וישב ב

א.

בפירושו על הפסוק "ויגד לתמר וגו׳" 1

מעתיק רש״י התיבות "עולה תמנתה" ומפרש: "ובשמשון הוא אומר 2

וירד שמשון וגו׳ תמנתה -בשפוע ההר היתה יושבת עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן".

וצריך להבין:

א)

הלא סתירה זו מ״ וירד שמשון וכו׳"

(שרש״י מיישבה בפירושו)

מתעוררת וישנה כבר על ל׳ הפסוק שלפני זה - שגם שם נאמר " ויעל וגו׳ תמנתה״ 3

- וא״כ הי׳ לו לרש״י להקדים את פירושו זה על הפסוק ההוא 4 ?

ב)

מכיון שדרכו של רש״י לפרש לפי "פשוטו של מקרא" 5

ובאופן שיתאים ל״בן חמש למקרא",

הרי מובן שכוונתו של רש״י לבאר רק את הענינים שהתלמיד,

בלמדו פסוק זה,

יתקשה בהם: אבל אין דרכו ליישב בפסוק הנלמד

(שפירושו כשלעצמו

אתי שפיר,

אלא שיש בו)

קושיות וסתירות מפסוקים אחרים שטרם למדם התלמיד.

ומעתה,

בנדו״ד,

הואיל ובפסוק זה עצמו אין שום ענין הקשה לתלמיד,

אלא שאפשר להקשות עליו מפסוק שהתלמיד עתיד ללמדו

(בשופטים)

-א״כ מהו טעמו של רש״י בזה שמיישב את הסתירה בפרשה זו,

בעוד שמקומו של יישוב זה הוא לכאורה בשופטים

(לאחר שהתלמיד למד את ב׳ הכתובים ויודע להשוותם)?

ג)

למה לו לרש״י להאריך בלשונו

(שהיא בתכלית הדיוק לכל פרטי׳,

כידוע)

ולומר "ובשמשון הוא אומר"?

דלכאורה,

אי״ז אלא שפת יתר*: מאחר שרש״י בעצמו מביא לשון הכתוב "וירד שמשון וגו׳",

ובזה הרי ידוע לנו במי

(ואיפה)

נאמר לשון ירידה זו 7 ,

הי׳ מספיק לשון קצרה,

כמו: "וכתיב וירד שמשון" וכיו״ב?

ב.

והנה על קושיא זו

(שלשונות הכתובים בשייכות לתמנה סתרי א-הררי)

מצינו בגמרא * 7

ג׳ תירוצים:

א)

"שמשון שנתגנה בה

[ופירש״י: "שנשא מבנות פלשתים האסורות לו"]

כתיב בי׳ ירירה,

יהודה שנתעלה בה

[ופירש״י: "שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל"]

כתיב בי׳ עלי׳".

ב)

"שתי תמנאות היו 8 ,

חרא בירידה וחרא בעלי׳".

ג)

"חרא תמנה הואי,

ראתי מהאי גיסא ירירה,

וראתי מהאי גיסא עלי׳".

לפי״ז יש להקשות עור על פירוש רש״י הנ״ל:

מרוע בחר רש״י בתירוץ השלישי

(שבגמרא)

ובמה הוא עריף משני התירוצים הקורמים לו,

מאחר שגם הם מוסברים לכאורה ע״ר הפשט 9 ?

(ובפרט רמזה שהם מוקרמים בסרר התירוצים שבגמרא,

משמע שהם קרובים למשמעות הכתובים יותר מתירוץ השלישי 10

- וא״כ עור יותר תמוה: רוקא רש״י,

המפרש לפי "פשוטו של מקרא",

מביא ומעריף את התירוץ האחרון 11 ).

ג.

והביאור בכ״ז:

בפירושו של רש״י עה״פ שלפנינו אין המכוון

(העיקרי)

בו ליישב את הסתירה לל׳ "עולה" הנאמר גבי יהורה

(מל׳ ״וירר״ בשמשון - מכיון שאין התלמיר יורע עריין מסתירה זו),

אלא לתרץ מה שיש להקשות ולתמוה על לשון זו עצמה: לאיזה טעם הוצרך הכתוב לתאר את הליכתו של יהורה לתמנה בל׳ עלי׳ רוקא?

כלומר: למה מרייק הכתוב שהוגר לתמר כי חמי׳ ״ עולה תמנתה״ - וכי יש איזה נפ-

קותא לתוכן הסיפור

(אף אם הדבר כן הוא),

בזה שתדע שהילוכו הוא באופן של עלי׳ דוקא ולא בדרך ירידה או באורח מישור?

וכמו שמצינו

(שאין דרך הכתוב לתאר את אופן ההילוך במקום שאין צורך)

לעיל בפ׳ העקידה

(שכבר למדה התלמיד)

שהקב״ה אמר לאברהם: ״ והעלהו וגו׳ על אחד ההרים ״ 12

-ובכ״ז נאמר אח״כ בכתוב 13

" וילך

(ולא ויעל)

אל המקום גו׳": " ויבואו אל המקום וגו׳",

אף שהליכתם היתה באופן של עלי׳ 14 .

והטעם בזה פשוט: לפי שאין נפק״מ איך הגיע "אל המקום",

ולא בא הכתוב לפרט דבר שאינו נוגע לענין המדובר 15 .

וה״ה

לכאורה,

בנדו״ד: מאחר שאין טעם וצורך לפרש שיהודה " עולה תמנתה" הול״ל בל׳ סתמית: "הולך תמנתה" וכיו״ב.

ד.

אמנם בפסוק הקודם לזה,

אף שגם בו נאמר " ויעל וגו׳ תמנתה",

בכ״ז אין מקום לקושיא זו,

לפי ששם אפשר לפרש שאין הכוונה עלי׳ גשמית,

ממקום נמוך למקום גבוה,

כ״א עלי׳ רוחנית - בחשיבות ומעלת הנפש וכו׳.

ולא הי׳ פי׳ זה יוצא מידי פשוטו של מקרא: דהרי בתחילת הפרשה נאמר 15

"וירד יהודה מאת אחיו",

ופרש״י

(בפשטות פירושו)

: "שהורידוהו אחיו מגדולתו״ 17

(ירידה ברוחניות )

- והי׳ מסתבר לומר שבהמשך לזה נאמר בו אח״כ ״ויעל״ ללמדנו שבהליכתו לתמנה

(וע״י מעשה תמר שנסתובב מזה)

חזר ונתעלה

( ברוחניות -וכתירוץ הראשון שבגמרא 18

המובא לעיל).

אכן,

זה יתכן רק במקום שנאמר "ויעל",

בל׳ נסתר בדרך שלישי ה־מדבר - היינו שהתורה היא המספרת את מאורעותיו של יהודא והיא היודעת לרמז בל׳ "ויעל" את עליתו הרוחנית שעתידה לבוא ע״י הליכתו לתמנה.

משא״כ בפסוק שלפנינו,

שנאמר בו "חמיך עולה תמנתה" בל׳ נוכח,

והיינו שזהו הנוסח שבו הוגד הענין לתמר ע״י מישהו מאנשי המקום - הרי א״א לפרש שכוונתו

(של המגיד ההוא)

לעלי׳ הרוחנית של יהודה בעתיד,

כי דבר זה ודאי לא הי׳ ידוע לו,

וכיון שכן,

הלא הקושיא בכתוב זה - למה נאמרה ל׳ ״עולה״ בהליכתו תמנתה - במקומה עומדת 19 .

ה.

וקושיא זו מתרץ רש״י באמרו "ובשמשון הוא אומר וירד שמשון וגו׳ תמנתה",

והיינו שע״י שמקדים ליישב סתירה זו שבין כתובים אלו,

מתורצת הקושיא בפסוק זה בדרך ממילא: דמאחר שביהודא נאמר ל׳ " עולה תמנתה״ ובשמשון ״וירד ..

תמנתה",

הרי שבע״כ צ״ל ש״בשיפוע ההר היתה יושבת,

עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן";

ומעתה,

כיון ששתי דרכים מוליכות לתמנה - בדרך ירידה מראש ההר ובעלי׳ מתחתיתו - סרה התמיה בל׳ " עולה תמנתה",

כי זהו פרט הנוגע לסיפור הדברים: ע״י הדגשה זו ידעה תמר באיזה דרך הולך יהודה תמנתה,

דהיינו בדרך העולה מתחתיתו של ההר.

ועפי״ז יובן למה לא נקט רש״י ש״שתי תמנאות היו"

(כתירוץ הב׳ שבגמרא),

שהרי אין כוונתו העיקרית לתרץ את הסתירה בלשונות הכתובים * 19

(וכנ״ל,

משום שאין זה קשה להתלמיד בלמדו פסוק זה)

אלא את הדיוק בל׳ ״עולה״ הנאמרה כאן - ודבר זה לא יתיישב אלא באופן ש״עולין לה

(תמנתה)

מכאן ויורדין לה מכאן"

(דאז יש צורך לרמז ולהודיע לתמר באיזו משתי הדרכים הולך יהודה תמנתה).

אבל לפי הסברא ש״שתי תמנאות היו" עדיין לא תתיישב קושיא זו: דא״א לומר של׳ " עולה תמנתה" באה לרמז ולהודיע שדרך הליכתו של יהודה מכוונת לתמנה הנמצאת בראש ההר ולא לזו שבתחתית ההר - כי:

א)

לא באופן כזה מסמנים עיר וכיו״ב כ״א כמש״נ: בית חורון תחתון גו׳ בית חורון עליון" 2 .

ועוד.

ב)

כיון שסתם המגיד בהשם * " 2

משמע שלא הי׳ מקום לספק

(מפני שרק אחת הייתה בסמיכות או כיו״ב).

ג)

הרי שתי התמנאות ודאי לא היו סמוכות אחת לחברתה 21 ,

וא״כ אין צורך להודיע לאיזו מהן הכוונה ע״י הדיוק של " עולה תמנתה".

ו.

אמנם לאחרי כל הנ״ל,

אין הענין מיושב כל צרכו מצד הדוחק בעצם הפירוש - שתמנה "בשיפוע ההר היתה יושבת״ - לפי שדבר

בלתי רגיל הוא לבנות עיר נשיפועו של הר 22

:

יש ובונים עיר בראש ההר - דהיינו עם היות שבנייתה של עיר כזו קשורה בקשיים שונים

(טרחא רבה בהעלאת צרכי הבנין לראש ההר,

תנאי העבודה שמה וכו׳)

וגם יגרע חלקה בהתפתחות המסחר ובקשרי׳ השונים עם עיירות אחרות וכו׳

(מצד קושי העלי׳ בשיפועו של ההר,

הממעט את העוברים והשבים בעיר זו),

עכ״ז לפעמים מוותרים על חסרונות הנ״ל ובוחרים לבנות דוקא בראש ההר משום היתרון שבזה בענין ההגנה: עיר היושבת בראש ההר ידה על העליונה במלחמה נגד אויב הלוחם בה כיון שהוא נמצא למטה 23 .

לאידך,

כמובן,

יש שמעדיפים לבנות עיר בתחתית ההר - עם כי הגנתה אינה קלה - מטעם שהמקום מוכשר יותר לבניית עיר ולהצלחתה במו״מ וכדומה.

משא״כ בשיפועו של הר,

שאין תועלת שלימה לבנות שם עיר - הן בנוגע לבנינה והתפתחותה והן בנוגע להגנה מאויב - ועוד שחלקי העיר הם זה ע״ג זה.

וא״כ יש להקשות 24

: הואיל ומ־ציאות עיר בשיפועו של הר הוא דבר שאינו רגיל,

יתכן יותר לומר שתמנה היתה יושבת בראש ההר ולפרש את ב׳ הלשונות

(עלי׳ וירידה שגבי תמנה)

לצדדים,

וכל חד לפי ענינו בכתוב: ל׳ ,

עולה" ביהודה פירושה עלי׳ כפשוטה,

בגשמיות - כי א״א לפרשה ברוחניות מטעם הנ״ל בס״ד - ול׳ "וירד" בשמשון

(הבאה בסיפור הכתוב בל׳ נסתר)

פירושה ירידה בחשיבות ובמעלה 25 .

ובכדי לרמז את הטעם שהכריחו בכ״ז לפרש שתמנה "יושבת בשיפוע ההר",

הוסיף רש״י "ובשמשון הוא אומר": היינו שלא רק בפסוק זה המובא בפירושו נאמר ל׳ ירידה שאז יתכן לפרשה במובן רוחני; אלא ש־ "בשמשון

(בכללות סיפורו)

הוא אומר ",

היינו שחוזר ואומר לשון זו כמה פעמים - ואין סברא לפרש את כל אחד ואחד מהן לרמז ירידה בחשיבות 25 .

ובע״כ צ״ל שמובנו כפשוטו:

שמקום מגוריו של שמשון הי׳ בראש ההר ובכ״פ שהלך לתמנה הי׳ באופן של ירידה

(גשמית)

מההר 27 .

ונמצא שמוכרח לומר ש״בשפוע ההר היתה יושבת" על אך הדוחק שבדבר.

ז.

מהענינים ד״יינה של תורה" שבפרש״י שלפנינו,

וההוראה מזה בעבודתו של כאו״א:

מבואר במ״א 28

עה״פ ״מי יעלה בהר הוי׳ וגו׳" 29

שעבודת האדם לקונו היא בדוגמא לעלי׳ בהר,

וידוע דכאשר האדם מטפם ועולה ההרה,

א״א לו להפסיק באמצע עלייתו ולעמוד זמן מה במקום שיפועו של ההר,

כי כמעט

מן הנמנע שלא יתמוטט ויפול למטה -אלא עליו להמשיך עלייתו בלא הפסק.

וכן הענין בעלי׳ "בהר ה׳",

שהתמדת העלי׳ מוכרחת לא רק לתועלת העלי׳ עצמה,

כ״א גם בכדי להבטיח שלילת הירידה.

והיינו שאין לו להסתפק במעלתו שהגיע אלי׳ עד כה,

כי הסתפקות זו במעלתו ואי־עלייתו מדרגא לדרגא במעלות הקודש,

סופה שתביא לידי ירידה 30 .

ומודגש הענין במיוחד במצות נר חנוכה,

ש״המהדרין מן המהדרין כו׳ יום ראשון מדליק אחד,

מכאן ואילך מוסיף והולך",

לפי ש״מעלין בקודש ואין מורידין" 31 ,

ואם לא הוסיף נר ביום ב׳ וכו׳,

לא זו בלבד שבו ביום לא הוסיף ולא עלה בקודש לגבי היום שלפניו,

אלא שעוד החסיר בו

(בזה שלא קיים בהידור)

מדרגת עלייתו ביום שלפניו

(שבו קיים מצוה זו בהידור) 32 .

ואם רוצה לקיים את המצוה באותו ההידור שקיימה ביום שלפניו מוכרח הוא להעלות בקדש וכנ״ל 33 .

ומרומז ענין זה בדברי רש״י - שמה שנאמר ל׳ עלי׳ וירידה בתמנה הוא לפי ש״בשיפוע ההר היתה יושבת",

כי בשיפוע ההר

(שהוא ענין העבודה להתעלות ברוחניות)

נמנעת העמידה וגם ההילוך הוא לא באופן רגיל,

כ״א או עלי׳ או ירידה.

וכשם שעלייתו של יהודה "בשיפוע ההר" הביאה לידי לידת "פרץ זה משיח שנאמר: עלה הפורץ לפניהם" 34

;

כך ע״י עבודת כאו״א בעלי׳ ממדרי׳ למדרי׳ בהר ה׳ הפרטי שלו,

נזכה לקיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה״ 35

- בביאת משיח צדקנו.

ומשיחת ש״פ וישב תשל״ב)