בא ב

א.

מהפסוק „וכל בכור אדם בבניך תפדה" שבפרשתנו 1

למדין בירושלמי 2

(נוסף על עצם חיוב האב לפדות את בנו בכורו 3 )

שאם לא פדה האב את בנו,

חייב הבן לפדות את עצמו 4

(כשיגדיל 5 ).

אמנם בבבלי 6

למדין דין זה מהפסוק „פדה תפדה גו'" 7

הנאמר בפ' קרח 8 .

וצריך להבין: א)

מאי בינייהו מאיזה פסוק ילפינן שאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו; ב)

מאי טעמא בבבלי נלמד הוא מהפסוק „פדה תפדה",

ובירושלמי – מהפסוק שבפרשתנו?

ב.

והנה יש הפרש,

בתוכן ובענין,

בין הציווי של פדיון הבן האמור בפרשתנו ובין זה הנאמר בפ' קרח: א)

בפרשתנו נאמר „וכל בכור אדם בבניך תפדה",

„וכל בכור בני אפדה" 9 ,

– מפורש בה שהאב הוא שצריך לפדות את בנו הבכור,

משא"כ בפ' קרח שנאמר סתם: „אך פדה תפדה את בכור האדם".

ב)

בפרשתנו בא הציווי בהמשך להענין דיציאת מצרים,

והוא הטעם לציווי זה: „ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים ..

על כן ..

כל בכור בני אפדה"; בפ' קרח נאמר פדה"ב בפרשת מתנות כהונה

(ובהוספת פרטים: „מבן חודש",

„חמשת שקלים" 10 ).

ועפ"ז יל"פ טעם ההפרש שבין הבבלי והירושלמי בנוגע למקורו של הדין באם לא פדאו אביו שהבן חייב לפדות א"ע,

אלא שיש להקדים פירוש וביאור הסיום דמסכת פסחים בענין פדיון הבן.

ג.

בסוף מס' פסחים איתא: „ר' שמלאי אקלע לפדיון הבן,

בעו מיני': פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך,

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך – כהן מברך דקמטי הנאה

לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה* 10 ?

לא הוה בידי'.

אתא שאיל בי' מדרשא,

אמרו לי' אבי הבן מברך שתים.

והלכתא אבי הבן מברך שתים".

וצריך להבין: הרי הבעייא „כהן מברך או אבי הבן מברך",

היא רק בנוגע לברכת „שהחיינו" – ומה מקום לההקדמה

(ודמילתא – דפשיטא)

„פשיטא – על פדיון הבן כו' אבי הבן מברך"?

והנה קושיא זו הקשה בצל"ח,

ומתרץ דהכוונה בזה להדגיש שהבעייא בברכת שהחיינו באה מצד הדיוק בנוסח הברכה של פדיון הבן 11

– ומבאר את זה בשני אופנים: א)

מזה שמברכים „על פדיון הבן"

(ולא לפדות)

מוכח שאפשר לפדות גם ע"י שליח 12 ,

ומכיון שכן מתעוררת הבעי' מי מברך ברכת שהחיינו: אבי הבן מברך אותה – אעפ"י שמפ"ז תבוטל לפעמים ברכה זו,

היינו בעשותו שליח לפדות את בנו 13

– מ"מ האב מברך משום „דקא עביד מצוה"; או שטעם זה,

ביטול הברכה כשנעשה ע"י שליח,

מכריע לתקן שהכהן מברך,

שאז מברך בכל פדיון מאחר „דקמטי הנאה לידי'" בכל פעם.

ב)

הנוסח „על"

(פדיון הבן)

מוכיח שאין מצות הפדיון נעשית ונגמרת ע"י אבי הבן לחוד,

כי אם בסיוע הכהן שמקבל הפדיון 14 ,

ולכך

מספקא לי' מי מברך שהחיינו כיון שע"י שניהם נעשית המצוה והכהן הרי

(גם)

מטי הנאה לידי'.

אבל יסוד פירושו זה – שהספק של ה„בעו מיני'" אינו אלא מדיוק הלשון על פדיון הבן – אינו מתיישב כ"כ בסגנון והמשך הענין בגמרא:

א)

מה„ניגוד": פשיטא כו' ברוך כו' כהן מברך או אבי הבן כו' – משמע דהפשיטותא היא באותו הנושא שבו הבעיא

(המברך).

ב)

אם עיקר ההדגשה הוא

(לא בזה דפשיטא שהאב הוא המברך על הפדיון,

אלא)

בנוסח הברכה – א"כ הול"ל בסדר הפוך: „פשיטא

(ש)

אבי הבן מברך

(בנוסח)

על פדיון הבן",

ולא כפי שהוא לפנינו „פשיטא על פדיון הבן כו' אבי הבן

(הוא ה)

מברך",

דמשמע דלא נחתי לדייק בהברכה,

אלא מי הוא המברך 15 .

ג)

הול"ל בקיצור: כיון דעל פדה"ב מברך על פדה"ב ברוך שהחיינו כו' כהן מברך כו'.

וא"כ הדרא קושי' לדוכתא,

מה טעם לההקדמה שאבי הבן מברך על פדיון הבן?

ועד"ז יש להקשות גם בסיפא דענינא,

במה שאמרו לר' שמלאי בבי' מדרשא ש„אבי הבן מברך שתים",

וגם בהסיום בגמ' „והלכתא אבי הבן מברך שתים" – וכי מנינא אתא לאשמעינן?

והלא לא היתה הבעי' בשתי הברכות,

אלא באחת

(שהחיינו),

ולא הול"ל אלא „אבי הבן מברך שהחיינו".

ד.

גם צריך להבין: מהי השייכות של מצות פדיון הבן וברכתה

(שלכן סודרה בסיום)

למסכת פסחים?

בפי' הרשב"ם מבואר,

„משום דאיירי מתניתן בשני מיני ברכות באדם אחד ומעשה אחד התלוי זה בזה כגון פסח וזבח שחגיגה באה עם הפסח משום הכי נקט נמי להאי עובדא דאבי הבן מברך שתים".

אמנם זה אתי שפיר בנוגע להגמרא: אבל עצ"ע בהרי"ף והרא"ש,

שגם הם הביאו הלכה זו במס' פסחים,

ודרכם הם הלא הוא „שמאספים פסקי הלכות מש"ס לאותו מסכת שעסקה בדין זה"

(ולא הי' להם להביאה אלא במס' בכורות לחודא) 16 ?

אלא ודאי שדין הנ"ל בפדיון הבן יש לו שייכות מיוחדת למס' פסחים.

ה.

והביאור בכל זה: המצוה דפדיון נעשית ע"י שלשה משתתפים: אבי הבן הפודה את בנו,

הבן – הנפדה,

והכהן המקבל דמי פדיון.

והנה השתתפות הכהן,

בזה שמקבל דמי הפדיון

(ועי"ז נפדה הבכור),

אין ענינה שעליו הוטל החיוב לפדות בכור מישראל,

אלא שהוא חלק או תנאי במצות הפדי': שאין הפדיון נעשה

כ"א ע"י נתינת הכסף להכהן 17 .

בנוגע לאבי הבן הפודה ושל בנו הנפדה,

י"ל בב' אופנים:

א)

מצות הפדי' היא על הבן,

אבל היות שא"א לו לפדות את עצמו בקטנותו 18 ,

בעת חלות המצוה,

הטילה התורה את המצוה על האב לפדות את בנו,

ונכנס במקומו בחיוב זה.

ב)

מעיקרא דדינא חיוב הפדי' הוא על האב – מצות הפדיון היא מצות האב 19 .

מהנפק"מ לדינא בין שני האופנים: אם לא פדאו אביו בקטנותו עד שגדל

הבן על מי מהם מוטל חיוב הפדי'?

דאם נימא כסברה הראשונה,

שעיקר מצות הפדיון היא חובת הבן – הרי בנדון זה,

שגדל הבן וכבר ראוי הוא – ולכן גם חייב הוא – לפדות את עצמו,

נפקע חיובו

(ובמילא גם זכותו)

של האב בפדיית בנו בכורו 18 .

אבל אם נימא שהחיוב מעיקרי' הוא על האב,

הרי גם לאחר שגדל הבן ולא נפדה עדיין נשאר האב בחיובו ובזכותו 20

; אלא שישנו לימוד מיוחד דאם לא פדאו אביו חייב לפדות א"ע,

כנ"ל.

ובזה יש לבאר החילוק שבין הבבלי והירושלמי בנוגע למקורה של הלכה זו בקרא:

לסוגיית הירושלמי שגם דין זה,

שאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו,

נלמד הוא מאותו הפסוק „וכל בכור אדם בבניך תפדה" שממנו למדין שהאב חייב לפדות את בנו,

– היינו שבראשית מקורה של מצות פדיון הבן בכתוב נכללו ב' החיובים

(של האב והבן)

כאחד 21

– מסתבר שהמצוה בעיקרה היא חובת הבן ושממנה מסובבת גם חובת האב המפורשת בתורה: מכיון שהמצוה היא לפדותו בקטנותו,

שאז א"א לו לפדות עצמו,

לכן אמרה תורה שהאב יפדה את בנו

(במקום הבן).

משא"כ לפי סוגיית הבבלי,

שהלכה

זו

(שהבן חייב לפדות א"ע אם לא פדאו אביו)

ילפינן מפסוק אחר

(הנאמר כפרט אחד בפרשת מתנות כהונה) 22 ,

ולא מאותו הפסוק שבפרשת פדה"ב שבו נאמר דין פדיון על האב 23

– מזה מוכח שחיובו של הבן אין לו מקום וקשר בחיובי' דקרא שעל האב,

אלא שהוא לימוד נוסף במק"א בתורה 24

שגם הבן יכול לפדות את עצמו כשיגדל.

ז.

א.

שעצם המצוה דפדיון הבן הוא חובת האב,

ולא של הבן,

אלא שלאחר שגדל הבן הרי

(לא שנפקע עי"ז משהו,

ובנדו"ד – חיובו וזכותו של האב,

דמהיכא תיתי,

אלא ש)

נעשה הבן מחויב בכל המצות ובהן ג"ז שבאם

(לא פדאו האב,

ופשיטא באם)

אין האב רוצה 25

לפדות את הבן,

הטילה התורה חיוב זה על הבן 26 .

ו.

ועפ"ז תתיישב גם התמי' הנ"ל בסיומא דמסכת פסחים – טעם ההקדמה „פשיטא ..

אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך" – כי דוקא לאחר הקדמה זו מובנת הבעייא מי מברך ברכת שהחיינו:

הדיוק הוא: כיון ד„פשיטא"

(בלי כל תנאים)

דעל פדיון הבן האב מברך – היינו לעולם,

גם לאחר שגדל הבן

(ובנוסח שהאב אומר – „אשר קדשנו במצותיו וצונו" 27 ).

כלומר: אם אין האב מברך ברכה זו

(כשגדל הבן)

אלא הבן,

והיינו מפני שהמצוה היא חובת הבן

(אלא שהתורה הכניסה את האב בחיוב זה כשאי אפשר להבן)

– אז לא הי' מיבעי להו מי מברך שהחיינו

(בפדיון שבקטנותו של הבן),

כי פשיטא שהכהן מברך כיון שהברכה שלו תהי' על ההנאה דמטי לידי',

דאין סברא לומר שאבי הבן יברכה,

מאחר שאין זו מצותו מעיקרא דדינא,

אלא שהוא רק עושה מצות בנו 28

(וע"ד שהעושה

מצוה לאחרים אין מברך שהחיינו 29 ).

אבל מכיון ד„פשיטא" שברכת „אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך

(לעולם)

",

שמזה מוכח דפדיון הבן מצותו של האב היא – א"כ מיבעייא לן מי מברך שהחיינו,

האב או הכהן,

מאחר דשניהם שווים בה לכאורה: האב יברך „דקא עביד מצוה",

שאותו זיכה הקב"ה במצוה זו

(הבאה מזמן לזמן 30 ),

או שהכהן יברך כיון „דמטי הנאה לידי'",

ו„כל שמחת לבב הבאה לאדם כו' חייב לברך עלי'" 31 .

[וא"ת: א"כ יברכו שניהם

„שהחיינו",

אבי הבן

(על הנתינה)

מצד זכות המצוה והכהן

(על הקבלה)

משום „דמטי הנאה לידי'"?

י"ל,

מאחר שנקטינן דאין מברכין „שהחיינו" על כל הנאה הבאה לו לאדם אלא רק בהנאת דבר חשוב ומיוחד

(שלכן מברכין רק אם קנה בית חדש או בגד חדש וכו') 32 ,

לכן בנדו"ד,

אין על הכהן לברך „שהחיינו" מצד הנאתו בקבלת ה' סלעים בלבד,

אלא משום שהנאה זו באה לו ממצות פדיון הבן 33 ,

והמצוה

(אף שנעשית

ע"י אחר – האב)

הוא דאחשבי' 34

לההנאה 35

– ואם האב יברך שהחיינו,

היינו שמברך על עצם המצוה,

אין מקום להכהן לברך שהחיינו בקשר עם הטפל שבה

(ד„אחשבה לההנאה"),

וא"כ אין הברכה אלא על ההנאה לבדה 36 ].

ועפ"י הסבר הנ"ל יובן ג"כ דיוק הלשון

(לאחר ש„שאיל בי' מדרשא")

„אמרו לי' אבי הבן מברך שתים",

ולא

(דיים לפשוט את הבעי' לבדה)

ש„אבי הבן מברך שהחיינו": להדגיש דהטעם אחד הוא בשתיהן; שעיקר מצות פדה"ב דילי' היא

(ולא שבא במקום הבן,

ולכן מברך על פדה"ב גם כשיש מקום לחיוב על הבן)

; עיקר ברכת שהחיינו דילי' היא

(ולכן מברכה אף דמטי הנאה לידי כהן,

בדוגמת חיוב הבן,

וכנ"ל).

באם הי' נאמר „אבי הבן מברך שהחיינו",

לא הוה ידעינן טעמא דמילתא והי' אפשר לומר דזהו משום שאין די בהנאה זו דמטי לידי' דכהן לברך עלי' שהחיינו 37

(כשם שאין מברכים רק אם קנה בית חדש וכו'; וע"ד שאין הכהן מברך על כל מתנות כהונה 38

וכיו"ב).

ז.

ועפ"ז יל"פ השייכות של הענין דפדיון הבן למסכת פסחים,

כשם שמצותה

(העיקרית)

של פדיון הבן

(„וכל בכור אדם בבניך תפדה")

נאמרה בתורה שבכתב בהמשך לטעמו וסיבתו של הציווי – „ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים" 9

והציל את „בני בכורי ישראל" 39 ,

ולכן מחוייב כל אב מבנ"י לפדות את בנו בכורו – עד"ז הוא הסדר והענין

(בתושבע"פ)

במס' פסחים,

שעיקרו ותוכנו של הפסח הוא „אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים

(במכת בכורות)

ואת

(בכורות)

בתינו הציל" 40

– הרי הוא הוא הטעם למצות פדיון הבן,

ולכן הרי היא המסובב והסיום של מס' פסחים.

ובשייכות סיום זה למס' פסחים מרומז גם הטעם הנ"ל בהא שהאב מברך שהחיינו: כיון שהצלת „בני

בכורי ישראל"

(סיבת הציווי)

היתה ע"י ש„פסח הוי'" 41 ,

ולאחרי זה

„הוציא הוי'",

הקב"ה בעצמו פדה בנו בכורו מארץ מצרים,

מזה מובן שגם בהמסובב,

במצות פדיון הבן 42 ,

המצוה היא על האב לפדות בנו בכורו.

ח.

עפ"י כל הנ"ל יש לבאר את הסיום דמסכת פסחים בפנימיות הענינים – הסיום והשלימות דהפדיון של „בני בכורי ישראל"

(מהגלות,

היינו הגלות הזה האחרון),

שהרי „חוקיו ומשפטיו לישראל כו' הוא עושה

(בעצמו)

" 43 ,

ובודאי יקיים הקב"ה מצות פדיון הבן* 43 ,

לפדות בנו בכורו

(מהגלות).

והתחלת הסיום 44

: „ר' שמלאי"

שהוא בעל השמועה והפס"ד 45

: לעולם יסדר 46

אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל,

וכללות סדור שבחו של הקב"ה הוא בשנים: בנגלה

חכ' 52 ),

ו„כהן" שהוא איש החסד 53 ,

הוא מדריגת האור שבאה בהשתלשלות.

וזהו ופשיטא דעל פדיון הבן אבי הבן מברך,

ברכה מל' המשכה 54 ,

דהמשכת הגאולה עצמה תהי' מבחי' „אב" שלמעלה מסדר השתלשלות.

וכמו שהי' בגאולה הראשונה של בנ"י – מארץ מצרים – שהקב"ה בכבודו ובעצמו גאלם 55 ,

ואף שמצד סדר השתל' הי' מקום לטענה „אלו עובדי כו' ואלו עובדים וכו'" 56 .

ועל אחת כמה וכמה בגאולה השלימה מגלותנו זה האחרון,

דדבר פשוט הוא,

שפדייתנו וגאולתנו תהי' ע"י אבינו שבשמים בכבודו ובעצמו – שלמעלה מסדר השתל'.

אלא שהבעייא היא בנוגע לברכת „שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה",

היינו לא במקורה ושרשה של המשכת עצם הגאולה אלא באופן ואיכות המשכתה בזמן

(ומקום)

למטה,

הנה בזה מיבעי' מי מברך כהן דמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקעביד מצוה:

„כהן מברך": דברכתה והמשכתה של הגאולה תהי' ע"י הכהן איש החסד.

ז.

א.

עם היות ששרשה הוא מלמעלה מסדר השתלשלות בכ"ז

ובנסתר,

וכנוסח הברכות 47

ברוך אתה כו' אשר קדשנו; „אתה"

(לנוכח)

– בנגלה

(ממכ"ע – סדר השתלשלות),

ו„קדשנו" בנסתר

(סוכ"ע – למעלה מהשתלשלות).

והנה סדר השבח צ"ל כמה פעמים בכל יום.

ובענין עקרי – „לאהבה את ה"א ולעבדו בכל לבבכם 48

איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה" 49 .

ומובן שתנויי דר' שמלאי בענין זה הווי.

ולכן כאשר

„אקלע לפדיון הבן" – אקלע לידי' ג"כ שקו"ט השייך גם לנדו"ז – דוגמת פדה"ב דעובדא שבש"ס – בנוגע לפדיון „בני בכורי ישראל",

פדיון כללות בנ"י בדורותינו אלה שהם עקבתא דמשיחא

(וכדמוכח מכל הסימנים דסיום מס' סוטה),

הזמן ד„אקלע לפדיון הבן" שהקב"ה עומד לפדות בנו בכורו מהגלות.

וממשיך בסיום

(הגלות)

ואומר: „פשיטא אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך",

והאיבעי' היא מי מברך שהחיינו,

כהן מברך או אבי הבן מברך:

דהנה החילוק בין בחי' אב ובחי' כהן הוא דבחי' „אב" הוא האור א"ס ב"ה שלמעלה מהשתל' 50

(וכידוע דאב הוא בחי' חכמה 51

שהו"ע אלפיים שנה קדמה תורה לעולם – בחי' אאלפך

המשכתה „בזמן הזה" תהי' ע"י מדת החסד,

בדרך סדר השתלשלות.

והטעם ע"ז: „דקמטי הנאה לידי'" – שהרי „שכינתא בגלותא",

מדרי' אלקות

(ממכ"ע)

שהיא,

כביכול,

בגלות,

וכמרז"ל 57

„גלו לאדום שכינה עמהם"

(ובהגאולה נאמר)

„ושב ה"א את שבותך 58

והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן כו'" 59

– מטי הנאה לידי' – ד„אלקיכם כהן הוא" 60

;

גם י"ל,

ענינה של הגאולה הוא

(גם)

„הנאה"

(בתור שכר 61 )

דמטי ע"י גאולתן של בנ"י,

ולכן אפשר שהגאולה תעבור דרך לבושי הטבע וכו',

שהרי גם באופן זה „מטי הנאה" – ישנה הנאת הגאולה.

אמנם מאידך סברא ש„אבי הבן מברך": שגם המשכתה ופעולתה של הגאולה „בזמן הזה" תהי' ע"י ה„אב" – אבינו שבשמים.

למעלה מהשתל' בתוך גדרי „הזמן

(ומקום)

הזה",

שגם אופן הגאולה יהי' בדרך למעלה מהטבע לגמרי 64 .

ובעי' זו איפשטא באמרם „אבי הבן מברך שתים": מכיון שפדיון הבן בכורו היא מצותו של אבינו

שבשמים,

הרי כמו שראשית המשכת הגאולה

(ברכה ראשונה),

היא למע' מסדר השתל' – כמו"כ הוא באופן המשכתה והגעתה למטה תהי' ע"י „האב" – שלא תעבור דרך סדרי הטבע וכו',

כ"א בשעתא חדא וברגעא חדא 65

ובחסד וברחמים עד שתתבטא גם ברגש השמחה והעונג של הגוף כפשוטו 66 .

ומרומז הוא גם בהשייכות של פדיון הבן למס' פסחים

(נוסף על המבואר לעיל שענין מס' פסחים הוא מה שהקב"ה בעצמו פדה את „בני בכורי ישראל" ביצי"מ,

יש בזה רמז גם הגאולה העתידה)

שפסח הוא גם מל' חס 67

(הקב"ה עלן)

שזהו ל' תרגום

וכן תרגם אונקלס עה"פ „ופסחתי" – „ואיחוס",

„ופסח הוי'" – „ויחוס ה'" 68 ,

והיינו שהפדי' של בנו בכורו תומשך גם ב„תרגום"

(בלשון ולבושי העולם 69 )

באופן של רחמים רבים 70

וחמלה גדולה.

ומתחלה אמרו זה בבי' מדרשא היינו בד' אמות של תורה,

ואח"כ מסיים

„והלכתא אבי הבן מברך שתים",

שנמשך הענין גם בהליכות עולם 71

ש„אבי הבן מברך שתים" – שבין עצם הפדי',

ובין המשכתה למטה מעשרה טפחים תהי' מלמע' מסדר השתל',

באופן של דילוג

(שגם זה מהפירושים של „ופסח ה'" 72 ),

בטוב הנראה והנגלה,

בקרוב ממש.

(משיחת י"א ניסן תשכ"ב)