וארא א

א.

איתא בירושלמי 1

: „מנין לד' כוסות

(„רמז מן התורה” 2 )

ר”י בשם ר' בניי' כנגד ד' גאולות

(„לשונות של גאולה שהוזכרו בפרשה כשנתבשרו על גאולת מצרים” 2 )

לכן אמור גו' והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'” 3 .

ועוד טעמים נאמרו שם: „ריב”ל אמר כנגד ד' כוסות של פרעה וכו'.

ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות.

ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב”ה עתיד להשקות את אומות העולם ..

וכנגדן עתיד הקב”ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות וכו'”.

בפשטות ההפרש בין הטעמים האחרונים להטעם הראשון „כנגד ד' גאולות” הוא: להטעמים הנ”ל אין בד' הכוסות זכר ושייכות גלוי' לגאולת בני ישראל

(ממצרים) 4 ,

משא”כ להטעם „כנגד ד' גאולות” הרי ד' הכוסות הם זכר ל

(לשונות של)

גאולה.

ועפי”ז י”ל שפלוגתא הנ”ל בהרמז להד' כוסות הוא נפקא מינה גם להלכה,

ובהקדם:

כתב אדמו”ר הזקן בשולחנו 5 ,

בדיני הסיבה: „אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית ..

מצה ..

ובשעת אכילת הכריכה ..

אכילת אפיקומן ..

ושתיית ד' כוסות - לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות,

שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפ' וארא,

והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי כו' לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות,

אבל שאר כל הסעודה אם רצה לאכול ולשתות בלא הסיבה הרשות בידו כו' אבל מ”מ המיסב בכל הסעודה ה”ז משובח ועושה מצוה מן המובחר”.

מסגנון לשונו מוכח שכוונתו לבאר טעם ההסיבה הנצרכת בד' דברים אלו,

והיינו משום ש„הם זכר לגאולה וחירות” - „לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות”.

וצריך להבין:

א)

בסימן זה

(בסעיף קודם 6 )

כבר ביאר טעם ההסיבה: „ ..

שישב בהסיבה דרך חירות כו' לפי שבכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות”.

לפי זה הרי אין אנו זקוקים לנתינת טעם למה צריך להסב בשעת אכילת הכזית וכו',

כי כבר מבואר הוא ממ”ש לפ”ז; ואדרבה,

בעיקר הי' לו לבאר הטעם למה אינו צריך

(אלא ה„רשות בידו”)

להסב ב„שאר כל הסעודה”

(ולא משמע מסגנון לשונו שזוהי כוונתו בביאורו זה) 7 ?

ב)

למה כתב אדה”ז שד' לשונות של גאולה „אמורים בפ' וארא” -והלא אין דרכו לציין בפנים השו”ע מקום הפסוקים שמביא.

ג)

בפרשת וארא נאמרו ד' לשונות אלו בסדר שונה: והוצאתי,

והצלתי,

וגאלתי,

ולקחתי

[וכן הובא הסדר בדרז”ל

(ירושלמי)

הנ”ל].

ולמה שינה אדה”ז בסידרם 8 .

ב.

ויובן כל הנ”ל בהקדים בירור כללי בגדר דין הסיבה - די”ל בב' אופנים:

א)

הסיבה אינו חיוב בפ”ע,

אלא הוא פרט ותנאי בהמצוה דאכילת מצה ושתיית ד' כוסות וכו',

והיינו כשם שישנם פרטים ותנאים בנוגע לכמותה ואיכותה של אכילת המצה ושתיית הד' כוסות,

כך יש תנאי באופן האכילה והשתי' - צ”ל דרך הסיבה.

ב)

הסיבה היא מצוה כללית בפ”ע - האדם צריך להראות בליל פסח הנהגה דרך חירות,

ומראה זה ע”י ההסיבה,

באכילה ע”י הסיבה ובשתי' ע”י הסיבה - אינו יוצא ידי חובתה של הסיבה כ”א באכילת כזית מצה ושתיית ד' כוסות וכו'; ז.

א.

שאכילה ושתי' זו ה”ה פרטים במצות ההסיבה 9 .

והנפקותא ביניהם: באם אכל את הכזית

(לקיים מצות אכילת)

מצה בלא הסיבה,

אם יצא ידי מצות אכילת מצה או לא: אם נאמר שהסיבה היא תנאי לעיכובא במצות אכילת המצה,

הרי אם לא היסב לא קיים גם מצות אכילת מצה

(מדרבנן 10 )

מכיון שההסיבה מעכבת בה; אבל אם אכילת הכזית מצה היא פרט בהסיבה,

הרי באם לא היסב בה לא קיים מצות הסיבה,

אבל אין חסרון בקיומה של מצות אכילת מצה.

והנפ”מ בין שתי סברות החיוב שבהסיבה להלכה למעשה: באם אכל את הכזית בלא הסיבה שאז צריך לחזור ולאכול בהסיבה 11 ,

האם מחוייב הוא לחזור ולברך „על אכילת מצה” 12

: אם החיוב לחזור ולאכול הוא רק בכדי לקיים מצות הסיבה

(אבל מצות אכילת מצה כבר קיים בשלימות)

- אין לברך שנית „על אכילת מצה”; אבל אם חיוב אכילה השני' הוא לקיים מצות אכילת מצה

(שלא קיימה כאשר אכל בלא הסיבה),

צריך לחזור ולברך „על אכילת מצה”.

ועוי”ל נפ”מ למעשה: אם אכל את הכזית מצה בלא הסיבה,

ואח”כ נשתנה המצב באופן ששוב אינו מחוייב בהסיבה - כגון שעכשיו יושב הוא לפני רבו - אם צריך לחזור ולאכול שלא בהסיבה: אם לא קיים מצות אכילת מצה כשאכל בלא הסיבה

(שדינו כאילו לא אכל מצה),

הרי מחוייב הוא עכשיו במצות אכילת מצה

(אף שתהי' שלא בהסיבה,

מאחר שאינו מחוייב בהסיבה עתה)

שלא יצא ידי חובתה עדיין 13

; אבל אם בפעם הראשונה כבר קיים מצות אכילת מצה,

אלא שלא יצא ידי חובת הסיבה - וממצוה זו הלא הוא פטור בשעה זו שהוא יושב לפני רבו,

אין מקום שיחזור ויאכל כזית מצה וכו' 14 .

ג.

ויש להוכיח שחובת ההסיבה תנאי הוא באכילת מצה מהא דאמרינן בגמ' 15

: „השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא,

מיסב אין לא מיסב לא”,

דמזה משמע שכשאכל מצה בלא הסיבה לא יצא י”ח מצה; ודוחק גדול לומר שכוונת הגמ' למצות הסיבה,

דא”כ מאי קמ”ל בלשון „מיסב אין לא מיסב לא” - הרי פשיטא דכשלא היסב לא יצא ידי חובת הסיבה.

ומפורש הדבר ברא”ש שם 16 ,

שנסתפק בשתה כוס ג' או ד' שלא בהסיבה אם יש לחייבו לחזור ולשתות בהסיבה מכיון ש„נראה כמוסיף על הכוסות.

ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות הי' ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה”.

הרי כתב להדיא שכוס זה שהוא שותה שלא בהסיבה אינו ממנין הכוסות 17 ,

וה”ה בכזית מצה וכו' 18 .

לפלפולא הי' אפ”ל דכן משמע גם בירושלמי 19

: „יוצאין במצה בין שכיוון בין שלא כיוון ..

מכיון שהיסב חזקי' כיוון”.

ז.

א.

שיוצאים מצות אכילת מצה גם אם בשעת האכילה ממש לא כיוון לשם מצוה,

והטעם הוא,

דמכיון שהיסב,

חזקה שכיוון בתחלה - אלא שאח”כ בשעת האכילה הסיח דעתו ונשכחה ממנו כוונה זו 20

-ונגרר הוא אחר מחשבתו הראשונה 21 .

ואם נאמר שיוצאים מצות אכילת מצה גם בלא הסיבה,

מהי הודאות שהיסב שאז „מכיון שהיסב כו'” - הרי כמו שלא כיוון,

אפשר

(ואדרבא - מסתבר)

שגם לא היסב,

והול”ל „ ..

בין שלא כיוון אם היסב”,

וכיו”ב.

ועכצ”ל שאין צורך לפרש בברייתא דמיירי בהיסב,

שהרי בלא הסיבה פשיטא שאינו יוצא י”ח,

ו„מכיון

(דע”כ מיירי 22 )

שהיסב חזקי' כיוון” 23 .

אבל י”ל דא”צ לפרש „אם היסב” - דזה מובן מאמרו „מכיון שהיסב”,

ובפרט שהירוש' רגיל לקצר בלשונו.

ד.

אולם לכאורה יש להוכיח גם להיפך - שהסיבה היא מצוה בפ”ע ואכילת מצה וכו' תנאי היא בהסיבה - מהא ד„המיסב בכל הסעודה ה”ז משובח ועושה מצוה מן המובחר” 24

,

דאם נאמר דכל ענינה של הסיבה הוא רק תנאי באופן אכילת מצה של מצוה וכו',

מהו השבח ומצוה מן המובחר במה שמיסב בכל הסעודה - כיון שבהסיבה מצ”ע אין ציווי ואינה אלא תנאי באכילת המצה וכו'.

ועכצ”ל שבעצם ההסיבה יש מצוה - וחיובה העיקרי הוא באכילת מצה וכו' ובכל הסעודה ה”ה רק „מצוה מן המובחר” 25 .

אלא שיש לדחות הוכחה זו,

כי ביום טוב הרי „כל הסעודה” מצוה היא,

ד„כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל ימים טובים ..

וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו” 26

וא”כ י”ל דכשם שיש הסיבה שהיא תנאי לעיכובא במצות אכילת מצה,

כך ישנה הסיבה שהיא תנאי ל„מצוה מן המובחר” במצות עונג ושמחת יו”ט שבלילה זה 27 .

אמנם טעם החיוב דהסיבה מוכיח שהסיבה ענין בפ”ע,

דהרי כתב הרמב”ם 28

(ועד”ז ל' אדה”ז כנ”ל)

: „בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ..

לפיכך 29

כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות”.

ומאחר שענין זה ש„חייב להראות את עצמו כו'”,

הוא ודאי חיוב בפ”ע,

וממנו מסתעף החיוב לאכול ולשתות בהסיבה,

הרי עכצ”ל שגם ההסיבה היא חובה בפ”ע 30 .

והנה בכדי לתווך את הענינים הנראים כסותרים זא”ז,

יש לומר שישנם בהסיבה שני החיובים: א)

מצוה בפ”ע.

ב)

תנאי במצות אכילת מצה וכו'.

וכשאוכל כזית מצה וכו' בהסיבה - מקיים הוא המצוה דאכילת מצה כתיקונה ומצות הסיבה המיוחדת בפ”ע; ובמצות ההסיבה כמו שהיא בפ”ע - יש עיקר המצוה והוא באכילת כזית מצה ושתיית ד' הכוסות ו„מצוה מן המובחר” -בשאר כל הסעודה,

היינו הידור בהמצוה של הסיבה.

ה.

ולפ”ז מוסברים בטוב טעם דברי אדה”ז

(בסעיף הקודם)

: „שישב בהסיבה דרך חירות כו' לפי שבכל דור ודור וכו'

(כל' הרמב”ם הנ”ל)

לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות”,

והיינו שזהו חיוב כללי להתנהג בדרך חירות בזה הלילה.

ועפ”ז מובן שמצות ההסיבה הנמשכת מזה,

אינה פרט במצות אכילת מצה וכו' אלא ענין בפ”ע.

ואח”כ

(לאחר כמה סעיפים)

ממשיך ומבאר הדברים הצריכים הסיבה.

כי בטעם וענין ההסיבה שביאר לפנ”ז,

מבוארת מצות הסיבה כחובה בפ”ע.

וכאן כוונתו לבאר הענין הב' שבהסיבה - כפי שהיא פרט ותנאי במצות אכילת מצה וכו',

וכמו שמסיים: „לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות”

(ולא „לפיכך צריך להסב בהם” וכיו”ב),

ז.

א.

שמחמת הטעם המבואר כאן הרי „הם” - מצות אלו - צריכים הסיבה.

והטעם: „לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות” - היינו שתוכן ענינם הזה,

„זכר לגאולה ולחירות”,

הוא המצריך בהן חיוב הסיבה

(דרך חירות)

כתנאי,

בכדי שה„זכר לגאולה ולחירות” שלהן יהי' שלם בכל הפרטים 31 .

וממשיך להוכיח בהדגשת הטעם

(בשייכות להד' כוסות)

: „שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשת וארא”.

ומזה,

שמצוה זו ענינה גאולה וחירות,

ושע”כ היא צריכה הסיבה כתנאי,

משא”כ לפי טעמים האחרים לתקנת ד' הכוסות: „כנגד ד' כוסות של פרעה ..

כנגד ד' מלכיות ..

כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב”ה עתיד להשקות את או”ה ..

וכנגדן עתיד הקב”ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות”,

שלכל אלו הטעמים הרי ד' הכוסות אינן זכר לגאולה וחירות של ישראל 32

- ולפיהם אינו מובן הטעם למה תהי' ההסיבה תנאי במצות ד' הכוסות.

וזהו שמדגיש ואומר: „האמורים בפרשת וארא”: אין כוונתו לציין את המקור ללשונות אלו אלא לדייק ולפרש דבריו הנ”ל

[דרק עפ”ז ש„ד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה”,

יתכן לומר שחיוב ההסיבה הוא כתנאי בד' הכוסות

(משא”כ להטעמים „כנגד ד' כוסות של פרעה וכו'”)]

משום שלשונות אלו „אמורים בפ' וארא”,

שהמדובר בפרשה זו הוא בגאולתם ויציאתם של בנ”י ממצרים,

וכנגדן תקנו ד' כוסות בליל הגאולה

(משא”כ בד' כוסות של פרעה וכו',

שאין בתוכן הפרשיות בהן נזכרים כוסות אלו,

שייכות ליציאת מצרים 33 ).

ו.

אמנם אכתי אין הענין מבואר כל צרכו,

שהרי „צריך לשתות הד' כוסות על הסדר ..

דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי לרביעי יפסיק באמירת ההגדה וההלל ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון” 34 ,

והיינו לפי „שכל כוס תקנו על דבר מיוחד” 35 ,

דמזה משמע שיש במצות ד' כוסות עוד ענין חוץ מזה שהם זכר לגאולה וחירות.

וע”כ צ”ל שכל כוס שייך גם לענין מיוחד שבשבילו תקנו כוס פרטי זה,

והרי דאין תקנת הד' כוסות משום ענין החירות בלבד 36 .

וזהו הטעם שאדה”ז משנה את סדר ד' הלשונות

(והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי)

מכפי שנאמרו בכתוב

(והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי)

- כ”א ע”פ סדר הד' כוסות - שבהם מדבר כאן - כי הד' לשונות הן הן הנותנין טעם לכל א' מהד' כוסות ולהענינים הנאמרים עליהם:

כוס ראשון אומר עליו קידוש היום 37 ,

ובקידוש אומר „זכר ליציאת מצרים” שזהו כנגד „והוצאתי”.

„כוס שני קורא עליו את ההגדה" 37 ,

והחידוש שבמצות סיפור יצי”מ שבליל פסח על מצות זכירת יצי”מ שבכ”י הוא שבליל פסח צ”ל סיפור דברים באריכות ובביאור 38 ,

שזהו כנגד „וגאלתי”,

שבהמשך שלו מתאר הכתוב את גודל הנסים והמופתים דיצי”מ וכמש”נ: „וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים”,

וחותמים בברכה „אשר גאלנו וגאל את אבותינו כו' בא”י גאל ישראל”.

„כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון" 37 ,

שבה נזכרת ההודי' על „תורתך שלמדתנו”,

ואם לא הזכיר תורה בבהמ”ז לא יצא י”ח 39 ,

וזהו כנגד „ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים” דקאי על מ”ת כמ”ש 40

„היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך” 41 .

„כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר" 37

שזה שייך בעיקר להגאולה העתידה

(שלכן מקדים ואומר „שפוך חמתך על הגוים כו'” 42 ),

והוא מרומז ב„והצלתי” - דבלשון זו לא נתבארה ההצלה בפרטיות,

אלא

(סתם)

„והצלתי אתכם מעבודתם”,

כמו כן הוא בנוגע לגאולה העתידה וכמ”ש הרמב”ם 43

: „וכל אלו הדברים ..

לא ידע אדם איך יהי' עד שיהיו,

שדברים סתומים הם אצל הנביאים”.

ונמצא לפי”ז שגם הענינים שנאמרו על הכוסות מתאימים לד' לשונות של גאולה

(בהסדר כאן - בשו”ע אדה”ז)

ולתוכנה של גאולה וחירות,

הרי שכל התקנה של הד' כוסות הן בכללה והן בפרטי' הוא „זכר לגאולה וחירות”.

ז.

הביאור של החילוקים בסדר הד' לשונות בפנימיות הענינים:

מבואר בלקו”ת 44

שיש ד' מדריגות בתשובה והן מרומזות בכתוב 45

„סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו”: „סור מרע” - „שלא יפגום בעוונות גשמיים במחשבה דיבור ומעשה,

וצריך לעשות תשובה - להתחרט על העבר ולעקור את רצונו מן הרע כו' שלא ירצה להפרד מיחודו ואחדותו ית'” אלא שיהי' גילוי אלקות בבחי' ממכ”ע.

„ועשה טוב” - התשובה על „שהוא ממעט במצות ועשה טוב לייגע א”ע בתורה ותפלה” ו„כדי שיעשה תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול מ”ע ע”ז צריך לעשות תשובה עצומה ..

להתקשר ולהדבק בשם הוי' שהוא סוכ”ע ובחי' מקיף”.

וב' בחי' תשובה אלו הם בחי' תשובה תתאה.

„בקש שלום” הוא בחי' תשובה עילאה שהוא ע”י התורה ש„משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה” 46

ו„דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום”,

שעי”ז מגיע „לעצמות אוא”ס שלמעלה מסוכ”ע וממכ”ע”.

ויש בזה ב' בחי',

כנגד נגלה דתורה ופנימיות התורה 47 .

והנה מבואר באוה"ת 47 ,

שהד' כוסות הם כנגד ד' בחי' תשובה הנ”ל.

ולפ”ז הרי ד' הלשונות הן כנגד ד' בחי' אלו: „והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים”

(היציאה מטומאת מצרים)

הו”ע סור מרע.

„והצלתי” הוא מל' „צל” 48 ,

שהוא בחי' המקיף - אור הסוכ”ע שנמשך ע”י המצות כנ”ל,

שע”ז נאמר 49

: „ובצל ידי כסיתיך גו'” 50 .

„וגאלתי” הוא כנגד התורה כמארז”ל 51

: „אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת”ת”,

ובפרטיות - כנגד נגלה דתורה כפשטות המחז”ל.

„ולקחתי אתכם לי לעם”,

היינו היחוד האמיתי באוא”ס ב”ה והו”ע פנימיות התורה 52

(ד„כ”מ שנאמר „לי” אינו זז לעולם” 53 ,

והיינו שזהו בבחי' שלמעלה מהתחלקות ושינויים,

וזוהי פנימיות התורה „דלית תמן לא קושיא ..

ולא מחלוקת כו'” 54 ).

ולהיות שהן ד' בחי' בתשובה,

שאופן עבודתה הוא מלמטלמ”ע,

לכן גם ד' הלשונות הן בסדר של מלמטלמ”ע.

אמנם,

סדרן של הד' בחי' בעבודה הנ”ל תלוי בהחשיבות דלימוד ועשי'.

דאם לימוד חשוב ממעשה הרי „וגאלתי ולקחתי” הם האחרונים בסדר ד' הבחי' שנמנין מלמטה למעלה; ואם מעשה חשוב מלימוד,

אז „והצלתי” בא באחרונה 55

להיותו למעלה מכולם.

ובזה יבואר טעם הסידור של הד' לשונות בשו”ע אדה”ז ושינויו מהסדר שהם כתובים בתורה: בתורה שבכתב

(ובתושבע”פ במקום שאינו חלק ההלכה שבה)

באה בחי' „וגאלתי” „ולקחתי”,

שהו”ע התורה כנ”ל,

באחרונה,

כי מצד התורה עצמה מורגשת ומודגשת מעלת התורה; אולם בשו”ע

(אדה”ז),

ששייך לחלק ההלכה והפס”ד והמעשה שבתורה,

הרי ההכרעה היא שהמעשה הוא העיקר יתרון ומעלת המעשה,

ולכן באה באחרונה „והצלתי” שהו”ע המעשה,

כנ”ל.

ח.

ועוד יש לבאר בזה באו”א:

איתא בפע”ח 56

שד' הכוסות הם כנגד ה„ארבעה בנים”,

שאופן סידורם הוא: חכם,

רשע,

תם ושאינו יודע לשאול; ובסדר העולמות: אצילות,

עשי',

בריאה ויצירה 57 .

ועד”ז סדר הד' כוסות: „כוס א' של קידוש נגד אצי' כו' כוס ב' סיפור הגדה שאנו אומרים מתחלה היו עוע”ז לכן אמר רשע נגד עשי' כו' כוס ג' בברהמ”ז בבריאה כו' כוס ד' ביצירה כו'” 57 .

ועפ”ז נמצא,

דהסדר של הד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי

(שהם כסדר הכוסות)

הוא אצי' עשי' 58

בריאה יצירה.

והנה הטעם שבסדר ההגדה נסמך הרשע להחכם - ע”ה שלכאורה אין זה לפי סדר מדריגתם שצ”ל הרשע לבסוף - הוא בכדי שהרשע יהי' סמוך להחכם,

כי דוקא החכם יכול לפעול עליו ולהחזירו מרשעתו 59

; ועד”ז בסדר העולמות,

כמבואר בפע"ח 57

: „ולמה אצי' סמוך לעשי' לפי שעשי' צריכה אור גדול כו' לכן המשיך לו מלמעלה מן אצי'”.

ולכן בסדר ההגדה,

שענינה „והגדת לבנך” - לפעול על כל הד' בנים - גם על הבן רשע - צ”ל הסדר: חכם,

רשע,

תם ושאינו יודע לשאול,

וכנגדם בסדר הכוסות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.

אמנם בשו”ע אדה”ז מונה אותם לפי מעלתם ע”פ שו”ע,

ועפ”ז,

הסדר

(בד' הבנים)

הוא: חכם,

תם,

שאי”ל,

רשע.

ובסדר הכוסות: והוצאתי,

וגאלתי,

ולקחתי,

והצלתי.

כתיב 60

„כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” - וע”י עבודתנו ב„והגדת לבנך” בכל הד' בנים,

שיהיו כולם בבחי' „בנים אתם לה' אלקיכם” 61 ,

נזכה לכל הד' לשונות של גאולה 62

- בגאולתנו האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(משיחת חגה”פ וש”פ שמיני תשכ”ט)