Ikar

ויצא ב

א.

בהפםוק 1

״ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה׳ בעניי כי עתה יאהבני אישי" מעתיק רש״י "ותקרא שמו ראובן",

ומפרש 2

: "רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור".

וצריך להבין:

א)

רש״י הודיע כלל יסודי בפירושו: "אני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא" 3 ,

היינו שכוונתו לפרש ולבאר

(רק)

דבר שאינו מובן ומוסבר כל צרכו בפשט הכתובים - ומה קשה כאן בפשט הכתוב שרש״י צריך לפרשו?

ב)

יתירה מזו: רש״י מפרש שהטעם לקריאת שם ראובן הוא משום ש״אמרה ראו מה בין בני וכו׳",

היפך פשוטו של מקרא: ״ותקרא שמו ראובן״ - " כי ראה ה׳ בעניי כי עתה יאהבני אישי"?

ואף שפירושו זה של רש״י,

בכללות,

מקורו בגמרא 4 ,

הרי ידוע הכלל שנקט לו רש״י בפירושו

(וחוזר עליו כמה פעמים) 3

: "ואני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת

דברי המקרא דבר דבור על אופניו " 5 ,

היינו שצ״ל צורך ביישוב והיישוב צ״ל על אופניו

(כנו וסדר התיישבותו 5 )

של המקרא .

ב.

והנה יש מפרשים * 5

דהטעם המפורש בקרא "כי ראה ה׳ בעניי גו׳" אינו מספיק,

כי בזה מוסבר רק חלק משם ראובן,

תיבת "ראו" שבו,

אבל לא - ״בן״ שבו; וע״כ דרשו רבותינו עוד 7

טעם,

ש״אמרה ראו מה בין בני לבן חמי וכו׳",

שענינו מרומז בשם "ראובן" כולו.

אבל בפרש״י א״א לפרש כן,

כי

[נוסף לזה שאם זהו הכרחו של רש״י להביא טעם אחר על שם ראובן מהמפורש בקרא * 7 ,

הו״ל לרש״י לפרשו 8 ]

בפשוטו של מקרא אי״ז קושיא מעיקרא רמילתא,

שהרי אפשר לומר שהאותיות "בן" שבשם ראובן מרמזות לה״ב״ וה״נ״* של " ב ע נ יי"" 1

; ואף שבשם

(ראו)

בן אין בו ה״עין״ וה״יור" של בעניי 11 ,

וגם ניקור ה״בי״ת" הוא באו״א,

הרי כבר למרנו כיו״ב במ״א בפרש״י 12

: "שמים" הוא ר״ת "שא מים,

שם מים,

אש ומים",

אף שה״אלף" של "שא" ושל "אש" ליתא בתיבת "שמים",

וגם ניקור ה״שין" של אש הוא באופן אחר - אלא שרי לנו באות "שין" שב״שמים"

(ובפרט שאות זו היא המורגשת בעיקר בביטוין של התיבות "שא" ו״אש"),

וער״ז מובן גם בנרון תיבת ״בעניי״

(שהאותיות ״ב״ ו״נ״

(בן)

הן המורגשות בה בעיקר 13 ),

ולכן לא איכפת לן החסרון של שאר האותיות 14 .

וא״כ הררא קושי׳ לרוכתא: פירושו של רש״י כאן למה לן 15 ?

ג.

גם צריך להבין:

א)

בהטעם ע״ש שאמרה "ראו מה בין בני בו׳": למה פירש רש״י בפשט הבתוב

(ברבותינו בגמרא)

שההפרש "בין בני לבן חמי" הוא בזה ש״בן חמי מבר הבבורה וזה לא מברה ולא ערער עליו ולא עור שלא ערער עליו בו׳" -

(א)

במאורע העתיר לבוא לאחר במה ובמה שנים,

ובמילא

(ב)

נבואה רחוקה 16 ,

(ג)

ובשייבות לגנותו של ראובן: נטילת הבבורה מראובן עבור חטאו 17

: והוררת יוסף לבור - הרי אפשר לפרשו באופן רשבחו של "בני" וברבר שיארע בזמן קרוב יותר: ראו מה בין בני לבן חמי שגזל וחמס 18

ובו׳ ואילו בני לא פשט ירו בגזל 11

(ובמו

שפרש״י עה״פ 20

וילך ראובן בימי קציר חטים)?

ב)

גם בפירושו של רש״י גופא אי״מ,

שתובן פירושו הוא שונה מהפי׳ שבגמרא.

בגמרא איתא: ראילו בן חמי אע״ג שמרעתי׳ זבני׳ לבבורותי׳ רבתיב בו׳ חזו מה בתוב בי׳ וישטם עשו את יעקב 21

בו׳ ויעקבני זה פעמיים 22

וגו׳ ואילו בני אע״ג רעל ברחי׳ שקלי׳ יוסף לבבורותי׳ מני׳ רבתיב בו׳ אפילו הבי לא אקנא בי׳ רבתיב בו׳״ - היינו שההפרש בין עשו לראובן הוא: עשו שנא את יעקב עבור הבבורה שהועברה לו

( אע״ג רמרעתי׳ זבני׳ לי׳),

וראובן לא "אקנא" ביוסף: משא״ב לפי פירש״י תובן החילוק ביניהם הוא

(לא בשייבות הקנאה והשנאה,

והעררן,

מצר הבבורה,

ב״א)

בנוגע לגוף המ-בירה

(שרק זה נזבר בנוגע לבן חמי),

שעשו מבר הבבורה,

והעילוי של ראובן לעומתו הוא בזה שלא מכר הבכורה - רבר שלא נזבר בלל בגמרא במעלתו של ראובן.

ג)

רש״י מוסיף "ולא ערער עליו ולא עור שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור״ - ולבאורה,

בשם שהורגש בהנוגע למעלתו של "בני",

שהיתה בתבלית הטוב,

במו״ב הו״ל להזביר בהגריעותא של בן חמי,

שעשו ערער על הבבורה 23

(ע״ר מה ראי׳

בגמרא הנ״ל)

ולא עוד אלא שרצה להרוג את יעקב 24 .

ד.

והביאור בכ״ז:

הטעם המפורש בקרא לקריאת שמו של ראובן "כי ראה ה׳ בעניי כי עתה יאהבני אישי",

בכלל מובן בפשטות: מטבע בני אדם שהולדת בן לאשה מעורר בבעלה רגש של קירוב ואהבה יתירה אלי׳.

אמנם בנדו״ד אינו חד וחלק כ״כ:

א)

ההדגשה "כי עתה יאהבני אישי" הוא מפני שלאה היתה ״שנואה״ 25

גם לאחר שנשאה לאשה - וא״כ יתכן כי גם "עתה" כשילדה לאה בן ליעקב,

לא ישתנה בו הרגש עד כדי כך ש״ יאהבני אישי",

ובפרט שגם רחל

(אשתו העיקרית של יעקב)

עתידה 26

להוליד לו בן 27 ?

ב)

מנין לה ללאה שבנה זה הבכור ילך בדרך הטוב והישר

(כי דוקא בן כזה יעורר ביעקב אבינו רגש של קירוב לאמו 28 ),

והרי אפשר ולא יהי׳ כפי רצונו של יעקב?

ומה גם שבנדון

בן זה יש בפרט לחשוש: בנו הראשון של יצחק אביו

(עשו)

וכן בנו הראשון של זקנו אברהם

(ישמעאל 29 )

לא היתה הנהגתם באופן טוב

(ובן כזה הרי לא זו בלבד שאינו ראוי לגרום קירוב מאביו לאמו אלא שעלול הוא לפעול נטי׳ הפכית" 3 ).

ולכן מפרש רש״י: "רבותינו פירשו ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף",

היינו דזה שקראה לו ראובן מטעם "כי אמרה כי ראה ה׳ בעניי

(ונתן לה בן)

" יובן עפ״ז ד״רבותינו פירשו״ - כי לולא זאת אינו מוכרח ש״עתה יאהבני אישי",

(כי בהולדת בן בלבד אין די לעורר אהבתו של יעקב ללאה,

כנ״ל)

; והכתוב אומר דרשוני - שיש טעם מוקדם לזה בקריאת שם ראובן -המבאר מעלתו של הבן: "ראו מה בין בני לבן חמי" ובמילא מובן 31

ש״עתה יאהבני אישי" 32 .

ועפ״ז יובן מה שהעתיק רש״י מדברי לאה,

את מעלתו של ראובן בענין הבכורה,

"וזה לא מכרה",

ולא מעלה אחרת,

כי בזה מודגש העילוי שלו בהתאם ובהשלמה לתוכן דברי לאה בהכתוב - היינו ענין הולדת

בן בכור ליעקב שעי״ז "יאהבני אישי"

(להיות כי)

- באותו ענין עצמו -הבכורה היתה גם מעלתו של הבן: "וזה לא מכרה",

שהבכורה להיות בנו הראשון של יעקב,

הוא דבר החביב ויקר לו מאד.

וממשיך רש״י "ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור",

שבזה מבואר דאע״פ שיעקב אהב את רחל וממנה רצה להוליד בנים,

מ״מ מכיון שנולד ללאה בן נעלה כזה,

דעם היותו בנו בכורו של יעקב ובכורה זו יקרה וחביבה לו במאד,

ובכ״ז כאשר לקח יעקב את הבכורה ממנו ונתנה לבנו של רחל,

יוסף,

"לא ערער" על בנו של רחל,

שהי׳ חביב על יעקב יותר מכל הבנים,

"ולא עוד אלא שבקש להוציאו מן הבור״ 33

- ובעבור גודל מעלתו הלזו של הבן הנולד הרי בודאי ש״עתה יאהבני אישי".

ובזה אתי שפיר מה שלא האריך לפרט גודל הגריעותא של "בן חמי"

(שערער על הבכורה של יעקב,

ולא עוד אלא שרצה להרגו),

מכיון שכוונתו כאן היא להדגיש גודל מעלתו של "בני"

(להכריח ש״יאהבני אישי")

ולא במדתו ההפכית של "בן חמי".

ועפ״ז יומתק מ״ש רש״י: "רבותינו פירשו " ולא "אמרו רבותינו" וכיו״ב,

כי אין כוונת רש״י לשלול הטעם המפורש בהכתוב,

כ״א לפרשו ,

לפרש

(ולתרץ)

הדורש ביאור בטעם שבכתוב - איך

שבודאי ע״י הולדת ראובן "יאהבני אישי״ - וע״ז מביא רבותינו פירשו ש״אמרה ראו מה בין בני לבן חמי",

שנולד לה בן נעלה כנ״ל 34 .

ה.

מ״יינה של תורה" שבפרש״י:

מצינו הפרש בין קריאת שמות השבטים לקריאת שמות ה״אבות",

אברהם יצחק ויעקב: א)

השמות של השבטים ניתנו ע״י האמהות 35 ,

משא״כ השמות של האבות 36 ,

יצחק 37

ויעקב 38

: ב)

בכ״א מהשבטים ניתן טעם על השם שנקרא בו,

משא״כ בשמות האבות,

שלא נאמר בהם טעם 30

מפורש בתורה 40

ע״כ קרא גו׳.

ויובן זה בהקדים לבאר בעניו השם: ידוע 41

שהשם אשר יקראו לו אינו "הסכמה בעלמא" 42 ,

אלא ש״יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר" 42

: אלא שאין השם מתייחס להנשמה כשהיא לעצמה,

שהרי "הנשמה עצמה קודם בואה בגוף אינה נקראת בשם כלל" 43 ,

כ״א כשבא להחיות את הגוף "השם מקשר הנשמה בגוף והחיות הנמשכת מהנשמה ומחי׳ הגוף הוא נשרשת בהשם" 42 .

אמנם בענין השם גופא,

שע״י המשכת החיות בגוף,

יש ב׳ בחי׳: א)

כמו שהוא פועל כללות ההתקשרות של הנשמה בהגוף

( וע״ד שם המין -אדם 44 ),

ב)

כמו שהוא בא בגילוי בבחי׳ ציור פרטי בכל גוף וגוף לפי ערכו

(השם פרטי שיש לכ״א) 45 .

והנה מבואר בתו״א 48

דבחי׳ האבות ישנה "בכל זמן בכל אדם כי הנה אין קורין אבות אלא לשלשה 47 .

והענין שבחי׳ האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור ..

אבל שאר בחינות ומעלות הצדיקים כגון השבטים ראובן שמעון לוי..

יש לך אדם שאין בו כלל בחי׳ ומדריגות אלו משא״כ בחי׳ האבות צריך להיות בכל אדם שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל".

והמובן מזה,

דההפרש שבין בחי׳ האבות לבחי׳ השבטים הוא

[לא רק בזה אשר בחי׳ האבות,

של כל ג׳ האבות,

ישנה בכ״א מבנ״י,

משא״כ בחי׳ השבטים שאינה מוכרחת להיות בכ״א כ״א בבחי׳ שבט שלו 48 ,

אלא הכוונה בזה היא]

שהאבות,

מכיון שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל,

הרי בחי׳ האבות ישנה בכ״א מבנ״י מצד ענינו העצמי להיותו חלק מכללות עם ישראל,

וזוהי בחי׳ כללית שבה משתווים כל בנ״י: אבל בחי׳ השבטים שבישראל

(היינו גם בחי׳ שבט פרטי שלו 49 )

היא בחינה הבאה

בהתחלקות בבנ״י" 5 ,

והיא בחינתו ועבודתו הפרטית של כאו״א 51 .

ועפ״ז אפ״ל ההפרש שבין שמות האבות לשמות השבטים: שמות האבות - המשכה הכללית שבכ״א מישראל,

ושמות השבטים היינו שההמשכה באה בבחי׳ ציור פרטי בהתאם למהותו הפרטית של כ״א,

ומכיון ששמות אלו ענינם,

התחלקות ההמשכה לפי בחינות וציורים פרטים,

לכן נאמר בכ״א מהם טעם גלוי ופרטי המתאים למדרגתו ועבודתו הוא * 51 .

וזהו גם הטעם ששמות השבטים נקראו ע״י האמהות: ידוע ההפרש בין אב לאם בשייכות להולדת הבן - שעצם מציאות הבן הוא מטיפת האב 52 ,

והתגלותו וההתחלקות בציור של פרטי אברים באה ע״י שהייתו תשעה חדשים בבטן האם 53

(ועד״ז הוא ההפרש ביניהם גם לאחר שנולד: התקשרותו הפנימית של האב להבן היא עצמית

יותר,

אולם בגילוי מורגש יותר הקישור והקירוב של האם להבן 54 ).

ולכן נקראים חכמה ובינה: אב ואם

(של המדות),

כי חכמה היא נקודת השכל

(בחי׳ ה״אב" של המדות)

ובינה היא ההשגה שבאה בפרטים

(ה״אם" של המדות) 55 ,

ועד״ז מובן גם כאן בנוגע להשבטים,

שהתחלקות השבטים לפרטים שונים בפשטות באה ע״י האמהות רחל ולאה כו׳ - ולכן על ידן היתה גם קריאת השמות של השבטים 55 ,

היינו התחלקות של בנ״י לבחינות ומדריגות פרטיות.

אמנם עדיין צ״ל: הלא טעמי השמות המבוארים בפרשתנו,

אינם מורים על שייכותם של השמות לבחינתם ועבודתם של השבטים עצמם הנקראים בשמות אלו,

כ״א השייכות שלהם להאמהות שקראו שם זה: "כי ראה ה׳ בעניי כי עתה יאהבני וגו׳",

"כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי " וכיו״ב?

ולכן מפרש רש״י * 55

בשם הראשון ראובן

(וממנו נלמד על כל השבטים)

: ״פרשו רבותינו - אמרה ראו מה בין בני לבן חמי כו׳",

היינו שהשייכות היא

(לא רק להאם,

כ״א ובעיקר)

להבן הנקרא בשם זה מצד בחינתו ועבודתו 57 .

ו.

ע״פ הנ״ל יש לרמז בדא״פ: השייכות דפ׳ ויצא לט׳ כסלו 58

- יום הולדת" 5

ויום הילולא" 6

של כ״ק אדמו״ר האמצעי

(שחל כ״פ בשבוע דפ׳ ויצא,

או עכ״פ בהימים הסמוכים לש״פ ויצא,

כבשנה זו,

ומתברכין 61

משבת פ׳ ויצא)

כי:

מבואר ההפרש בין אדמו״ר הזקן ואדמו״ר האמצעי:

אדמו״ר הזקן הו״ע ספירת החכמה 62 ,

שהוא בחי׳ נקודה,

ואדמו״ר האמצעי הוא ספירת הבינה 63 ,

היינו כמו שהגילוי בא בבחי׳ פרטיות ובהתפשטות,

וכידוע שעל ידו באה תורת החסידות לידי גילוי רב ובאופן של התפשטות והתרחבות,

רחובות הנהר דבינה 64 .

והוא דוגמת ענין

קריאת שמות 65

השבטים הנ״ל.

ומצד ההתרחבות דבינה

(נעשה -"שבט" ל׳ המשכה 66

ש)

נמשך הגילוי גם למטה 67 ,

שזה הי׳ חפצו ורצונו של אדמו״ר האמצעי,

וכידוע 68

פתגמו,

כי רצונו שכאשר שני אברכים נפגשים יחדיו,

ידברו בענין אריך ועתיק,

שזהו״ע הפצת המעינות חוצה ,

ועי״ז זוכים לקאתי מר דא מלכא משיחא" 6

בקרוב ממש.

(משיחת נוממאמר ד״ה אתה אחד*)

ש״פ ויצא,

ט׳ כסלו,

תשל״ב)