א.
איתא במם׳ שבת 1
: מאי חנוכה שכשנכנםו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי׳ חתום בחותמו של כהן גדול ולא הי׳ בו להדליק אלא יום אחד,
נעשה בו נם והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
וכתב הטור 2
[בשם הר״מ מרוטנ־ בורק ז״ל]
״שריבוי הםעודות שמרבים בהם הן םעודות הרשות,
שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא 3
למשתה ושמחה".
אבל הרמב״ם 4
כתב וז״ל: "התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ״ה בכםלו ימי שמחה והלל".
וכתב המהרש״ל 5 ,
שלדעת הרמב״ם - "אותן
םעודות שעושים בימי חנוכה ...
הם םעודות 6
מצוה".
ולכאורה תמוה: הרי בגמרא אמרו ״קבעום ...
בהלל והודאה ",
וברמב״ם כותב שהם
(גם)
"ימי שמחה " 7 ?
ב.
עוד שינוי ברמב״ם ממש״כ בגמרא:
במם׳ שבת שם: ״מאי חנוכה...
ולא מצאו אלא פך אחד של שמן...
נעשה בו נם והדליקו ממנו ח׳ ימים,
לשנה אחרת קבעום כו׳".
והיינו,
שימי חנוכה קבעום על הנם דפך השמן ולא על הנם דנצחון המלחמה:
ואילו הרמב״ם 8 ,
מבאר כ סיבה ומעם 9
ל״התקינו חכמים ...
שיהיו שמונת ימים האלו ...
ימי שמחה והלל״ - את ישועת ישראל והצלתם מידי היונים,
וחזרת המלכות לישראל,
ו
(אח״כ -)
הנם דפך השמן.
ג.
ויובן זה בהקדים הקושיא הידועה 10
: הרי "עיקר הנם הי׳ בנצחון המלחמה רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים בו׳",
ולמה אמרו בגמרא שימי החנובה הוקבעו
[ לא מפני הנם דנצחון המלחמה וישועת ישראל מידי היונים,
בי אם]
מצד הנם דפך אחד של שמן בו׳.
דלבאורה ״איך״ 1
עשו מן הטפל עיקר בו׳"?
ומצד חומר קושיא זו ם״ל לה־ רמב״ם,
שבוונת הגמרא ב״מאי חנובה" היא לא "על איזה נם קבעוה " 11 ,
בי אם: לתת טעם על מה שקבעוה " בהלל והודאה ".
והיינו,
שגם לולי הנם דפך השמן היו קובעים את יום נצחון המלחמה ליו״ט 12
(יום שמחה 13 )
: ומה
שאמרו ״מאי חנובה ...
פך אחד של שמן בו׳",
הוא בנוגע להפרט ד״הלל והודאה״ - דזה מה ש״קבעום ועשאום יו״ט בהלל והודאה ",
הוא מצד הנם שהי׳ בשמן.
וזהו שלאחרי שהרמב״ם מבאר בארובה את המאורעות דחנובה,
הוא מםיים: ״ ומפני זה התקינו חבמים ...
ימי שמחה והלל",
היינו,
שמפני שני םוגי המאורעות והניםים האמורים לעיל התקינו ב׳ ענינים,
- "ימי שמחה" ו״ימי הלל":
״ימי שמחה״ - מפני "שהושיעם מידם והצילם ...
וחזרה מלבות לישראל" 14
: ו״ימי הלל״ - באו בעיקר 15
מפני הנם שהי׳ בפך השמן,
ש״הדליקו ממנו נרות המערבה שמונה ימים".
ועפ״ז יומתק גם מה שב׳ מאורעות אלו חלקם הרמב״ם לשתי הלבות
[שגם חלוקת ההלבות שברמב״ם היא בדיוק]
- להורות,
שמב׳ מאורעות אלו באות שתי הלבות: ממאורע הראשון -
הדין ד״ימי שמחה״,
וממאורע השני -הדין ד״ימי הלל"
(והדין ד״מדליקין בהן הנרות בו׳").
והנה פשיטא שהרמב״ם לא יחדש מעצמו טעם לקביעות ימי חנובה.
ויסודו - מ״ועל הנסים" וממדרז״ל.
ואולי הי׳ לפניו גם מדרש חנובה -שאז מובן בפשטות מה שבותב כאן במה פרטים: גזרו גזירות ובו׳ ובו׳.
ד.
הטעם לחלוקה זו - שמפני ישועת ישראל והצלתם ובו׳ התקינו "ימי שמחה": ואילו מצד הנס דפך השמן באה התקנה ד״ימי הלל":
שמחה ענינה בדברים השייבים להגוף
[שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין 16 ]
: משא״ב ענין ההלל הוא שייך לעבודה שבלב,
להנשמה.
ולבן:
ישועת ישראל והצלתם מידי היונים,
ש״פשטו ידם בממונם בו׳ ולחצום לחץ גדול",
ועד״ז מה "שחזרה מלבות לישראל״ - ישועה והצלה הנוגעות
(גם)
לגוף,
משו״ז גם התקנה היא בענין הנוגע לגוף: "ימי שמחה ",
משא״ב הנס דפך השמן ש״הדליקו ממנו נרות המערכה 17
בו׳״ - מביון שהיא ישועה רוחנית ,
התקינו 18
בגללה"ימי הלל " 19 .
ה.
והנה פירוש הנ״ל ב״מאי חנובה ...
פך אחד של שמן בו׳״ - שהנס דפך השמן אינו טעם לכל הענין דחנובה ב״א להפרט דהלל והודאה - מוברח הוא גם למרדבי
(הארוך)
" 2
וז״ל:
ובמגלת 21
תענית אמרו שקבעום יו״ט משום חנובת המזבח וב״ב א״ז וב״מ במדרש רבתי פרשת בהעלותך,
והבא 22
אומר שקבעום יו״ט משום הנס
(ונרות) 23 .
וי״ל דמשו״ז קבעו משתה ושמחה,
אבל להודות ולהלל קבעו משום נם.
אלא שלהמרדכי - מה שקבעו משתה ושמחה הוא משום חנוכת המזבח; משא״כ להרמב״ם - מה שהתקינו "ימי שמחה" הוא 24
מפני "שרי־חם עליהם אלקי אבותינו והושיעם כו׳",
כנ״ל.
ומכיון שמ״שלשת עמודי ההוראה ...
הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל ושנים מהם
(הרי״ף והרא״ש)
מםכימים לדעת אחת" ולא הביאו אלא מאי דאיתא בגמרא - פםק הב״י הלכה כמותם,
ע״פ מש״כ בהקדמתו להב״י.
(ומשיחות מוצאי זאת חנוכה וש״פ ויגש,
תשל״ד)