ויחי ב

א.

על הכתוב 1

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו וגו׳" ארז״ל 2

(הובא בפרש״י בשינויים - כדלקמן ס״ח)

: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה".

וצ״ל,

מנ״ל שפירוש הכתוב ש״ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין",

לכאורה,

פשוטו של מקרא ב״אגידה לכם" הוא הברכות וענינים הכתובים להלן בפרשה.

יש מפרשים 3

שההוכחה היא מהמלים "באחרית הימים",

שמובנן הוא קץ הימין,

וכדמצינו בתנ״ך 4

שהלשון "אחרית הימים" פירושה קץ הימין.

אבל קשה לומר כן:

א)

אין זו הוכחה מספיקה כיוון ש״אחרית הימים" לא בכל מקום פירושה "קץ הימין"; וכמו בדברי בלעם מצינו לשון זו "לעמך באחרית הימים״ - ומדבר בדוד 5 .

ב)

אפילו אם נאמר שכאן "באחרית הימים״ כוונתו לקץ הימין - מהי ההוכחה שיעקב ביקש " לגלות " זה לבניו,

היינו להודיעם מתי יהי׳ "קץ הימין" דבר ש״לבא לפומא לא גליא" 6

!?

הרי אפשר לומר,

כפשוטו ,

שגם מלכתחילה לא ביקש להגיד להם אלא את אשר ״יקרא״ - יארע להם באותו הזמן ש״באחרית הימים"

(וכמה ממאורעות אלו גם הגיד להם בהמשך דבריו,

וכמפורש ברש״י להלן).

ג)

כיון שפירוש זה מביאו רש״י -שלא בא אלא ל״פשוטו של מקרא״ -צ״ל שכל זה מוכרח גם בפשוטו של מקרא.

ב.

והביאור בזה: כיוון שאמר להם "האספו ואגידה לכם גו׳ באחרית הימים״,

ואח״כ אומר פעם שני׳ "הקבצו ושמעו גו׳",

מוכח שבשני ענינים נפרדים מדבר וחלוקים הם זמ״ז עד כ״כ שצ״ל אסיפה בפ״ע מיוחדת לכאו״א.

ומובן שאמירתו השני׳

("הקבצו ושמעו")

מכוונת להסמוך לה בפרשה,

אבל לא אמירתו הראשונה

("האספו ואגידה")

שהיא לפני פניו.

אבל עפ״ז למה סתם הכתוב ולא פירש מה הי׳ ברצונו להגיד - ולמה לא הגיד?

ע״ז אמרו רז״ל "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין" - ולא גילה מפני ש״נסתלקה ממנו שכינה"

(ולכן לא נכתב זה בתורה),

ולפיכך חזר ואמר להם "הקבצו

(באופן אחר,

לא כ״האספו" שהיא בהכנה לשמוע דברים הנאמרים בהשראת השכינה)

ושמעו גו׳".

אמנם עדיין דרוש ביאור: כפל הלשון שבכתוב זה משמיענו שרצה לומר להם דבר שבפועל לא אמרו- ולא נכתב בפרשה - אבל מנין ההוכחה שתוכנו של דבר זה הוא גילוי דבר הסתום בתכלית "קץ הימין"?

אפשר ורצה לגלות פרטים נוספים

(על אלו שגילה להם)

במה שיקרא אותם בזמן ד״אחרית הימים"

(ושמשום איזו סיבה נמנע לגלותם).

ג.

וביאור הדבר * 6

:

איתא בזהר 7 ,

ומבואר בחסידות 8 ,

בענין ג׳ הלשונות "דיבור",

"אמירה" ו״הגדה",

דההפרש ביניהן: "דיבור" הוא בפה,

"אמירה" היא בלב ו״הגדה" ה״ה מלין דחוכמתא.

ומהחילוקים ביניהם: דיבור ואמירה אפשר שיהיו רק מחיצוניות הנפש: הדיבור,

שהוא בפה ,

אפשר שידבר באופן של "אחד בפה ואחד בלב" 9

; אפילו אמירה בלב אפשר שתהי׳ היפך פנימיות הנפש,

היפך אמתית רצונו.

- וכמבואר ברמב״ם" 10

טעם ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" כי יצרו אנסו

(ולכן רוצה ומתאוה לעבירה),

אבל רצונו האמתי בפנימיות נפשו של כאו״א מבנ״י הוא לעשות כפי רצון העליון - ועי״ז שכופין אותו מבטלים האונס ורצונו הנעשה עי״ז ועושה מה שחפץ בפנימיות נפשו.

וכנראה במוחש שמה שאמר לפני הכפי׳ איני רוצה,

לא הי׳ זה אחד בפה ואחד בלב,

כי גם בלבו לא רצה לעשות ובל׳ הידוע "העין רואה והלב חומד״ 11 ,

- אלא שאמירה זו באה מצד חיצוניות הלב,

אבל בפנימיות לבו רוצה הוא תמיד לעשות רצונו ית׳.

-

משא״כ הגדה,

שהיא באה מפנימיות הלב.

וזהו מה שנא׳ בזהר שהגדה היינו "מלין דחוכמתא",

כי מלין דחוכמתא ענינם - פנימיות

(וסתים)

דאורייתא -הן המעוררות ומגלות את הפנימיות

(והסתים)

של הנשמה 12 .

וכן הוא גם בענין ה״הגדה" של הקב״ה,

אשר פירושה: המשכת פנימיות אוא״ס בגילוי.

וכמאמר רז״ל 13

על אגדה

(מלשון הגדה)

: רצונך שתכיר את מי שאמר והי׳ העולם למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב״ה כו׳ -כי באגדה

(פנימיות התורה)

מאיר ומתגלה מפנימיות

(וסתים)

דקוב״ה.

ובזה יובן שב״ ואגידה " גופא 14

מרומז שביקש יעקב ל הגיד ,

לגלות לבניו ענין פנימי ביותר,

"קץ הימין",

שענינו הוא הגילוי של תכלית הסתום והפנימי -גילוי סתים דנשמה וסתים דקוב״ה ע״י סתים דאורייתא.

ד.

ועדיין צריך להבין דיוק לשון חז״ל "ונסתלקה ממנו שכינה ":

הלא המכוון בזה הוא לתת טעם למה לא גילה יעקב את "קץ הימין" והו״ל לכאורה לומר: "ונתכסה

(הקץ)

ממנו״ 15

או כיו״ב - ומהי הנתינת טעם בזה ש״נסתלקה השכינה"?

גם צ״ל הרי אמר להם תומ״י כו״כ עניני נבואה,

הרי ששרתה עליו השכינה.

והענין הוא:

יעקב ביקש ״לגלות לבניו

(היינו -את הידוע לו)

קץ הימין",

כי לפי ראות עיניו

(שהוא ראה אותם כפי "שעמדו בעולמו" הוא)

חשב שהם ראויים

(אחרי שיהיו במצב ד״האספו״ - הכנה מסויימת)

שיגלה להם את הקץ 16 .

ולכן אמר ״האספו - ואגידה לכם": כאשר תתאספו ותתאחדו - "ואגידה

(ואגלה)

לכם וגו׳ באחרית הימים",

את קץ הימין.

"ונסתלקה ממנו

(מה שהוא באותה שעה - מבקש לגלות הקץ לבניו 17 )

שכינה ״: היכולת להשכין בענין זה -גילוי הקץ - למטה

(שזהו פירוש ל׳ "שכינה",

"ששוכנת ומתלבשת" 18 ).

כלומר: יעקב עצמו שרתה עליו שכינתו ית׳

(הגילוי דאוא״ס ב״ה)

גם לאחרי כן,

שהרי אמר להם דברי נבואה,

כנ״ל; וגם ה״קץ" עצמו לא נתכסה ממנו 19

- אלא שנסתלקה ה״שכינה"

(ענין הגילוי למטה)

של בחי׳ הקץ.

וזהו הדיוק בלשון הגמרא "נסתלקה ממנו שכינה "

(ולא נסתם ממנו הקץ),

כי רק הכח להשכין ולהמשיך גילוי הקץ

(למטה)

נסתלק ממנו.

ה.

ואעפי״כ הדגישו חז״ל בלשונם "ונסתלקה ממנו שכינה"

(אך שסילוק השכינה האמור הוא ענין שנוגע לכאורה רק להשבטים,

והול״ל אלא שלא היו בניו זכאין לכך 20 ,

או כיו״ב)

:

זה גופא שאין בניו ראויים לגילוי הקץ,

פעל ירידה גם ביעקב; על־דרך שמצינו במשה רבינו,

שאמר לו הקב״ה 21

"לך רד

(מגדולתך),

כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל״ -ומכיון שהם אינם כדבעי,

הרי זה גורם ירידה גם במשה.

ו.

אמנם עפי״ז אינו מובן: כיון שמצבו של יעקב תלוי במצב בניו,

א״כ למה " נסתלקה ממנו שכינה" רק לאחרי שביקש לגלות הקץ - הרי היו במצבם זה גם קודם לכן

(משא״כ בבנ״י ומשה)

וא״כ מלכתחילה לא היתה צ״ל השראת השכינה בהנוגע לענין זה?

וגם בזה אנו מוצאים דוגמא במשה רבינו:

ברדת משה מן ההר היו "שני לוחות העדות בידו",

אבל "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות",

מיד "כבדו על ידיו" 22 ,

"ויחר אך משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם" * 22 .

ולכאורה: מה נתחדש באותה שעה?

עשיית העגל היתה טרם שירד משה מן ההר; ויתירה מזו: משה ידע מזה בהיותו בהר,

הקב״ה הודיעו ש״עשו להם עגל מסכה וגו׳"

(הײנו שלא הי׳ לו בזה שום ספק)

-ולמה כבדו על ידיו ויחר אף משה דוקא כשראה את העגל ומחולות?

וההסבר בזה: כל אותו הזמן שמשה רבינו הי׳ בעלייתו בהר,

הי׳ מופשט מכל הענינים דלמטה ולא הי׳ לו קשר עם העולם ועניניו - ולכן גם לא נגע מעשה העגל בו ובמדריגתו,

אף שכבר הי׳ בעולם וידע עד״ז ע״י שמיעה

(מהקב״ה) 23 .

אולם כאשר ירד מן ההר ולאחר זה גם ראה 24

את העגל - "נגע" בו הדבר ועד שכבדו ידיו ויחר אף משה וישלך את הלוחות 25 .

ועד״ז הוא בנדו״ד: אעפ״י שגם קודם שקרא יעקב את בניו לא היו ראויים לגילוי הקץ,

עכ״ז שרתה עליו השכינה גם בענין דגילוי הקץ,

כי בהיותו מופשט אז משייכות וממחשבה במצבם - לא הי׳ זה "נוגע" ופועל בו.

אבל כשבקש לגלות את הקץ לבניו - ה״ז שייכות וקשר לבניו ולכן פועל בו ו״נסתלקה ממנו שכינה".

ז.

אעפי״כ,

כיון שהענין ד״האספו ואגידה לכם גו׳" נכתב בתורה ,

מובן שזה שרצה יעקב לגלות הקץ פעל פעולתו גם למטה ועד שזהו תורה

(הוראה)

נצחית

(כי לולא זאת לא היתה התורה שניתנה לכל בנ״י מספרת כי

יעקב ביקש לגלות את הקץ כו׳)

; ובלאה״כ מובן זה - כי בקשתם של צדיקים אינה חוזרת ריקם.

וגם לזה דוגמא ממשה רבינו.

-בכלל משה ויעקב ענינם אחד,

אלא ש״יעקב מלבר ומשה מלגאו" 26

:

בנוגע למשה רבינו נתבאר,

כי ע״י תפילתו: ואתחנן גו׳ אעברה נא ואראה את הארץ 27

בכדי לפעול בבני ישראל ענין הראי׳ באלקות,

פעל

(אף שבעצמו לא נכנס לארץ)

המשכת בחי׳ הראי׳ בבני ישראל בדרך מקיף.

בחי׳ הראי׳ בפנימיות לא המשיך בהם - וכהסיום שם "ועתה ישראל שמע אל החוקים" 28 ,

ש

(בפנימיות)

תהי׳ בהם בחי׳ השמיעה -אבל במקיף המשיך בישראל גם בחי׳ הראי׳ 20 .

ועד״ז י״ל שהוא ג״כ ביעקב

(סמוך להסתלקותו 30 )

: אף שנסתלקה ממנו שכינה - שלכן אמר אח״כ "הקבצו ושמעו בני יעקב״ - אעפ״כ,

בזה שאמר "האספו ואגידה" 31 ,

נתן הכח בבני יעקב

(ולבניהם אחריהם עד "אחרית הימים")

שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף

(עבודת ה׳ באופן של חירות * 31

מאו״ה ומיצה״ר).

ח.

בפרש״י בפרשתנו - ג׳ שינויים מל׳ הש״ם: א)

השמיט תיבת "לבניו".

ב)

השמיט תיבת "הימין".

ג)

מוסיף: והתחיל אומר דברים אחרים.

(ובזה גם קשה: א)

מאי קמ״ל?

ב)

מהי האריכות והתחיל אומר?)

ועכצ״ל אשר כ״ז מוכרח ומדוייק בפשוטו של מקרא - שיטת רש״י בפי׳ עה״ת.

ובקיצור: א)

פרש״י בא על התיבות ״ואגידה לכם ״ - ובמילא אין מקום להכפיל "לבניו".

ב)

החילוק דקץ הימים וקץ הימין 32

- אינו נוגע כאן ולכן סתם - "הקץ"

(שאפילו במדרש כאן מפרש כן,

וכש״כ בפרש״י,

פשוטו של מקרא).

או י״ל דלדעת המדרש ורש״י - קץ הימים וקץ הימין היינו הך 33 .

ג)

ההוכחה דביקש לגלות את הקץ כי ואגידה מורה על "מלין דחוכמתא"

(כנ״ל ס״ג)

- אין לה מקום ע״ד הפשט.

וא״כ קשה

(כנ״ל סוס״ב)

מנ״ל חידוש זה,

דהרי אפ״ל שרצה לאמר עוד פרטים ב״אשר יקרא באחרית הימים" נוסף על אלה שאמרם לקמן?

ולכן פרש״י לאחר שהעתיק ״ ואגידה לכם״ - שלא מצינו המשך לזה,

כי אח״כ הי׳ והתחיל אומר דברים אחרים 34

:

ההכרח שאח״כ הייתה התחלה -מובן בפשוטו של מקרא

(עד כ״כ -שאין רש״י צריך לפרשו)

שאמר יעקב מחדש : הקבצו גו׳,

כנ״ל ס״ב.

ט.

וזוהי גם הוראה בעבודתנו אנו:

ישנם כאלו החושבים חשבונו של עולם בירידת הדורות ואומרים: איך אפשרי כי דורנו דור יתום זה יהי׳ שייך להגילויים של הגאולה העתידה,

גילויים שלא זכו להם בדורות הנעלים הקודמים?

ואכשר דרא,

בתמי׳?

ועל זה באה ההוראה,

כי ע״י שיעקב ביקש לגלות לבניו קץ הימין נתן כח לכל בנ״י בכל הזמנים,

להזמן ש״נסתלקה ממנו שכינה",

ועד להסילוק והעלם היותר גדול שבדורנו זה,

כאשר החושך הוא כפול ומכופל - אשר גם עכשיו ישנו הכח התמידי לפעול,

בשעתא חדא וברגעא חדא,

שיוכלו "לגלות את הקץ" בגאולה האמיתית והשלימה 35 .

ובאמת,

הנה זה שטוענים שאין הדור ראוי וכו׳,

זה גופא הוכחה כי עכשיו

הוא זמן גילוי המשיח,

וכמרז״ל 36

שמשיח בא בהיסח הדעת: כאשר נמצאים במצב כזה שאין הדעת והשכל הגלוי רואה שום מקום איך תבא הגאולה,

הרי "היסח הדעת" זה סימן מובהק הוא לגאולה הקרובה.

כי אין הכוונה - שאין לחשוב ולחכות ח״ו ע״ד הגאולה בכדי שיהי׳ "היסח הדעת".

אדרבה,

עיקר גדול באמונת ישראל - "אחכה לו בכל יום שיבא",

כ״א הכוונה אשר מבלי הבט על

זה שהדעת והשכל הגלוי אין רואה מקום לזה,

מאמינים אנו בתוקף האמונה ש למעלה מטעם ודעת - וזהו העבודה של "היסח הדעת" 37 .

וע״י אמונה זו - בן דוד בא בקרוב ממש.

ומשיחת ש״פ ויחי,

תשכ״ה)