאור בכל זה:

כוונת רש״י בפירושו כאן היא לתרץ: א)

"הנביאה" בה״א הידיעה — היינו שנתנבאה כבר — היכן נתנבאה.

ב)

ועיקר: קושיא פשוטה המתעוררת בלימוד התיבות שמעתיקם "ותקח מרים הנביאה": מובן שכאשר התורה בסיפור מאורע מוסיפה תואר לאדם שמזכירה,

ה״ז או: א)

להודיע במי מדובר,

כי בלעדי התואר לא היינו יודעים זאת.

או ב)

להוסיף הבנה בהמאורע המסופר.

והנה בנדו״ד שהתורה מוסיפה תואר "הנביאה" ל״מרים",

מובן שאי״ז בכדי להודיע באיזו מרים מדובר,

כי עדיין לא ידענו

(עד פסוק זה)

שהיתה נביאה.

ועוד: תומ״י מפורש שהייתה "אחות אהרן",

שזהו בירור גמור.

ועכצ״ל שכוונת הכתוב שהמאורע המסופר כאן יש לו קשר עם זה שהיתה נביאה.

ולכאורה אי״ז מובן:

כבר למדנו בפ׳ ױרא״: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וגו׳" ופרש״י: ״כי נביא הוא — ויודע שלא נגעת בה כו׳",

היינו שענין הנביא הוא לדעת דברים נסתרים.

ובפרש״י בפ׳ ויצא״ ״לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות כו׳״ — ידיעת העתיד לבוא".

ובפרש״י וארא": "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות כו׳".

נמצא שגדר הנביא הוא: יודע דברים נסתרים,

יודע עתידות,

מדבר ומשמיע לעם דברי תוכחות כו׳.

וא״כ,

מהי השייכות של ",

ותקדו מרים״ עם זה שהיתר.

״,

הנביאה״ — הרי זה שלקחה מרים את התוף בידה ואמרה שירה׳ אינו ענין של ידיעת נסתרות או עתידות,

וגם לא השמיעה בזה תוכחות 20 ,

כ״א זוהי תוצאה טבעית מהרגש הנפש שלה בראותה הגם.

ובלשון רש״י בענין זה עצמו 21

: "אז כשראה

(משה)

הנס עלה בלבו שישיר שירה וכו׳ אמר לו לבו שישיר,

וכן עשה כו׳ וכן ביהושע כו׳ וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר כו׳״; ומובן בפשטות שגם מרים,

בראותה הנס,

עלה בלבה שתאמר שירה — ומה נוגע כאן שהיתה נביאה?

ג.

ומתרץ רש״י,

שאין כוונת הכתוב לומר שכאן,

במאורע זה יש שייכות לנבואה,

כ״א שתיבת "הנביאה" נמשכת למ״ש אח״כ בכתוב "אחות אהרן",

— כי תיבות אלו שבפירושו הן הן תיבות הכתוב

(וכאלו היו נדפסות באותיות גדולות),

אלא שבאמצע מכניס פירושו,

וכדרכו בכמה מקומות 22

היינו: שהתנבאה כשהיתה עדיין רק אחות אהרן,

קודם שנולד משה — וכוונת הכתוב בזה היא לתרץ קושיא:

בהכתובים שלפנ״ז בענין זה עצמו כתוב 23

",

ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו",

שמזה מובן עד כמה בטלים היו כל בנ״י אל משה באותה שעה.

ובכלל עוד קודם לזה ראו אשר ה׳ שמו ״אלקים״ לפרעה 24

שאפילו המשנה לפרעה בלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו" 25 .

וא״כ אי״מ: איך זה עשתה מעשה גדול כזה אמירת שירה וכו׳ "ותצאן כל הנשים אחרי׳ גו׳״ — ולא מציגו שנטלו רשות ממשה ע״ז?

לכן מוסיף הכתוב "הנביאה",

שהייתה נביאה ידועה,

גדולה ביותר,

עד שהתנבאה כשהיתה עדיין "אחות אהרן",

קודם שנולד משה" והנבואה היתה "עתידה אמי וכו׳",

לכך היתד.

יכולה לענות השירה בפני משה רבינו

(כדלהלן).

דהנה לכאורה טפי הול״ל "הנביאה בת עמרם״ אביו של משה,

משא״כ "אחות אהרן" שהי׳ נביא

(וטפל)

למשה — ומאחר שהכתוב מדגיש "הנביאה אחות אהרן" עכצ״ל שכוונתו לומר שתוכן הנבואה הוא הדיוק אהרן ולא משה — ״קודם לידת משה״ —

(כי באם כוונתו רק לומר שהתנבאה מכבר,

הול״ל "הנביאה מאז" וכיו״ב),

"אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו׳".

ובזה מודגשת גדולת דרגת נבואתה

(וערכה לדרגת משה) 26

: א)

התנבאה וידעה מקודם שעתיד משה

(רבן של ישראל — וכולם בטלים אליו)

להיולד.

ב)

התנבאה בענין שאינו שייך אלי׳ ביחוד

(כ״א בענין השייך לעמרם ויוכבד וכו׳).

ג)

עתידה אמי שתלד — היינו שעמרם ויוכבד בעולם ובכ״ז הנבואה באה על ידה —

שמכ״ז מוכח שדרגת נבואתה היתה גדולה ביותר 27 .

וזוהי כוונת הכתוב לומר: מכיון שהיתה נביאה,

ולא עוד אלא שהת־ נכאה קודם

(ועל)

הולדת משה,

לכן — "ותקח מרים וגו׳ ותען להם מרים וגו׳" "ותצאן כל הנשים אחרי׳ גו׳ ".

ד.

אבל לכאורה אי״ז מספיק עדיין: כיון שכוונת הכתוב לספר ערך נבואתה לגבי משה,

ולכן מפרש תוכן נבואתה ״אחות אהרן״,

כנ״ל — הרי

אדרבא הי׳ מתאים יותר לומר "הנביאה אחות משה",

אשר גם אז היתה מובנת הכוונה: מאחר שאין מאורע זה שייך לנבואה,

מוכרח לומר ש"הנביאה" נמשכת למ״ש אח״כ "אחות משה",

ויתירה מכשכותב "אחות אהרן" שהכוונה שהיתה ״אחות״ — בדרגת — משה בנבואה,

ועפ״י מש״ב רש״י בספר בראשית עה״פ 28

"שמעון ולוי אחים" "בעצה אחת וכו"׳?

ואף שנאמר 29

"ולא קם עוד נביא בישראל כמשה״ — הרי מפרש תומ״י שזהו בענין "אשר ידעו הוי׳ פא״פ",

ואדרבא הבטיח משה 30

"נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה״א".

ובדוחק י״ל: שבנדו״ד הרי אין מספיק להיות "אחות משה" בתור ״נביאה״,

שה״ז בדוגמת ״נביא — כמוני" שלא יעשה דבר גדול בזמן משה מבלי לשאלו,

כ״א צ״ל נביאה שנתנבא קודם משה׳ בימי עמרם ויוכבד וכו׳,

וכנ״ל.

וכיון שדוחק הוא׳ שהרי אין המדובר בנבואה׳ ועוד ועיקר — הרי כל בנ״י אמרו שירה — והחידוש הוא רק בזה שגם הנשים תאמרנה

(והרי אף הן היו באותו הנס)

— לכן מביא רש״י פי׳ ב׳ "ד״א אחות אהרן כו׳",

היינו שישנו עוד טעם למה מפרש דרגת מרים ע״י המלים "אחות אהרן"

(ולא ״אחות משה״)

— "לפי שמסר נפשו עלי׳ כשנצטרעה נקראת על שמו" היינו שכן היו קורין אותה 31 ,

ומכיון

שנקראה ע״ש אהרן.

לכן קוראה הכתוב "אחות אהרן".

ומתחיל רש״י פירושו השני בתיבת "

(ד״א)

אחות אהרן״ — להדגיש,

שאין זה ד״א בתירוץ הקושיא איך "ותקח מרים וגו׳" בפני משה כ״א רק ד״א בתיבות "אחות אהרן"

(ולא "אחות משה") 32 ,

אבל התירוץ על הקושיא הנ״ל — הוא כפי׳ הראשון 33 .

אבל לפי ד״א זה קשה 34

שהרי כאן מדובר בקרי״ס — ו״נקראת על שמו״ של אהרן — "אחות אהרן" ולא ״אחות משה״ — מצד מאורע שאירע כמה זמן אח״בו

ועוד ועיקר — כאן צ״ל הדיבור במעלתה של מרים ואיך יקראגה אחות אהרן — המזכיר שנצשרעה! — ולכן פי׳ הא׳ קודם.

אבל לכאורה אין מקום לומר בפשטות הכתובים שהתנבאה קודם שנולד משה,

שהרי היתה אז קטנה עדיין 35

— לכן מוסיף רש״י כדאי׳ בסוטה,

ושם

(משא״ב במם׳ מגילה)

אמרז״ל

(לפני מאמר זה)

בביאור מ״ש 36

"ותלך העלמה וגו׳״ — "מלמד שהלכה בזריזות כעלמה",

שמזה מובן שעם היותה קטנה בשנים,

היו בה תכונות של גדולה

("עלמה"),

וראוי׳ היתד.

שתחול עלי׳ נבואה 37 .

ה.

מ״יינה של תורה" בפי׳ רש״י דילן:

מרים מורה על ספי׳ המלכות״ — ובספירת המלכות מוצאים אנו ב׳ ענינים 39

: ספירת המלכות מושרשת בעצמות׳ למעלה מכל הספירות 40

: ספי׳ המל' "לית לה מגרמה כלום"

(בדוגמת הלבנה שנמשלה אלי׳),

כ״א רק מה שמקבלת מהספירות שלמעלה ממנה: ולפי שהיא בבחי׳ ביטול גמור,

ורק מקבלת מהספירות שלמעלה ממנה",

לכן אפשר שיורגש בה כה העצמות שישנו בהאור הנמשך אלי' 42

(אף שאינו מורגש בהספירות שלמע׳ ממנה 43 ).

עד״ז הוא במרים — ומרומז הדבר בב׳ הפירושים שברש״י!

פי׳ הראשון מדבר במעלותי׳ של מרים — שהיתה נביאה,

ונביאה גדולה ומנבאה

(ומגלה וממשיכה)

לידת

משה,

ובפי׳ הב׳ מבואר ש״נקראת על שמו״ של אהרן — היינו שבטילה וטפילה אליו וע״י מס״נ דאהרן עלי׳ 44

פעל אשר יכופר דיבורה וכו׳! ונת״ל שגם לפי׳ הב׳ "מרים הנביאה אחות" — מדגיש גודל מעלת מרים: זה שישנן מעלות במרים,

ספי׳ המלכות

(התחלת פרש״י)

הוא לפי שבמילה לאהרן,

בחי׳ שושבינא דמטרוניתא 45 ,

ז״א",

שלמעלה ממנה

(פי׳ הב׳).

ומזה הוראה מיוחדת לנשי ובנות ישראל: שאף שכו״כ מעלות בהן,

שאין בהאנשים 47

(עד שלעת״ל "נקיבה תסובב גבר״ 48 ),

מ״מ עליהן לדעת אשר,

כמרז״ל 49

"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה",

ועי״ז דוקא תבואנה לידי גילוי המעלות הנמצאות בהן.

והוראה זו היא לא רק בנוגע לאותן המעלות אשר נראה בגלוי שהן מקבלות מבעליהן,

אלא גם — להמעלות שישנן בהנשים מצ״ע,

וכמרומז ג״כ בפרש״י דילן *

דלכאורה אי״מ: למה באמת

(אהרן מסר נפשו עלי׳,

ולכן)

"נקראת על שמו" של אהרן דוקא?

אמנם הטעם

בזה,

כי צד השווה בהם: ענינו של אהרן הוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ 50

: וכן ענינה של מרים הוא "פועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה״ 51

— ולכן הוא מסר נפשו עלי/ ונקראת על שמו.

ובזה הרמז,

שאף בהענינים שהן ממעלות הנשים מצ״ע,

וכלשון רש״י "כדרך הנשים המפייסות וכו׳",

היינו

שמטבע האשה לקרב וכו' 52 ,

גם בזה אומרים שהיא "נקראת על שמו" של אהרן,

שצריכה לקבל גם זה מהבעל וכו'.

ולאידך מובן,

שלאחר שמקבלת מהבעל,

מתגלות בה כל מעלותי׳ עוד באופן נעלה יותר מהבעל,

והיא גם משפעת מעלותי׳ אליו,

עד שלעת״ל יבוא הדבר לידי גילוי,

כי "נקיבה תסובב גבר".

(משיחת ש״פ בשלח ויו"ד שבט תשכ״ז)