שמות א

א.

עה”פ 1

„ויאמראלקים אל משה אהי' אשר אהי'” איתא במדרש 2

: אמר ר' יוחנן אהי' לאשר אהי' ביחידים אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהן משוברות שיניהן 3

מולך אני עליהם שנאמר 4

חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה גו' אמלוך עליכם.

ופי' המפרשים 5

דברי המדרש: ד„לאשר אהי'” - שמשמעו דזה ש„אהי'” לאלקים אינו

(בדרך החלט ובכל אופן)

אלא „לאשר אהי'”,

לאלו שאהי' להם

(בפועל)

לאלקים,

בבחירתם ובחפצם,

ואם לא ירצו,

בידם לפרוק עולו - לא נאמר זה אלא ביחידים; אבל הרבים לא אניחם לפרוק עול שמים כו' שאפילו יחשבו לסור ממני ע”כ אמלוך עליהם.

ולכן עם בנ”י שהיו במצרים,

ע”ה שהיו ביניהם כו”כ רשעים 6

אעפ”כ מכיון שהם מרובים הקב”ה גואלם 7 .

והמובן בזה הוא,

דאף שהכתוב „ביד חזקה גו' אמלוך עליכם” קאי על אופן הגאולות שמימי יחזקאל והלאה כולל גם גאולה העתידה 8 ,

בכ”ז מרומזת בו גם הגאולה דיציאת מצרים,

כי גם גאולה זו היתה בזה האופן,

שהקב”ה הוציאם ממצרים „ביד חזקה” - בעל כרחם 9

; אולם זה שהקב”ה השתמש,

כביכול,

ב„יד חזקה” הי' רק להכריח את „המרובים” - כלל ישראל - אבל לא בנוגע ליחידים,

וכמפורש במדרש 10

שאותם הרשעים שלא רצו לצאת ממצרים מתו בשלשת ימי אפילה.

ב.

והנה בהשקפה ראשונה הי' אפשר לומר: מכיון שבפסוק זה,

„אם לא ביד חזקה גו' אמלוך עליכם” המכוון לגאולה העתידה,

והמדרש לומד ממנו בשייכות ליצי”מ - הרי,

מאידך,

יש ללמוד בענין הכתוב מגאולת מצרים על הגאולה העתידה,

היינו שגם ה„יד חזקה” שבגאולה העתידה אינה מיועדת אלא ל„מרובים”; ז.

א.

שהבטחתה של התורה „ושבת עד ה' אלקיך גו' ושב ה' אלקיך גו'” 11 ,

„שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין” 12

נאמרה בנוגע למרובים ולכלל ישראל ולא בנוגע ליחידים.

אבל באמת אי אפשר לפרש כן: וכמפורש בפרש”י על הכתוב „ושב ה' אלקיך גו'” שהכוונה בזה לכאו”א בפרט,

ובלשון רש”י: „אוחז בידיו ממש איש איש ..

תלוקטו לאחד אחד בני ישראל” 13

- והרי הבטחת הגאולה ואופנה „ושב ה'” באה בהמשך וכמסובב מה„סיבה” של הגאולה „ושבת עד ה' אלקיך” „שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן” היינו שגם בזה הוא - כאו”א בפרט.

וכן כתב אדמו”ר הזקן 14

שכאו”א מישראל „בודאי סופו לעשות תשובה ..

כי לא ידח ממנו נדח” 15 .

ועפ”ז נכללו בזה גם כל הרשעים,

אף אלה שלא ירצו לצאת מהגלות -שגם אותם יעורר הקב”ה בתשובה ויגאל אותם מהגלות וכמו שמצינו מפורש בכתוב 16

: „והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים”,

שגם אלה ששקעו בגלותם עד שנעשו „אובדים” ו„נדחים”,

ואין להם הרצון לצאת מהגלות - גם הם 17

יתעוררו בתשובה ועד שיבואו „והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים”.

וכמדובר כמה פעמים 18

בפי' לשון חז”ל 19

בהתשובה לשאלת ה„בן רשע” בהגש”פ: „אילו הי' שם לא הי' נגאל” - דלכאורה תמוה: מהו הצורך ומהי התועלת לאמור לרשע ענין שאין לו שייכות לה„סדר” שהוא זכר ליצי”מ?

והביאור הוא,

שאין הכוונה בזה לדחות* 19

את ה„בן רשע” מה„סדר” ולהודיעו שהגאולה היא ממנו והלאה,

כ”א אדרבה,

בהתשובה אליו מדגישים שרק „שם

(במצרים)

לא הי' נגאל”,

אבל בגאולה העתידה,

מכיון שהיא לאחר מ”ת גם הוא עתיד להגאל; במילא 20

נתעורר להפעולה הנפלאה דמ”ת,

אשר מאז אמר הקב”ה „אנכי ה' אלקיך”,

ל' יחיד,

נמשך „הוי'” להיות כחו וחיותו של כאו”א מבנ”י 21 ,

ולכן כל בן ישראל,

גם רשע כמותו,

מובטח הוא שע”י כחו זה סופו להגאל.

ג.

אמנם צריך להבין: א)

הטעם שהקב”ה גאל את ישראל ממצרים הוא,

כמ”ש בפרשתנו 22

: „בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני גו'”,

היינו מצד ההתקשרות של „אבינו” ובנ”י שהם „בנים למקום” -הרי מובן שכאו”א מבנ”י שהי' במצרים גם הפחותים ביותר ה”ה בכלל „בני בכורי ישראל”,

כי התקשרות של אב ובנו היא טבעית ועצמית שאין בה שינוי וחילוף,

וכמאחז”ל 23

„בין כך ובין כך אתם קרויים בנים”

(ולכן)

„להחליפם באומה אחרת איני יכול” 24

- וכיון שכן,

מדוע לא נגאלו כל בני ישראל ביצי”מ?

ב)

בגלות מצרים היו כמה סוגים של רשעים 25 ,

ואפילו עובדי ע”ז 26 ,

עד שגם ביציאתם ממצרים „פסל מיכה עובר עמהם” 27

ובכ”ז זכו לגאולת מצרים - ולמה לא נגאלו אלו שלא רצו לצאת ממצרים.

ד.

ויובן זה בהקדים לבאר ענין כפרת יוה”כ - שדעת רבי 28

היא ש„על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו”כ מכפר” 29 ,

אמנם „מודה רבי בכרת דיומא” 30

(כשעובר על האיסור של עינוי ומלאכה דיו”כ עצמו 31 )

שאין יוהכ”פ מכפר ע”ז.

ולכאורה גם בזה יש לתמוה: מכיון ש„על כל עבירות שבתורה יו”כ מכפר”,

היינו גם על עבירות חמורות 32

- למה אינו מכפר „בכרת דיומא”?

ומבאר בזה הרגצובי 33

: כיון שהחטא הוא בענינו של יוהכ”פ גופא הרי הוא עצמו בגדר גורם להחטא,

א”כ א”א שהגורם להחטא הוא גם המכפר עליו,

דאין קטיגור נעשה סניגור 34 .

וההסבר בסגנון תורת החסידות 35

: ביוה”כ מתגלה בכאו”א מישראל עצם ההתקשרות של הנשמה באלקות שלגבי בחי' זו אין תפיסת מקום לחטא ועון 36 .

אמנם „בכרת דיומא” מכיון שהחטא הוא פוגע ומנגד לגילוי ההתקשרות,

הרי שוב א”א שהתקשרות זו תועיל לכפרת החטא 37 .

ועד”ז הוא בנדו”ד:

ההתעוררות והגילוי מלמעלה להוציא את בנ”י ממצרים הי' מצד גילוי ההתקשרות של הקב”ה,

„אבינו”,

לבני ישראל,

כנ”ל,

ומכיון שזוהי התקשרות עצמית שא”א להיות בה שינוי,

לכן נגאלו כל ישראל ממצרים גם הרשעים,

ד„בין כך ובין כך בני הם”.

אמנם אותם הרשעים שמיאנו לצאת ממצרים

(ולהיות עבד לעבדים -שזהו היפך מעבדי אתם ופשיטא שזהו היפך „בני בכורי”)

מאחר שבזה התנגדו לגילוי ההתקשרות גופא,

לא יתכן שגילוי זה יפעול בהם ענין הגאולה ממצרים

(וכנ”ל באותיות דנגלה „אין קטיגור נעשה סניגור”) 38 .

ה.

אבל עדיין אי”מ: הרצון שלא לצאת מהגלות,

כשם שהי' זה בניגוד לההתקשרות של הקב”ה ל„בני בכורי ישראל” בהגאולה שקודם מ”ת,

כמו”כ הוא מנגד גם לההתקשרות והיחוד שנתוסף במ”ת

(ש„אנכי ה”א”: כוחך וחיותך)

המביא לגאולתם העתידה של בנ”י - וא”כ ע”פ הכלל ד„אין קטיגור נעשה סניגור” איך תהי' גאולה של אלה שלא ירצו לצאת מהגלות בגאולה העתידה?

וביאור הענין: בחידוש ועילוי ההתקשרות דהקב”ה ובנ”י שנתחדש במ”ת מצינו שני ענינים: א)

בשעת מ”ת בחר הקב”ה בישראל,

וכדמוכח גם מהלכה בפועל - בשו”ע אדה”ז 39

„שכשיאמר ובנו בחרת

(מכל עם ולשון)

יזכור מ”ת”; ב)

בנ”י נעשו „משועבדים” 40

ועבדים לה',

וכמארז”ל 41

אזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ”י עבדים עבדי הם 42

כו'.

וכמש”נ בענין מ”ת בפרשתנו 43

„בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה”.

ושני ענינים אלו שייכים זל”ז,

כדלקמן.

ו.

והנה החידוש והיתרון שבההתקשרות ע”י שבחר בבנ”י על התקשרותם מצד היותם בנים למקום 44 ,

יובן מענין הבחירה באדם למטה:

רואים בחוש דכאשר אדם בוחר באיזה דבר,

רצון זה הוא בתוקף יותר מהרצון הטבעי שיש לו לאיזה דבר.

והטעם בזה: הטבע של האדם תוכנו הוא - הגדרים של מציאותו

(ומצד טבע זה בא גם אופן ההגדרה והמדידה שבהן מוגדרים כחותיו,

חושיו,

תכונותיו כו'),

ולכן כאשר רוצה איזה דבר מצד הטבע שלו הרי תוקפו של הרצון הוא כפי תוקף ומדת הטבע שלו 45 .

אמנם ענין הבחירה האמתית היא מצד עצמותו כמו שהוא למעלה מהגדרים דטבע האדם -

[כי הרי אמיתיות ענין הבחירה הוא כשאין טעמים וסיבות להבחירה,

היינו שאין לו נטיות המחייבות לבחור את הדבר הנבחר,

אלא שבוחר בו בבחירתו החפשית; אבל כאשר בוחר בדבר מצד הטבע

(והציור שלו)

ה”ה מוכרח בבחירתו מצד טבעו] 46

;

וכדמוכח גם בענין הבחירה עצמו,

שהאדם יכול לבחור גם בדבר שהוא היפך זה שטבעו מחייב לחפוץ - ולכן הרצון שמצד הבחירה הוא בתוקף יותר להיותו בא מעצמותו 47 .

ועד”ז הוא כביכול למעלה: רצונו ואהבתו של הקב”ה לבנ”י מצד היותם „בנים למקום” - „אבינו”,

הוא כעין כביכול רצון ואהבה של אב לבנו,

והיינו התקשרות מצד ציור ובחינה פרטית 48

כביכול* 48

; מה שאין כן בעת מתן תורה שבחר הקב”ה בישראל,

שהבחירה היא מעצם הבוחר 49

שלמעלה מכל ציור הנ”ל 50 ,

והיינו שהרצון וההתקשרות היא מבחי' עצמותו ומהותו ית' ממש המושלל מכל התוארים 51 .

ועילוי זה פעל גם בההתקשרות דבנ”י להקב”ה שלאחרי מ”ת - שתהי' לא רק מצד הטבע והציור שלהם,

כ”א מצד עצמותם - וזהו מה שנתחדש בהם במ”ת להיותם גם בבחי' עבדים 52

;

וכמבואר בהמשך תרס”ו 53

בההפרש שבין בחי' „בן” ובחי' „עבד” בעבודת ה',

דה„בן” אופן עבודתו הוא כמו טבע בנפשו - דכמו שבטבע הבן לימשך אחר אביו באה”ר ובעבודה תמה כו',

כמו”כ הוא בנשמות שנק' „בנים” שזהו כמו טבע בנפשם לימשך אליו ית' בהתלהבות אה”ר ולעבדו וכו',

אבל אי”ז עבודה מכח עצמם ובחירתם,

ולכן אינה נקראת בשם עבודה כלל 54 .

משא”כ עבודת העבד,

שאי”ז מצד הטבע שלו,

ואדרבה,

העבודה היא היפך הטבע שלו.

אלא שהוא מצד עצמו ובכח עצמו התקשר ונתן א”ע אליו לעבדו ית',

עד שהוא מתבטל בכל עצם מהותו ואינו מהות ומציאות לעצמו כלל,

אלא שכל מציאותו היא מציאות האדון בלבד 55 .

ז.

עפ”י כהנ”ל יבואר ההפרש שבין הגאולה מגלות מצרים,

שלא נגאלו בה אלה שלא רצו לצאת ממצרים - מכיון שהתנגדו לגילוי ההתקשרות של „אבינו שבשמים” ל„בני בכורי ישראל” שפעל היציאה ממצרים

(ואין קטיגור נעשה סניגור)

- ובין הגאולה העתידה שבה יגאל כל או”א מבנ”י גם אלה שלא ירצו לצאת מהגלות,

אעפ”י שגם זה לכאורה בניגוד להגילוי ד„אנכי ה”א” שהוא מקור הגאולה העתידה,

כנ”ל:

היות והתקשרות זו דבנ”י להקב”ה מצד היותם „בנים למקום” היא מצד הטבע,

לכן הי' אפשר לבן ישראל

(במצרים)

להתנגד להתקשרות טבעית זו בכח בחירתו החפשית,

מכיון שבאה מעצמותו

(של האדם)

שלמע' מהגדרות הטבע שלו 56

; ומהאי טעמא לא הועילה ההתקשרות להוציאם ממצרים כנ”ל.

אמנם לאחר שבחר הקב”ה בבנ”י בעת מ”ת,

שהתקשרות זו להיותה מצד הבחירה,

היינו מצד עצמותו ומהותו ממש,

פעלה ג”כ בבנ”י להיות התקשרותם להקב”ה מצד עצמותם,

ובמילא בכל עצם מהותם ומציאותם - והרי מובן ששוב

(בעצם)

אי אפשר לו ליהודי לנגד להתקשרות זו 57 ,

מכיון שבמהותו ועצמותו הוא בוחר באלקות 58

; ומה שבחיצוניותו אינו רוצה לצאת מהגלות,

ה”ז היפך אמיתיות בחירתו העצמית 59 .

- ולכן מובן שסו”ס תתגלה בחירתו העצמית,

שיבחור ה' לחלקו ולגורלו 60

גם בגלוי,

„וסוף

(כאו”א מ)

ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”.

(משיחת אחש”פ תשכ”ח,

כ' מנ”א תשל”ב)