שמות ב

א.

עה”פ 1

„שלח נא ביד תשלח” אי' במדרש 2

: „אמר

(משה)

לפניו רבש”ע שלח נא ביד תשלח - ביד משיח שהוא עתיד לגלות”.

אמנם,

בקשתו זו של משה לא נתקבלה,

כי רצונו של הקב”ה הי' שדוקא משה יהי' השליח להוציא את בנ”י ממצרים.

מדברי המדרש מובן שישנה שייכות מיוחדת בין משה ומשיח,

אשר משום זה ביקש משה שהשליחות

(בגאולתן של בנ”י ממצרים)

שהוטלה עליו תימסר „ביד משיח”; אלא שמ”מ הייתה צריכה להיות הגאולה דיצי”מ דוקא ע”י משה,

וענינו של משיח הוא דוקא גאולתן של ישראל מגלותם האחרון.

והנה תוכנה של שייכות זו שבין משה ומשיח

(שמפני זה בא הצדהשוה שבתפקידיהם: לגאול את בני ישראל מגלותם)

מובן ע”פ מארז”ל 3

„משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון”.

והנה אין הפירוש שמשה גופו ובעצמו יהי' ה„גואל האחרון”,

שהרי משה הוא משבט לוי,

ומשיח „יעמוד ..

מבית דוד” 4

- משבט יהודה; אלא הפירוש,

שמשה שהוא „גואל ראשון” הוא הוא שבכוחו ועל ידו יבא משיח הגואל האחרון.

והביאור: התורה היא ראשית

(ועיקר)

מעלתו של מלך המשיח -„הוגה בתורה” 5

; והיינו שכחו זה להיות גואלן של ישראל הוא ע”י התורה,

שהיא „תורת משה” 6

; וכן עד”ז כחם של ישראל להביא את הגאולה העתידה ע”י עבודתם הם,

הוא ע”י התורה

(וכמשי”ת לקמן).

ושייכות פנימית זו שבין משיח ומשה מרומזת גם בזה שביאת משיח נקראת יבוא שילה - ש„יבא שילה” 7

בגימט' „משיח” 8

; ו„שילה” בגימט' „משה” 9

: כי „יבא שילה” - היינו גילויו של משיח וביאתו בפועל -הוא

(בגימ')

„משיח”.

ו„שילה” בגימ' „משה”,

היינו

(זה שכבר ישנו קודם ל„יבוא”)

הכח על ביאתו של משיח הוא הוא ענינו של משה.

והנה ידועה שיחת כ”ק מו”ח אדמו”ר 10

ש„יבא

(שילה)

” בגי' „אחד” ו„משה” בצירוף „אחד” בגי' „משיח”.

והיינו שביאתו של משיח בפועל

(„יבא”)

יהי' ע”י העבודה באופן של „אחד”.

והכח לבצע עבודה זו ניתן לנו ממשה 11 ,

ולכן „משה”

(נתינת הכח על עבודה זו)

בצירוף „אחד”

(העבודה עצמה)

בגי' „משיח”.

ב.

והביאור בזה:

ארז”ל „עולם על מילואו נברא” 12 ,

היינו שכאשר נברא העולם היו כל עניניו בשלימותם.

אלא שאח”כ ע”י חטא עה”ד,

„שבא נחש על חוה,

הטיל בה זוהמא” 13 ,

וירד האדם

(והעולם 14 )

משלימותו וממעלתו - עד הזמן דמ”ת,

שאז נתעלו מירידתן,

כי „ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן” 15

; ושוב באה ירידה אח”כ ע”י חטא העגל שאז חזרה זוהמתן 16

- ועדיין היא בעולם עד בוא הגאולה העתידה ויקויים היעוד „ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” 17 ,

שאז תתבטל הזוהמא לגמרי,

העולם יתברר ויזדכך ויתעלה בתכלית הבירור הזיכוך והעלי'.

והנה ידוע אשר „ירידה צורך עלי' היא”,

והיינו שכל תכליתה של ירידה ממדריגה הקודמת היא לצורך עלי' הבאה על ידה 18

- הרי מובן שהעלי' שלאחרי הירידה יש בה עלי' לגבי העילוי שהי' קודם הירידה.

ומובן מזה שמדריגת העלי' ע”י מ”ת שבאה לאחרי הירידה ע”י חטא עה”ד,

יש בה יתרון על דרגת העילוי שקודם חטא עה”ד; ובודאי שכמו”כ הוא ביתרון מעלתה של העלי' העתידה

(שלאחרי הירידה בחטא העגל)

לגבי העלי' דמ”ת

(שקודם חטא העגל).

ומעלתה של עלי' זו

(שלאחרי הירידה,

לגבי המעלה הקודמת)

היא ביתר שאת - הן מצד המשכת אוא”ס ב”ה מלמעלמ”ט והן מצד התעלותם של בנ”י

(והעולם)

מלמטלמ”ע.

וכמו שמצינו בעלי' דמ”ת: דעם היות שגם קודם מ”ת כבר ניתן הכח על קיום המצות,

ובלשון הרמב”ם 19

ש„על ששה דברים נצטווה אדה”ר וכו' והוסיף לנח אבר מן החי כו' בא אברהם ונצטווה יתר על אלו כו' ויצחק כו' ויעקב הוסיף כו'” ואמחז”ל דהאבות קיימו „כל התורה כולה עד שלא נתנה” 20

- עכ”ז הרי דוקא במ”ת נתחדש

(לא רק עילוי רב ותוספת כח בקיום המצות עצמן 21 ,

אלא גם)

כל הענין ד„ובנו בחרת” 22

- בחירת הקב”ה בבנ”י,

הבאה מעצמותו ית' 23

שלמע' מכל אור וגילוי

(שנתגלה קודם מ”ת).

וכן הוא גם בנוגע למעלת דרגתם של בנ”י

(והעולם)

: דאעפ”י שע”י חטא העגל חזרה זוהמתן של ישראל,

מ”מ לא היתה זוהמא זו כמו קודם מ”ת 24 .

דלפי שהבירור והעילוי ד„פסקה זוהמתן” במ”ת הי' בדרגא נעלית יותר מדרגת העילוי קודם חטא עה”ד,

והיינו שפעולתו היתה פנימית וחודרת יותר 25 ,

לכן גם בירידה שלאח”ז עדיין ניכרת פעולתו.

ג.

ועד”ז הוא גם בענין העלי' בגאולה העתידה - שאז ילמד משיח תורה את כל בנ”י כולם 26 ,

תורתו של משיח

(בדוגמת העלי' שבמ”ת 27 )

- שגם בה מעלה גדולה ויתירה על העלי' שבמ”ת 28

: ובשני הענינים הנ”ל - בגילוי האלקות מלמע' ובמדריגתם של בנ”י

(והעולם)

:

מבואר בתניא 29

שעם היות שגילוי האלקות שהי' במ”ת הי' בבחי' ראי' חושיית,

בכ”ז הי' זה רק „מעין” ודוגמת הגילוי שיהי' לע”ל.

הרי מובן מזה שבחי' „ונגלה כבוד הוי' וגו'” 30

- גילוי אוא”ס ב”ה שיהי' לע”ל - הוא נעלה יותר מבחי' גילוי האלקות שהי' במ”ת.

וגם בנוגע למדריגתם של בנ”י והעולם,

הרי לע”ל יקויים מ”ש „ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” ו„בלע המות לנצח וגו'” 31 ,

והיינו

[לא כמו שהי' במ”ת שרק „פסקה זוהמתן” - ועדיין נשארה אפשריות שתחזור לאח”ז -

(וכמו שהי' בפועל ע”י חטא העגל) 32 ,

והיינו לפי שהזיכוך שנפעל בעולם לא הי' מצד העולם עצמו,

כ”א מצד המשכת וגילוי אלקות מלמעלה,

ולכן „במשוך היובל” - כשנסתלק גילוי זה היתה שוב אפשריות לחזרת הזוהמא 33 .

אבל לעת”ל היינו]

שענין הטומאה והזוהמא יועבר לגמרי,

והיינו שהעולם עצמו מצד ענינו הוא יתברר ויזדכך ולכן גם הגילוי

(והעלי')

שיבא עי”ז יתגלה ויחדור בעולם באופן של „לנצח”.

ד.

והנה מזה אשר דוקא לאחרי הירידה היא העלי' הנעלית ביותר מובן אשר הירידה אינה אלא הכנה מוכרחת 34

להעלי' הבאה אחרי'.

והיינו כי דוקא העבודה במקום הירידה היא המביאה את העלי'.

וכמו שהעלי' דמ”ת באה ע”י ההכנה ד„מעשה אבות” 35

ואח”כ הבירור וזיכוך ד„כור הברזל” 36

במצרים 37 ,

שהם שהכינו את בנ”י

(והעולם)

שיוכלו לקבל הגילוי דמ”ת;

כך,

ע”י ההכנה של „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” 38

בבירור וזיכוך העולם עד שהעולם עצמו מצד ענינו הוא יזדכך ויתעלה כנ”ל תבוא העלי' דגאולה העתידה.

ה.

והענין יובן בהקדים הקושיא הידועה 39

על מ”ש 40

„שמע ישראל וגו' ה' אחד”: דלכאורה הי' מתאים יותר לומר „ה' יחיד”,

כי מלת „אחד” אינה מורה,

לכאורה,

על אמיתית יחודו של הקב”ה,

שהרי יש „אחד המנוי” שיש שני לו

(ולכן נאמר 41

„יש אחד ואין שני”,

כי מלת „אחד” לבדה עדיין אינה שוללת „שני”),

משא”כ מלת „יחיד” שוללת מעיקרו ענין של שני?

והביאור בזה 39 ,

דהיא הנותנת:

תכלית ואמיתית אחדותו של הקב”ה אינה ניכרת בשלילת כל מציאות זולתו מעיקרו

(בחי' יחיד)

; כ”א דוקא כאשר ישנה מציאות של עולם ובכ”ז נרגש בעולם שאינו מציאות לעצמו בזה דוקא מתבטאת אמיתת אחדותו של הקב”ה.

וזהו ענין „אחד” שגם כשישנו למציאות של עולם מ”מ מיוחד הוא עמו ית' בתכלית היחוד 42 .

וכמרומז בג' האותיות שבמלת „אחד”: ד' - ד' רוחות העולם,

ח' - ז' רקיעים וארץ

(מעלה ומטה),

א' - הקב”ה „אלופו של עולם” 43 .

והפי' במלת אחד הוא שצריכים להמשיך ולגלות אלקותו ית'

(הנרמז באות א')

בעולם

(הנרמז באותיות ח' וד')

שגם בעולם - לשון העלם והסתר - כפי שהוא במציאותו ובגדריו הוא יורגש שכל מציאותו הוא „אלופו של עולם”

(וכמרומז גם בזה שהא' שבמלת „אחד” הרומזת על „אלופו של עולם” - היא הראשונה וכלולים בה ובטלים אלי' 44

הח' והד' הרומזות על מציאות העולם).

ו.

אך לכאורה איך יהי' העולם - שענינו

(כשמו)

להעלים ולהסתיר על אלקות - „כלי” לקבל - ובאופן שיתגלה עי”ז - „אלופו של עולם”?

הנה לזה נתנו תומ”צ לישראל במ”ת בכדי שבהם וע”י יבררו ויזככו את העולם ויעשוהו „דירה לו יתברך בתחתונים” 45 .

וזה שבמ”ת ניתן הכח לברר ולזכך את העולם,

היינו,

לא זו בלבד שאז ניתנו התורה ומצוותי',

שעל ידם ייעשה העולם דירה לו ית',

אלא שגם עצם גילוי האלקות שבמ”ת ומדריגתו של העולם באותה שעה נתנו הכח על בירור וזיכוך העולם לאחרי מ”ת:

בשעה שניתנה התורה נתבטל העולם ממציאותו לגמרי מחמת עוצם הגילוי שמלמעלה,

והיינו שביטול זה הי' מורגש גם בעולם,

כמארז”ל: „צפור לא צווח כו' אלא העולם שותק וכו'” 46 .

ואף שהעולם עצמו,

כמו שהוא בגדריו ובמציאותו לא הי' ראוי עוד לקבל גילוי אור הנעלה שבמ”ת,

ורק שנתבטל מגדריו וממציאותו וכו' מצד הגילוי הבא מלמע'

(ולכן הי' זה רק לפי שעה,

כנ”ל),

הנה ביטול זה בשעת מ”ת הוא שנתן הכח שיוכל העולם להתברר ולהזדכך ולהתעלות אח”כ עד אשר יהי' „כלי” ודירה לו ית'.

ז.

ועפ”ז יבואר מה ש„משה” בהוספת „אחד” בגימטריא „משיח”.

כי ענינו של משה

(מ”ת)

הוא נתינת כח על העבודה בבירור וזיכוך העולם באופן של „אחד” 47 ,

ועבודה זו בכחו של משה,

תביא את הגאולה העתידה שהוא ענינו של משיח 48 .

עפ”ז מבוארת השייכות הפנימית בין משה ומשיח,

כי הגאולה העתידה באה בפועל ע”י משיח,

אבל זהו בכחו של משה,

שממנו וע”י ניתנה היכולת לקרב ולהביא גילוי משיח.

מאידך,

מובן גם ההבדל שביניהם: כי אף שמשה הוא גואלם של ישראל,

הרי תכלית שעבוד וגלות מצרים וגאולתם ויציאתם של ישראל ממצרים הוא מ”ת,

כמ”ש 49

„בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה”,

וענינו של מ”ת שהוא ענינו של משה,

(נוסף על הענין העיקרי של בחירת הקב”ה בבנ”י כנ”ל),

ה”ה נתינת הכח על העבודה בבירור וזיכוך העולם; ענינו של משיח הוא גמר הבירור והזיכוך והעיקר העבודה לאח”ז,

כאשר העולם כבר יתברר ויזדכך וכו' 50 .

ח.

האדם הוא עולם קטן 51 .

וע”ד סדר הנ”ל בעולם

(כפשוטו)

כן הוא בכאו”א ובכל יום ויום,

אשר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.

ואח”כ אומר בידך אפקיד רוחי.

ולמחרתו נעשה ברי' חדשה 52

ומתחיל עבודה חדשה.

עבודת היום מתחילה בתפלה ותורה - „לביהכ”נ ומביהכ”נ לביהמ”ד” 53 ,

ואז גם מקבל „הכח” לעבודתו בעולם: נפה”א מתפשטת בגופו

(ע”י התפלה 54 )

ויכול למשול ביצה”ר ובחלקו בעולם

(ע”י התורה - תבלין ליצה”ר 55

וכפשוטו - הוראה בכל דרכיו)

; ואח”כ באה העבודה בפועל בעניני עולם -„הנהג בהם מנהג דרך ארץ” 56 .

ועד אשר כמ”ש הרמב”ם 57

„שהחכם כו' צריך שיהי' ניכר כו' במאכלו ובמשקהו וכו'”,

והיינו שבכל ענינים אלו יהי' ניכר שהוא „החכם עיניו בראשו” ו„מלט הוא את העיר

(קטנה)

בחכמתו” 58 ,

ה„חד” בטל לה„אלף” אלופו של עולם ע”י „אאלפך חכמה” 59 .

ולאחרי גמר עבודת היום,

שאז עושה האדם חשבון צדק של עבודתו במשך היום,

מודגש שוב תפקידו להמשיך בחי' האל”ף בכל עניני העולם.

וזהו שאומר „בידך אפקיד רוחי גו' א־ל אמת”* 59 .

כי ענינו של „אמת” הוא ע”ד בחי' „אחד” הנ”ל,

וכמש”נ 60

„ואמת הוי' לעולם” 61 ,

וכדאי'

בירושלמי 62

ש„חותמו של הקב”ה אמת” לפי שבג' האותיות א'מ'ת',

הנה הא' ראשונה שבאותיות ומ' - אמצעיתן ות' - אחרונה שבאותיות,

כמ”ש 63

„אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים”,

והיינו שבכל עניני העולם מן הקצה אל הקצה יומשך ויתגלה „אמת הוי'” - אלופו של עולם ושמאמתית מציאותו נמצאו כל הנמצאים.

ולכן איתא בספרים 64

שבהסיר הא' ממלת „אמת” נשאר „מת” -היפך ענין החיים.

וכשם שבכללות,

הרי במתן תורה ניתן הכח על בירור וזיכוך העולם,

כך בעבודתו הפרטית של כאו”א,

ע”י בירור וזיכוך חלקו בעולם ע”י עבודתו כמצווה עליו בתורה

(בחי' משה),

באים להגאולה הכללית 65

(בחי' משיח)

בעגלא דידן.

(משיחת אחש”פ תשכ”ט)