ויגש ב

א.

בהפסוק 1

״ולאבױ שלח כזאת עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות גו׳",

מעתיק רש״י את התיבות "שלח כזאת" ומפרש: "כחשבון הזה,

ומהו החשבון עשרה חמורים וגו׳".

לכאורה אפ״ל 2

דקשה לי׳ לרש״י בהכתוב,

דתיבת "כזאת" מיותרת היא,

דהול״ל "ולאביו שלח עשרה חמורים וגו׳",

ולכן 3

מפרש שתיבת "כזאת" פירושה "כחשבון הזה כו׳".

היינו שבזה מדגיש הכתוב שהי׳ כחשבון הזה - "עשרה חמורים וגו׳",

לא פחות ולא יותר

(וגם לא מתנות אחרות שאינן נזכרות בכתוב).

אבל פירוש זה קשה ביותר: מהו הקס״ד שיוסף שלח שלא כהחשבון המפורש בקרא,

עד שהוצרך הכתוב להדגיש ולהוסיף ״כזאת - כחשבון הזה"; גם אם לא הי׳ כתוב "כזאת",

אלא "ולאביו שלח עשרה חמורים וגו׳",

היינו יודעים ששלח "כחשבון הזה" 4 ?

וכתבו המפרשים 5

בכוונת רש״י,

שמלת "כזאת" המיותרת מורה כי לא שלח יוסף לאביו עשרה חמורים,

רק ה״ק קרא ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו׳,

כלומר "כ חשבון הזה ",

שהוא המשא של עשרה חמורים כו׳ 6 .

אבל בפשטות א״א לפרש כן בפרש״י,

שהרי הוא מרגיש בלשונו "כ חשבון

(הזה ומהו)

החשבון ",

שפירוש ר חשבון הוא מספר ,

ואילו היתה כוונתו של רש״י לפרש שלא שלח חמורים אלא משא של י׳ חמורים וכו׳,

הול״ל לא " כחשבון הזה" אלא " כמשא הזה".

ובפרט שפשטות לשון הכתוב "שלח כזאת עשרה חמורים נשאים גו׳" משמעותה חמורים ממש.

ואילו היתה כוונת רש״י,

המפרש פשוטו של מקרא,

לפירוש המוציא את הכתוב מפשוטו,

הי׳ כותב את זה בסגנון הברור גם לבן חמש למקרא 7 .

גם צריך להבין:

א)

למה מעתיק רש״י מהכתוב גם תיבת ״שלח״ - הלא לא בא לפרש אלא היתור רתיבת "כזאת" שבקרא.

ב)

אחרי שרש״י כותב "כחשבון הזה" ממשיך

(בל׳ שאלה)

" ומהו החשבון עשרה חמורים וגו׳״ -ולכאורה הול״ל בקיצור "כחשבון הזה עשרה חמורים וגו׳"?

ב.

לאח״ז מעתיק רש״י את התיבות "מטוב מצרים" ומפרש: "מצינו

בגמרא 8

ששלח לו יין ישן שרעת זקנים נוחה הימנו 9 ,

ומ״א״ 1

גריסין של פול".

וצלה״ב:

א)

ירוע 11

שכשרש״י מפרש ב׳ פירושים בענין אחר,

הרי זה מפני שא׳ מהפי׳ אינו מספיק ליישב את הכתוב לפי פשוטו בכל הפרטים: ומה שקשה לפי׳ א׳ אין להקשות לפי׳ ב׳: והפי׳ הראשון הוא הקרוב יותר לפשש״מ.

ובנרו״ר: למה הוצרך רש״י לפרש ב׳ פי׳ ב״טוב מצרים",

ובמה קרוב יותר ע״פ פשש״מ הפי׳ הראשון

("יין ישן")

מהפי׳ השני

("גריסין של פול") 12 .

ב)

ררכו של רש״י,

ברוב המקומות,

כשמביא פירוש ממררשי חז״ל הוא כותב "ורבותינו ררשו" וכיו״ב

(וכש־ מוסיף פירוש שני כותב ״רבר אחר״ וכיו״ב),

מבלי לציין מקורו של הפי׳

(אם בגמרא או מררש וכו׳) 13

: אולם

בנדו״ד מוסיף בשני הפי׳ שמקורם ב״גמרא" וב״מדרש אגרה".

שמזה מובן,

שידיעת מקורו של כל פי׳ כאן - תוסיף הבנה בהפי׳; וצלה״ב מה מוסיף ציון המקורות לפירושיו -בהבנת הפירושים עצמם?

ג)

גם צלה״ב: שינוי הלשון ברש״י בהביאו את הפירושים מגמרא וממ״א:

(א)

בפירוש הראשון מוסיף רש״י הטעם,

למה בחר יוסף לשלוח "יין ישן

(- שדעת זקנים נוחה הימנו)

" 14 ,

משא״כ בפירושו הב׳ אינו מבאר למה שלח "גריסין של פול״ 15 ?

(ב)

בפי׳ הא׳ כותב " מצינו בגמרא",

ולכאורה ״מצינו״ מיותר

(כמש״כ בפי׳

הב׳ "ומ״א"),

או עכ״פ הול״ל בלשון רגיל "פירשו בגמרא" 16

וכדומה?

(ג)

למה מעתיק רש״י מהגמרא גם התיבות ״ ששלח לו

(יין ישן)

״ - הרי קאי בפי׳ התיבות "מטוב מצרים" כנ״ל - ופי׳ ה״ז

(רק)

"יין ישן"

(כמו שכותב בפי׳ הב׳ "ומ״א גריסין של פול").

ג.

והביאור בכ״ז: מה שקשה לרש״י בהכתוב,

הוא לא רק יתור תיבת "כזאת",

אלא

(גם)

שאלה כללית בהסיפור שיוסף שלח לאביו י׳ חמורים נושאים מטוב מצרים וגו׳:

בפרשתנו מסופר שיוסף אמר לאחיו " מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו וגו׳ 17

(ואח״כ)

ומיהרתם והורדתם את אבי הנה" 18 .

וכן כש״הקול* 1

נשמע בית פרעה גו׳ לאמר באו אחי יוסף",

אז

("ויאמר פרעה גו׳ זאת עשו גו׳ ולכו בואו ארצה כנען וקחו את אביכם גו׳ ובואו אלי",

היינו,

שגם פרעה רצה שתיכף אחר בואם לארץ כנען יחזרו למצרים עם יעקב אביהם.

ולכן)

ציוה ליוסף לאמר להם "זאת עשו 20

קחו גו׳ עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם "; וגם הוסיף "ועיניכם אל תחוס על כליכם 21

כי טוב כל ארץ מצרים גו׳",

בכדי להסיר

כל מה שיכול לעכב ביאתם המהירה למצרים.

ומכיון שחזרתם לארץ כנען היתה רק לזמן מועט,

על מנת שימהרו לשוב למצרים,

הרי אין להם צורך בכמות מרובה של תבואה,

כ״א רק כרי צירה לררך ולהזמן מועט שישהו עד לקיום ד״קחו את אביכם ואת בתיכם"

(שזהו פחות בהרבה מכמות התבואה שלקחו בחזרתם לכנען בפעם הראשונה -שגם אז הוצרכו לצידה לדרך).

ועפי״ז קשה: בכתוב מבואר 22

שיוסף נתן לאחיו את כל מה שאמר לו פרעה

("טענו את בעירכם גו׳" ופרש״י תבואה),

וגם צידה לדרך ואח״כ הוסיף עוד ושלח לאביו "עשרה חמורים גו׳ ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון גו׳",

ומכיון שבזמן מועט יחזרו למצרים - לאיזה צורך שלח כל המטען הזה?

ד.

ובכדי לתרץ כ״ז מפרש רש״י "כחשבון הזה",

וכוונתו שתיבת "כזאת" לא קאי על הנאמר לקמן בפסוק זה,

אלא ״כחשבון הזה ״ - חשבון הידוע כבר ,

היינו מהמסופר בכתוב לפני״ז 23

: ועפי״ז מתורץ טעמו של יוסף ששלח לאביו "עשרה חמורים וגו׳".

והביאור: בכתובים שלפנ״ז מסופר שפרעה ציווה את יוסף "אמר אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם",

היינו,

שפרעה בשמעו כי הם אחי יוסף נתעורר ביחס אליהם מעין יחסו ליוסף 24 ,

ולכן אמר ליוסף שיתן לאחיו תבואה לטעון את בעירם - מתנה ליעקב וביתו.

ועפי״ז מובן,

דאם פרעה ,

בשעה ששמע כי "באו אחי יוסף" ושיש לו ליוסף אב בארץ כנען,

נתעורר עד ששלח כ״ב מתנות ליעקב,

ק״ו ליוסף * 24

שבשעה זו ישלח מתנות לאביו,

וגדולות יותר משל פרעה.

וזהו מש״נ: ולאביו שלח

(יוסף מעצמו - לבד מציווי פרעה)

כזאת - כחשבון הזה ,

היינו כאותו החשבון ששלח פרעה: עשרה חמורים.

ונוסף על השילוח כחשבונו של פרעה שלח גם

(ובחשבון הנ״ל)

עשר אתונות 25 .

[אמנם כ״ז הי׳ בתור מתנה,

ולא

לפרנסה בא,

כי לא היו צריכים לשילוח כזה לפרנסתם 26 ,

כנ״ל ס״ג].

ולכן מעתיק רש״י מן הכתוב גם תיבת "שלח",

כי בזה מרגיש שזוהי מתנתו ש״שלח״ - יוסף מעצמו 27 .

ה.

וממשיך רש״י ומרייק " ומהו החשבון עשרה חמורים וגו׳״ - כוונתו בזה,

כי לפי הנ״ל ר״החשבון הזה" היינו החשבון הזה של מתנת פרעה,

אינו מובן: כל אחי יוסף

(כולל גם בנימין)

היו אז במצרים,

נמצא שהי׳ להם י״א חמורים להטעינם בתבואה,

וכשאמר פרעה ליוסף "אמור לאחיך גו׳ טענו את בעירכם",

הטעינו י״א חמורים בציווי פרעה.

וא״כ איך נפרש "כזאת",

"כחשבון הזה" ששלח פרעה - הרי מפורש שיוסף שלח רק חשבון של "עשרה"

(ולא י״א)?

לכן כותב רש״י: " ומהו החשבון עשרה ״ - להרגיש שזהו החשבון: היינו שפרעה שלח רק "כחשבון הזה"

( עשרה

חמורים),

ומתנתו של יוסף התאימה ל

(חשבון)

של פרעה.

וקשה,

כנ״ל,

הרי היו י״א אחים,

ולהם י״א חמורים,

ולמה ציוה פרעה להטעין רק את חמוריהם של עשרה מהם ולא חמורו של הי״א?

ועור זאת: מפשטות הלשון "טענו את בעירכם"

(סתם)

משמע שציווה לטעון את בעירם של אחי יוסף - מבלי הברל 28 ?

אמנם הביאור בזה מובן מן הכתובים הקורמים,

ופשוט הוא כ״כ ער שאין צורך לרש״י לפרשו:

בפ׳ מקץ מסופר כי בפעם הראשונה שיררו אחי יוסף לשבר בר במצרים,

עיכב יוסף אצלו את שמעון.

ומכיון שהי׳ רעב בארץ כנען,

הרי מובן,

ראף שעיכב את שמעון,

הרי הי׳ זה רק כעין משכון ואין ענין לעכב חמורו ובוראי לא עיכב את חמורו,

כ״א הטעין את החמור במזון לפרנסת אביו

וב״ב

(ואחיו לקחוהו אתם 29 ).

וכשירדו אחי יוסף למצרים בפעם השני׳ היו רק עשרה

(וחמוריהם עשרה ),

וציווי פרעה "טענו את בעירכם" ה״ז עשרה חמורים 30 .

ו.

והנה ע״פ הנ״ל דיוסף שלח כ״ז לאביו בתור מתנה ולכבודו וכו׳ - ולא כדבר המוכרח להחיותו ברעב - מובן שבכדי שיהי׳ הכבוד בשלימותו שלח דבר שבו עצמו נראית כוונתו שהיא לכבד את אביו וכו׳.

ולכן מפרש רש״י

(בפירושו הא׳)

״מטוב מצרים״ - "שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו ".

היינו,

ששלח דבר של נחת רוח ותענוג

(ולא המוכרח לשבור רעבונו).

אך,

אם כי פירוש זה מתאים עם

כללות תוכן הכתובים - ועפ״ז מובן היטב טעמו של יוסף בשילוח מתנה זו לאביו - אינו מתאים כ״כ לפי׳ המלות של "מטוב מצרים": לא מצינו שארץ מצרים נשתבחה ביין ועד שיקראו לו "מטוב מצרים" ואדרבא לא נשתבחה באילנות כ״א בזרעים 31 .

לכן כותב רש״י שפי׳ זה מקורו בגמרא ,

שענינה בעיקר הוא פי׳ ההלכות,

שעפ״ז מובן מה ששלח יין ישן

(אף שאינו מתאים כ״כ בפי׳ התיבות ״מטוב מצרים״)

- כי מצד ההלכה דכיבוד אב מתאים הי׳ לשלוח "יין ישן".

ומאריך רש״י בלשונו: "מצינו בגמרא ששלח לו כו׳"

(ואינו כותב סתם ש״טוב מצרים" היינו יין ישן כמפורש בגמרא),

שבזה מרמז שאי״ז פי׳ התיבות כרגיל בכ״מ,

שהרי תיבות אלו

("מטוב מצרים")

קשה לפרש כן,

אלא שמכללות תוכן הכתובים - מזה שיוסף הרבה לשלוח לאביו מתנות -צ״ל שהי׳ בזה ענין של כיבוד אב:

ולכן כותב רש״י

(על פי׳ זה)

ש

(רק)

" מצינו בגמרא" שמתנתו

("מטוב מצרים")

הייתה יין ישן 32 .

ומוסיף גם את התיבות ״שלח לו״ - כי בטעם זה מבואר

(לא רק מהו ה״טוב מצרים",

אלא גם)

הכוונה של ״שלח לו״ -היינו שבדבר זה ניכר הטעם לכללות שילוח המתנות לאביו.

ז.

אך מפיון שסו״ס פי׳ זה אינו מתאים כ״ב בפי׳ "מטוב מצרים",

כנ״ל,

לכן מביא רש״י עור פי׳: "ומ״א גריסין של פול",

אשר לפי״ז מתיישב היטב פי׳ "מטוב מצרים",

כי "גריסין של פול" ה״ז זרעים.

- ולהעיר שזה בפרט הי׳ מאכל חשוב במצרים 33 ,

ומובן ג״כ למה שלח לו דבר זה,

(כי הרי זהו משבחה של מצרים),

ואין רש״י צריך לפרשו.

אבל לאידך,

פי׳ זה ש״טוב מצרים" הי׳ דבר של מזון ,

אינו מתיישב כ״כ מצד תוכן כללות הענין ,

ששילוח המתנה הי׳ לכבודו וכו׳ דאביו.

לכן מביאו רש״י כפי׳ שני ,

ופירוש הראשון והעיקרי הוא ש״שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו",

כי זה מתאים יותר לתוכן הכללי 34

של שילוח המתנה לאביו,

כנ״ל בארוכה.

ח.

והנה,

גם להפי׳ ״גריסין של פול" מסתבר לומר,

דיוסף בחר בזה דוקא לא רק מטעם שהוא "טוב מצרים",

אלא שיש בו שייכות גם לתוכן השליחות ששלח יוסף לאביו:

ולכן מדייק רש״י דפי׳ זה הוא מ״מדרש אגדה"

(ולא כתב ד״א,

וכיו״ב),

בכדי לרמז שע״ד המדרש והרמז יש למצוא שייכות בין "גריסין של פול" לשליחות יוסף לאביו.

והביאור בזה: יודע הי׳ יוסף,

דכאשר יחזרו אחיו לכנען ויבשרו לאביו ש״עוד יוסף חי",

הרי בשורה טובה זו תגרום לו גם הרגש של צער,

כי עי״ז יוודע לו שאחיו מכרוהו 35 ,

ובודאי השתדל יוסף ככל האפשרי למנוע ועכ״פ למעט צערו של אביו.

ואפילו את״ל שלא יגלו ליעקב שמכרוהו - הרי גם אז מצטער יעקב על הזמן שהי׳ יוסף נפרד ממנו ומאחיו - והשתדל יוסף למעט צער זה.

וי״ל שגם לתכלית זו אמר יוסף שיאמרו ליעקב 35

: כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים גו׳ -היינו שאלקים עשה זאת,

יוסף אינו מתרעם כלל - כי נעשה לאדון גו׳,

וכו׳.

ולכן שלח יוסף לאביו "גריסין של פול",

כי בזה רמז 37

לאביו שאין להצטער 38

על מכירתו למצרים 39 .

והטעם: "גריסין של פול" הוא מא־

כל של קטניות פרודות לחלקים 40 ,

ודוקא מאכל זה הי׳ חשוב ביותר במצרים.

ובזה רמז יוסף לאביו,

שישנם דברים שמביאים תועלת גדולה דוקא ע״י שמחלקים ומפרידים אותם,

ועד״ז בנדו״ד - דוקא ע״י שאחי יוסף מכרוהו למצרים והפרידוהו מאת כולם,

יצאה הטובה "כי למחי׳ שלחני אלקים לפניכם" 41 .

ולא ידאוג יעקב על המכירה כיון שהביאה תועלת רבה זו 42 .

[ועפ״ז יומתק מה שלא כתב רש״י בפי׳ זה טעם למה בחר בדבר

(חשוב)

זה דוקא,

כי בכתבו שהפי׳ הוא מ״ מדרש אגדה" מרמז שיש כאן ענין

(וטעם)

אגדתי 43 ,

כנ״ל].

ט.

מיינה של תורה שבפירוש רש״י:

לכאורה קשה על הפי׳ ששלח לו יין ישן: כשאדם שולח מתנה לחבירו ע״מ לכבדו ולענגו,

משתדל לשלוח דבר שאין לו לחבירו 44 ,

שאז הדבר יקר אצל

חבירו ויגרום לו עונג,

אולם בעניננו,

מנין ידע יוסף שאין ליעקב בארץ כנען יין

(ישן) 45

י

בשלמא אם שלח לו "גריסין של פול",

שהוא מאכל חשוב,

ידע יוסף שבזמן רעב יהא חביב אצלם,

אבל להפי׳ ששלח לו "יין ישן" מנין ידע יוסף שזה דוקא יהא חביב עליו כו׳?

אמנם מתורץ זה עפ״י מה שפרש״י לעיל עה״פ 46

״

(וישתו)

וישכרו עמו -ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו״ - היינו במשך כ״ב שנים - ומובן שבאם אחיו לא שתו יין כל זמן זה וגם יוסף לא שתה

(שמזה מובן שאין זה בתור תשובה,

כ״א מפני הצער),

על אחת כו״כ שיעקב שהתאבל גו׳ לא שתה יין כ״ב שנה -ומובנת ה״נוחה דעתו״ שיהי׳ ליעקב - כשיוסף מציע לשתות ושולח "יין ישן".

ועפ״ז י״ל עוד טעם נוסף ע״פ יינה של תורה

(מלבד מה "שדעת זקנים

נוחה הימנו")

למה בחר יוסף " יין ישן ",

כי בזה רמז ליעקב,

שאף בהיותו במצרים לא אבר בטחונו בה׳ שעור יתראה עם אביו.

ולכן

(אף שלא שתה יין)

יין משומר אצלו משך זמן רב -ער שנעשה יין ישן - בכדי שיהי׳ מן המוכן בבוא הזמן.

ומזה הוראה בעבודת כאו״א:

גם כשאדם נמצא במצב שהמצרים וגבולים של העולם - טרדותיו הגשמיות ודסביבתו,

מפריעים אותו מעבודת ה׳,

אסור לו להתייאש כו׳,

אלא אדרבה - עליו להתחזק בבטחון גמור בה׳,

שבודאי יצליחו בעניניו הגשמיים באופן שלא יסתירו כל עניני התומ״צ שלו.

ועוד הוראה בזה - ע״ד מתנת יוסף לאביו שלא היתה עפ״י ציווי פרעה מלך מצרים,

אלא מדעת עצמו

(כדלעיל ס״ד),

ולא מצינו שישאל

רשות מפרעה ע״ז 47 ,

היינו,

דכשבא לענין של מצוה - מצות כיבוד אב,

לא התחשב יוסף כלל עם פרעה,

וקיים המצוה בהידור גדול וכו׳.

כן הוא בעבודת כאו״א כאשר בא לידו ענין של תומ״צ אין להתחשב עם המצרים וההגבלות דעוה״ז,

ויקיים את המצות בהידור.

וע״י הנהגה זו,

הרי לא זו בלבד שיצליח בעבודתו בתורה ומצות,

אלא שגם כל עניניו הגשמיים מצליחים לו.

(משיחת ש״פ ויגש,

תשל״ב)