א.
עה״פ ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ איתא במדרש 1
: ״מבאר שבע - מבארה של שבועה,
אמר
(יעקב)
שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבע לי כשם שנשבע לי זקנך,
ונמצאתי משהא בשמחת בני ז׳ דורות״ - שהיות ואברהם נשבע לאבי־ מלך וע״י השבועה עכב את כניסתם של בנ״י לא״י ז׳ דורות,
כמבואר במדרש פ׳ וירא 2
[כי מאברהם עד כיבוש ארץ סיחון ועוג ע״י משה רבינו עברו ז׳ דורות],
ויצחק גם הוא נשבע לאבימלך ועי״ז עכבם עוד דור אחד
[כי מיצחק עד כיבוש הארץ ע״י יהושע עברו ג״כ ז׳ דורות,
ונמצא שנתעכבה כניסתם בעוד דור אחד לאחרי הז׳ דורות מאברהם],
לכן חשש יעקב שמא יצטרך גם הוא לישבע לאבימלך ועי״ז תתעכב כניסתם של בנ״י לא״י
("ז׳ דורות",
ז.
א.
עוד)
דור נוסף 3 .
וצריך להבין:
מאחר דבין אברהם ובין יצחק נשבעו
לאבימלך,
ולא חששו לזה שנתעכבה כניסתם של בנ״י לא״י ע״י השבועה,
והם לא יצאו מהמקום בו גר אבימלך כדי שלא יצטרכו לישבע לו - למה דוקא יעקב הוא שיירא לישבע לאבימלך ולכרות ברית עמדו,
עד שבשביל כך 4
יצא מבאר שבע -"מבארה של שבועה" זו?
וכן קשה לאידך גיסא:
איך יתכן שאברהם ויצחק נשבעו לאבימלך מבלי לחשוש להעכבת כניסתם של בנ״י לארץ?
ב.
והביאור: מצינו דחלוקה דרגת מעלתם של אברהם ויצחק לדרגת מעלתו של יעקב אשר עפ״ז יבואר ג״כ הפרש יסודי שבין עבודתם של אברהם ויצחק לזו של יעקב:
״אברהם - יצא ממנו ישמעאל,
יצחק יצא ממנו עשו" 5 ,
היינו שישמעאל ועשו,
אף שהיו בני אברהם ויצחק,
בכ״ז "יצאו" משייכותם לאבו־
תיהם ונפרדו מהם 6 ,
כי הקדושה של אברהם ויצחק ועבודתם לא "הגיעו" לבניהם אלו ולא פעלו בהם שייהפכו לטוב 7 .
אבל יעקב - מעלה שלו " ממתו שלימה 8 ,
כי עבודתו פעלה בכל י״ב בניו שיהיו "שלמים" ושלמים בשיי־ כותם ליעקב ומדריגתו.
ועם היות ש״האבות
( כולם )
הן הן המרכבה" 9 ,
ונשמתו של כל אחד מהאבות היא מעולם האצילות * 9 ,
יש חילוק ביניהם,
וגם בנוגע לעבודתם בענינים של היפך הטוב והקדושה: יעקב עסק בעיקר בבירור וזיכוך הרע והיפוכו לטוב לתמיד,
משא״כ אברהם ויצחק.
ולכן אף שעשה ישמעאל תשובה" 10
וי״א שכאשר וירץ עשו לקראתו
(דיעקב)
וישקהו -נשקו בכל לבו 11
- לא הי׳ לזה קיום.
היתה עבודתם זו בעניני רע וקליפה בדרך דחי׳ ושלילה - שלא ינגדו ויפריעו לעניני קדושה,
אבל לא שהם עצמם ייהפכו לטוב וקדושה 13 .
הרי תכליתה ומטרתה של התעסקותם ב־ עניני רע ופעולתם בהם היתה באופן של שלילה : ביטול ההתנגדות ולא בירור מציאותם 14
: משא״כ ביעקב
ואעפ״י שאברהם ויצחק עסקו בעבודת הבירורים,
וכמשארז״ל * 11
(באברהם)
עה״פ "ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם 12
: אל תקרא ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב״ה בפי כל עובר ושב כו׳": ועד״ז מבואר בנוגע לעבודתו של יצחק בחפירת בארות * 12
- בכ״ז
וילך חרנה,
חרון אף של מקום * 14
בעולם - ושם עבודתו ופעולתו פעולה חיובית - לבררם ולהפכם לקדושה.
וע״ד 15
ההפרש שבין עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה: הצדיק אין לו שייכות לעניני רע,
עד שגם מחשבה זרה,
אשר לא להוי׳,
אינה נופלת במחשבתו; כמבואר בתניא בארוכה 16
; משא״כ בעל תשובה ענינו להפוך גם את הרע לקדושה,
ועד ש״זדונות נעשו לו כזכיות" 17 .
ג.
ולהיות שבעבודת אברהם ויצחק לא נתבררה עדיין מציאותו של הרע
(שבפלשתים וכו׳)
ורק התנגדותו בטלה,
הרי היתה גם האפשריות שעצם מציאותם והלא טוב של
( בניהם אפילו)
ישמעאל ועשו ישאר בתקפו ולא יתברר בעבודתם של אבותיהם
(ואדרבה: "יצא ממנו" שיצאו משייכות כל שהי לעבודתם וקדושתם),
אלא שהם גם לא התנגדו לעניני אבותיהם ולא הפריעו אותם בעבודתם 18 .
עכ״פ,
הרי מהות הקליפה עצמה,
כאשר אין לה שייכות לקדושה ואינה מנגדת לה,
לא נגעה בה עבודתם של אברהם ויצחק וא״כ אין מציאותה כשלעצמה מושללת מצד עבודתם זו.
וכמו שמצינו באברהם שנתיישב בתוך בני חת 19 ,
והם אף הכירוהו כ״נשיא אלקים" ו״בתוכנו" 20 ,
ובכ״ז לא פעל זה בהם שהם עצמם ייהפכו לטוב,
ונשארו בתוארם "בני חת" 21
גם לאחרי ההתיישבות ביניהם.
וגם מה שנענו לבקשתו במכירת מערת המכפלה,
ה״ז רק שלא הפריעו לו בביצוע עניניו הוא ,
אבל מהותם שלהם לא נהפכה למציאות של קדושה 22 .
משא״כ בעבודתו של יעקב שתכליתה לברר ולהפוך ולזכך גם את עניני העולם שמצד הקליפה וםט״א,
היינו שבעבודתו נשללת גם עצם מציאותו של הרע - לכן היתה "מטתו שלימה".
ד.
ועפי״ז יובן מה שאברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך והשלימו עמו ע״י השבועה.
כי תכליתה של שבועה וכריתת-ברית כזו ה״ה לפעול בכל תוקף על כל אחד מהצדדים שלא יתנגד לשני ולא יתקוטט וילחום עמו - והיא הלא היתה כוונתם של אברהם ויצחק במה שנשבעו לאבימלך וכרתו עמו את הברית: שלא יתנגד להם ולא יפריעם בעבודתם: אבל,
מאידך,
אין ענינה של השבועה וכריתת הברית לפעול שינוי במהותו של אבימלך ולהפכו למציאות של קדושה 23 .
אמנם כל זה הוא אופן עבודתם של אברהם ויצחק,
כנ״ל.
משא״כ ביעקב,
שלהיות שאופן עבודתו הי׳ בשלילת מציאות הקליפה,
ע״י אתכפיא ואת־ הפכא של הקליפה וסט״א,
הרי לא הי׳ יכול לכרות ברית ולהשלים עם אבימלך כפי שנמצא בציורו הוא 24 .
ובזה יבואר המשך הכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״ - לפי פי׳ המדרש ש״מבאר שבע" פירושו ״מבארה של שבועה״ 25
- כי יציאתו מ״בארה של שבועה" ענינה מה שמצד עבודתו לא הי׳ יכול להשלים עם מציאות הרע בעולם,
כנ״ל,
ולכן לא נשאר במקומו הוא,
ב״ארץ אשר גו׳ עיני ה״א בה וגו׳״ 26
- כ״א "וילך חרנה" "חרון אף של מקום" בעולם,
לבררו ולהפכו לקדושה 27 .
ה.
ועפי״ז יובן גם מה שאברהם ויצחק לא חששו לישבע לאבימלך,
עם היות שעי״ז "משהא בשמחת בני": כי באמת לא השבועה עצמה
(שהיא היא דרגת עבודתם)
היא הסיבה לעיכוב כניסתם של בנ״י לא״י,
אלא שמצד עבודתם באופן של שבועה וכריתת־ ברית עם אבימלך,
נשארה עדיין מציאות הקליפה בתקפה וישותה -וכל זמן שהרע דהעולם הוא במעמדו ואיתנו,
הרי זה מניעה ועיכוב לביאתן של בנ״י לארץ 28 .
ודוקא לאחרי גלותו של יעקב ב״חרון אף של מקום בעולם",
ועבודתו בבירור עניני הקליפה והיפוכם לקדושה,
יכולה להיות "שמחת בני" בגאולתם ובכניסתם של בנ״י לא״י.
ו.
וכן הוא הענין גם בנוגע לגאולה העתידה,
שתבוא דוקא ע״י אופן עבודתו של יעקב 29
: שע״י עבודתינו במשך זמן הגלות בבירור וזיכוך "חרון אף של מקום בעולם" נזכה לבנין ביהמ״ק השלישי - "לא כאברהם שכתוב בו הר כו׳ ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו׳ אלא כיעקב שקראו בית" 30
- בביאת משיח צדקנו.
(משיחת ש״פ ויצא,
יו״ד כסלו,
תשכ״ו)
(משיחת ש״פ ויצא,
יו״ד כסלו,
תשכ״ו)