בא א

א.

כתוב בפרשתנו 1

- בקשרלחגה“פ - „וביום הראשון מקרא קודש גו‘ כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“ - היינו שיו“ט אסור בעשיית מלאכה

(כשבת),

פרט למלאכות שהן לצורך אוכל נפש שהן מותרות ביום טוב.

ונשנה האיסור דעשיית מלאכה כ“פ 2

בתורה בכל חג בפ“ע - ובכולם נאמר: „כל מלאכת עבודה לא תעשו“,

ולא פירש בהם הכתוב היתר עשיית מלאכת אוכל נפש.

וצלה“ב טעם שינויים אלו.

והנה הרמב“ן 3

כתב ע“ז: פי‘ „מלאכת עבודה“ כל מלאכה שאינה לצורך או“נ,

כענין שנאמר 4

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ובכל 5

עבודה בשדה ונעבדתם ונזרעתם 6 ..

ומלאכה שהיא באו“נ היא מלאכת הנאה לא „מלאכת עבודה“,

וזה

מתבאר בתורה,

כי בחג המצות שאמר תחלה „כל מלאכה לא יעשה בהם“ הוצרך לפרש „אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“,

ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר „כל מלאכת עבודה לא תעשו“ לאסור כל מלאכה שאיננה או“נ ולהודיע שאו“נ מותר בהן.

ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים כל מלאכה,

ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי „מלאכת עבודה“ ילמד ע“ז כו‘,

ומפני שמזכיר שם

(בחג המצות)

כל מלאכה הוצרך לפרש 7

„אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“.

ומבואר מדברי הרמב“ן שלא אסרה התורה ביו“ט אלא „מלאכת עבודה“ וזה גופא מלמדנו שמלאכת או“נ לא נאסרה מלכתחילה היות ומלאכת או“נ אינה בכלל „מלאכת עבודה“.

ב.

והנה ההיתר דעשיית מלאכת או“נ ביו“ט אפשר לבאר בב‘ אופנים 8

:

א)

גם מלאכות או“נ אסורות מצ“ע שהרי הן בכלל „כל מלאכה לא יעשה בהם“,

אך כשנעשות לצורך או“נ -הוציאה אותן התורה מכלל „כל מלאכה“ - היינו,

שצורך האוכל הוא טעם וסיבה להתיר איסור מלאכות אלו.

ב)

וכן נראה מדברי הרמב“ן 9

הנ“ל - מלכתחילה אין מלאכות או“נ בכלל איסור מלאכה; והכתוב „אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“ בא ללמד פי‘ הכלל ד„כל מלאכה לא יעשה בהם“ שאין המדובר אלא במלאכות שאינן לצורך או“נ.

היינו,

ש„אשר יאכל לכל נפש“ הוא סימן 10

וקביעות ההגדרה של אלו מלאכות שלא חל בהן האיסור.

ונפק“מ להלכה: המתענה 11

ביו“ט אי מותר מדאורייתא במלאכת או“נ.

להסברא

(דמלאכות אלו אסורות מצ“ע,

אלא)

שהותרו מטעם שהן צורך או“נ הרי מובן שהיתר זה אינו אלא במי שאוכל ביו“ט; אבל המתענה ביו“ט,

מכיון שאין לו צורך אכילה במלאכות אלו נשאר לגבי‘ האיסור שבהן.

משא“כ להסברא שמעולם לא נאסרו מלאכות או“נ ביו“ט - גם המתענה מותר לעשות מלאכות אלו.

ולכאורה י“ל דפליגי בזה ב“ש וב“ה במס‘ ביצה 12

: ב“ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו‘ לרה“ר וב“ה מתירין,

ומפרש בגמרא דפליגי אי אמרינן „מתוך שהותרה לצורך

(או“נ)

הותרה

(נמי)

שלא לצורך“.

בפשטות יש לפרש,

דב“ה סברי דב„אך אשר יאכל לכל נפש“ הופקעו מלאכות או“נ מגדר איסור מעיקרא,

ולכן מותרות הן גם כשאינן לצורך או“נ 13

; וב“ש סברי,

ד„אשר יאכל לכל נפש“ הוא טעם להתיר מלאכות אלו,

ובמילא לא התירתן תורה אלא כשעשייתן היא לצורך או“נ - וכשאינן לצורך או“נ הרי הן באיסורן 14 .

ג.

אדמוה“ז בשלחנו 15

כותב: ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות כו‘ הן הנקראים ימים טובים וכל העושה מלאכת עבודה בא‘ מהן הרי זה לוקה מה“ת שנא‘ „כל מלאכת עבודה לא תעשו גו‘“ ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה כו‘ אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כו‘ נקראין כל מלאכות אלו כו‘ מלאכת אוכל נפש

שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו“ט שנאמר „אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“.

והנה מדברי אדמוה“ז בתחלתם „ומהו מלאכת עבודה,

כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה“ משמע

(כסברת הרמב“ן),

ד„מלאכת עבודה“ פי‘ מלאכה שאינה לצורך או“נ,

ולכן מלאכת או“נ מותרת מעיקרא.

אמנם ממ“ש בהמשך דבריו „שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו“ט“ משמע שגם מלאכות אלו הן בכלל מלאכות האסורות ביו“ט אלא שהתורה התירתן

(בפסוק דידן)

לצורך אכילת יו“ט -והיינו שצורך או“נ הוא הטעם להתיר מלאכות אלו,

האסורות מצ“ע - ועפ“ז לכאורה סתרי דבריו אהדדי?

ד.

והנה בפירוש דעת ב“ה „מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך“,

פליגי רש“י 16

ותוס' 17

: רש“י מפרש שהותרה המלאכה גם אם אינה לצורך כלל - היינו שמדאורייתא מותרת המלאכה לגמרי,

ורק מדרבנן צ“ל צורך קצת.

והתוס‘ סברי דההיתר „שלא לצורך“ היינו שאין בה צורך או“נ אבל צ“ל צורך היום קצת -והיינו שגם מדאורייתא לא הותרה המלאכה לגמרי,

ואינה מותרת אא“כ יש בה צורך היום קצת 18 .

והנה עפ”י המבואר לעיל

(ס”ב)

- דב”ה סברי דמלאכות או”נ לא נכללו מלכתחילה בכלל האיסור -מובנת היטב סברת רש”י 19

דמותרות מדאורייתא גם אם אינן לצורך כלל.

אמנם לדעת התוס' צלה”ב:

[דהרי לכאורה אאפ”ל דהתוס' פליגי על רש”י וסברי בדעת ב”ה שצורך או”נ הוא טעם להתיר מלאכות אלו - דא”כ לא מהני מה שיש צורך היום קצת 20 ,

אם לא לצורך או“נ ממש,

שזהו טעם ההיתר כנ”ל; ועכצ”ל כי גם לדעת התוס' סברי ב“ה שמלאכות או“נ הן מלאכות מותרות 21

- ולפי“ז אי“מ]

מכיון שמלכתחילה לא נכללו מלאכות אלו בכלל האיסור,

צ“ל מותרות גם כשאינן לצורך היום כלל?

בהסבר מחלוקת זו דרש“י ותוס‘ י“ל: נתבאר לעיל בשם הרמב“ן שמלאכות או“נ אינן „מלאכות עבודה“ אלא „מלאכות הנאה“ ואינן נכללות בהאיסור ד„כל מלאכת עבודה לא תעשו“ - ולרש“י הפי‘ דסברא זו דמלאכות דלצורך או“נ הן בעצם סוג מיוחד

שמהותן „מלאכת הנאה“,

היינו שאינן זקוקות לכוונת האדם בעשיית המלאכות בכדי להפכן ל„מלאכת הנאה“,

ולכן אין הפרש בין עשיית מלאכות אלו לתכלית וצורך של הנאה ותענוג לעשייתן שלא לשם תכלית וצורך זה או אחר 22 ,

דמכיון שהמלאכה מהותה „מלאכת הנאה“ הרי לא נכנסה מלכתחילה בכלל „מלאכת עבודה לא תעשו“ - ולכן מותר לעשותן בכל אופן,

גם אם אינן לצורך היום כלל.

ודעת התוס‘: גם מלאכות או“נ אינן שונות במהותן משאר המלאכות,

אלא - באם נעשות לצורך הנאת האדם ביו“ט

(צורך או“נ,

או צורך אחר שהוא להנאת היום)

אז אינן 23

בכלל האיסור ד„מלאכת עבודה“.

אבל כשאינן לצורך היום,

הרי הן בגדר „מלאכות עבודה” 24

האסורות ביו“ט -

ולכן 25

סברי תוס‘ שצריך להיות צורך היום קצת.

בסגנון אחר קצת:

רש“י סובר 26

דב„אך אשר יאכל לכל נפש ..

יעשה לכם“ הגדירה התורה מלאכות אלו כסוג בפ“ע

(„מלאכת הנאה“)

מצד עצמם וגוף פעולתן.

ותוס‘ סברי דב„אך אשר יאכל ..

יעשה לכם“ הגדירה התורה מלאכות אלו לפי מטרתם וכוונת עשייתן -שכשנעשות לצורך הנאת האדם הרי הן „מלאכות הנאה“ ומלכתחילה לא נכללו בכלל „מלאכת עבודה“.

ועפ“ז י“ל דגם התוס‘ ס“ל בדעת

ב“ה דאו“נ הוא סימן וגדר של סוג המלאכות שאינן נכללות באיסור „מלאכת עבודה“

[ועפי“ז יוקשה עוד יותר בדברי אדה“ז כנ“ל ס“ג].

ה.

אולם אפשר לבאר בסברת התוס‘ דגם ב“ה סברי דאו“נ הוי טעם להתיר מלאכות אלו האסורות מצ“ע 27 ,

- אלא שבאופן ההיתר ס“ל לב“ה 28

שאין הכוונה שלצורך או“נ נדחה 29

האיסור במלאכות אלו

(- היינו שחשיבותו של צורך זה דוחה איסור

עשיית מלאכה ביו“ט,

ולכן אינן מותרות אא“כ צרכן הוא רק לאוכל נפש),

אלא שמצד הצורך הותרו המלאכות לגמרי; ולכן גם אינו צריך לצמצם במלאכת או“נ שתהא כולה כדי צורך 30

אכילת היום,

וכמו“כ מותר 31

לשחוט בהמה גם אם אינו צריך אלא לכזית מבשרה,

דמכיון שיש במלאכה זו איזה צורך של או“נ ה“ה מותרת לגמרי 32

גם אם חלקה ואפילו רובה אינם לצורך זה.

ובזה יש להסביר גם שיטת ב“ה שהתירה התורה מלאכות אלו 33

גם לשאר צרכי הנאה.

והביאור: מלאכות אלו

(שהותרו)

אף אם עושין אותן לשאר צרכי הנאת האדם ולא לצורך או“נ יש בהן צד השווה למלאכות דצורך או“נ -שכולן צורך האדם - ולכן נחשב צורך זה דשאר הנאות האדם עכ“פ כ„מקצת“ לגבי הצורך דאו“נ,

ומכיון דחזינן שהמלאכות לצורך או“נ הותרו גם אם רק קצת הוא לצורך או“נ - כמו“כ די לן בהצורך דשאר

הנאות שהוא „מקצת“

(באיכות)

דצורך או“נ.

וזהו פי‘ דברי ב“ה: „מתוך שהותרה לצורך כו'” - מכיון שלצורך או“נ הותרה המלאכה,

היתר בעצם המלאכה - הותרה שלא לצורך,

לכל שאר ה„לא צורך“ שמחוץ לה„צורך קצת“; בין שהוא מקצת מהצורך דאו“נ ממש,

בין שהוא צורך אשר יש בו צד השווה,

„מקצת“

(בתוכן,

איכות)

מהצורך דאו“נ.

ולכן סברי התוס‘ בדעת ב“ה דהותרו רק באופן שיש צורך קצת של היום 34 .

ו.

והנה עפ“י הנ“ל - די“ל דגם ב“ה סברי ד„אך אשר יאכל ..

יעשה לכם“ הוא טעם להתיר מלאכות אלו - י“ל דאדמוה“ז ס“ל כן 35 ,

ויתבארו היטב דבריו בשלחנו - ובהקדים:

לכאורה אי“מ 36

מדוע שינה

הכתוב בפרשתנו לכתוב „כל מלאכה לא יעשה בהם“ ובמילא צריך לפרש היתר עשיית מלאכת או“נ - הרי הו“ל לכתוב

(כבשאר החגים)

„כל מלאכת עבודה וגו‘“ ובמילא מובן שמלאכות או“נ שהן „מלאכת הנאה“ מלכתחילה לא נכללו בהאיסור 37 ?

והביאור: איסור עשיית מלאכה ביו“ט נזכר לראשונה בפרשתנו,

ולכן דייק הכתוב

(ולא כתב „כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם“ שמשמעותו שמלאכת או“נ - „מלאכת הנאה“ מלכתחילה לא נאסרו - אלא)

„כל מלאכה

(סתם)

לא יעשה בהם“ ומלמדנו שכל המלאכות אסורות הן ביו“ט,

ומוסיף 38

„אך אשר יאכל ..

יעשה לכם“ שעי“ז מובן שהמלאכות אלו התירתן התורה - מטעם שהן לצורך

אכילת האדם - ובפ‘ אמור

(וכו‘)

מקצר ונאמר „כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם“,

מכיון שאין מקום לטעות עי“ז ש„מלאכות או“נ“ לא נאסרו מעיקרא

(וכפי‘ הרמב“ן),

שהרי כבר נתבאר בפעם הראשונה שהוזהרנו על איסור עשיית מלאכה ביו“ט שגם מלאכות אלו אסורות מצ“ע 39

(והותרו מטעם שהן לצורך או“נ).

והנה בשו“ע מביא איסור עשיית מלאכה בכל החגים,

ולכן מביא הכתוב שבכל החגים „וכל העושה מלאכת עבודה ..

הרי“ז לוקה ..

שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו“ ומוסיף לבאר ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה וכו‘ - היינו בפסוק זה אין המדובר אלא בנוגע למלאכת עבודה,

ולא נתפרש דין מלאכת או“נ,

ואח“כ ממשיך לבאר דין מלאכת או“נ ומקורו „אבל כל מלאכה הנעשית באוכל ..

נקראין ..

מלאכות או“נ שהתורה התירה לעשותה ..

שנאמר „אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“

(דאמרו „אך“ - משמע דממעטה ומוציאה

(מכלל איסור)

- „התירה“).

ז.

וההוראה בעבודת ה‘:

מזה שהתורה התירה מלאכות האסורות ביו“ט לצורך אכילת יו“ט נראה עד כמה שמחת יו“ט הו“ע

עיקרי בהמועדים וכמו שנאמר 40

„מועדים לשמחה“.

והנה ידוע דהארת המועדים מאירה בכ“י 41 .

ועפ“י הנ“ל דהשמחה הו“ע עיקרי ביו“ט,

מובן שגם שמחת יו“ט צריך האדם להרגישה בכל השנה.

ז.

א.

דנוסף על שמחת האדם בעת קיום המצוה 42

- „שמחה של מצוה“,

פועלת הארת המועדים שירגיש שמחה זו במשך כל היום.

(משיחת יום ב‘ דחגה“ס ושבת חוהמ“ס ה‘תשכ“ח)