וירא ב

א.

עה״פ 1

״ויגש אברהם ויאמר האף תספה גו׳" מפרש רש״י: "ויגש אברהם - מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו׳ 2 ,

הגשה לפיום ויגש אליו יהודה 3

הגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא 4 ,

ולכל אלה נכנם אברהם לדבר קשות ולפיום ולתפלה".

והנה לכאורה כוונת רש״י: מכיון שמצינו בכתובים שלאח״ז שאברהם אבינו דיבר קשות

("האף תםפה צדיק עם רשע")

ודברי פיום

("חלילה לך מעשות כדבר הזה" 5 ,

וכפרש״י: "חולין הוא לך" 6 ),

והתפלל

("הנה נא הואלתי לדבר גו׳ ואנכי עפר ואפר אולי יחםרון גו׳" 7 ),

לכן מפרש דכ״ז נכלל במה שאמר קרא "ויגש" כי מצינו הגשה כו׳.

וצלה״ב:

א)

תיבה הרגילה בתנ״ך ופשוטה ״ויגש״ - למה בכלל זקוקה לפירוש?

וברוב המקומות לא נמצא פרש״י לתיבה זו.

ב)

למה מעתיק רש״י

(גם)

תיבת "אברהם"?

ג)

מהו ההוםפה והחידוש בםיום פירושו של רש״י "ולכל אלה נכנם אברהם״ - הרי דבר זה מובן בפשטות משמעות הכתובים,

כנ״ל?

ד)

רש״י מקדים הוכחה דלכל אלה נכנם כו׳ מזה ש״מצינו הגשה למלחמה כו׳ לפיום כו׳ לתפלה כו׳",

והלא מפורש כן בהכתובים עצמם דלהלן על אתר ,

כנ״ל.

והו״ל להתחיל מיד: "לג׳ דברים נכנם אברהם לדבר קשות ולפיום ולתפלה"?

- וע״ד שפירש רש״י לקמן בפ׳ וישלח 8

בנוגע ליעקב אבינו: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה".

ואף את״ל שמצד איזה טעם הוצרך

רש״י להוכיח ד״ויגש" שײך בג׳ דברים אלו - הו״ל להביא ראי׳ זו כהוספה לבסוף ?

ה)

ומאידך,

סתם רש״י ולא פירש במקום שהי׳ לו לכאו׳ לפרש ולבאר 9 ,

והיינו להביא את הכתובים שלאח״ז בנדו״ד: חלילה לך גו׳ הנה נא גו׳ כי משם מוכח שאברהם נכנס " לכל אלה"?

- וע״ד שמצינו בפירושו בפ׳ וישלח הנ״ל,

שהוא מפרש: ״לדורון -ותעבור המנחה על פניו,

לתפלה -אלקי אבי אברהם,

למלחמה - והי׳ המחנה הנשאר לפליטה".

ו)

קושיית השפ״ח: איך כתב רש״י כאן ד״ויגש אליו יהודה" הי׳ לפיוס ,

הלא לקמן בר״פ ויגש כתב רש״י: "ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות " 10 ?

ז)

ולאידך גיסא: מכיון שרש״י מפרש כאן שהגשת יהודה היתה לפיוס,

מדוע לא פירש כן במקומו בר״פ ויגש 11

- ובפרט דמצינו דנחית לפרש שם

(כנ״ל)

ש״דיבר אליו קשות"?

ח)

מדוע משנה רש״י מלשון הכתוב " ויגש אברהם" וכותב "ולכל אלה נכנס 12

אברהם״ - והול״ל "ולכל אלה ניגש אברהם"?

ב.

והביאור בכ״ז:

לפני "ויגש אברהם" נאמר: "ואברהם עודנו עומד לפני הוי׳".

הרי מפורש שלא זז אברהם ממקומו "לפני הוי׳״ - ולפ״ז אין לפרש "ויגש אברהם ״ שלאח״ז - הגשה כפשוטה 13 ,

העתקה ממקום למקום 14

; אלא ע״כ צ״ל שמובנה "הגשה" ותנועה רוחנית - שיצא ממצב ומעמד נפשי מסוים ו״נכנס" למצב חדש 15 .

וזוהי הדגשת רש״י "ולכל אלה נכנס אברהם",

היינו שעוד קודם שאמר את דבריו לפני הקב״ה,

כאן "נכנס אב-

רהם" במצב חדש להיות מוכן ומזומן "לדבר קשות ולפיוס ולתפלה".

ולכן שינה מל׳ הגשה שבכתוב - בכדי לפרש טיבה של הגשה זו.

ומכיון שעיקר כוונתו להדגיש ש״לכל אלה נכנס אברהם",

היינו,

לא לבאר שדיבר - בפועל - קשות ופיוס ותפלה

(דמאי קמ״ל?

!),

אלא לחדש שמלכתחלה " נכנס " בכוונה ומטרה של דיבור באופנים אלה - הרי מובן שאין ראי׳ מהכתובים דלקמן,

שכן אין בהם הוכחה ש״נכנס" בדעה לדבר בכל אופנים אלה

(קשות פיוס ותפלה),

כ״א רק מספרים

(וזה מובן בפשטות וא״צ רש״י לפרשו 16 )

שככה דיבר בפועל 17 .

ג.

אמנם,

מכיון שכן,

שאין ראי׳ מהכתובים שלפנינו ש״לכל אלה נכנס ",

א״כ מהו המקור והראי׳ לפירושו זה?

הלא אפשר דלא "נכנס" לדבר אלא על אופן אחד - "לדבר קשות",

ומילתא דמסתברא היא 18 ,

כי הרי בסגנון זה התחיל אברהם את דבריו "האף תספה צדיק עם רשע״

(אלא שאח״כ בהמשך הדיבור הוסיף דברי פיוס ותפלה) 19 ?

ולכן מעתיק רש״י את התיבות "ויגש אברהם" ומפרש: "מצינו הגשה

וכו׳״ - היינו מכיון שהתורה מוסיפה תיבות אלו

(שאין פי׳ גישה ממקום למקום,

ה״ז)

להדגיש ש״נכנס" מלכתחלה לדבר באופן מסוים,

שלולא תיבות אלו לא היינו יודעים זה,

ובתיבת "ויגש"

(מדאפקי׳ בלשון זו דוקא)

מובן לאיזה אופן "נכנס לדבר".

ולזה מתחיל רש״י פירושו " מצינו הגשה למלחמה וכו׳ לפיוס וכו׳ ולתפלה",

היינו שבכתובים אלה אנו מוצאים שהתורה משתמשת בל׳ "ויגש" לתאר את גישתו והכנת האדם לדבר

(או לעשות)

הן דברי קשות הן דברי פיוס והן דברי תפלה - ולכן -בנדו״ד שלדבר קשות

(האף תספה)

היינו יודעין גם לולא הוספת "ויגש אברהם" דבזה הרי מתחיל,

עכצ״ל דמרבה שנכנס גם להמשך דיבוריו

(דאברהם)

בפועל" 2 .

ד.

ועפ״ז יבואר ההפרש בין הפסוק דכאן והכתוב "ויגש אליו יהודה":

"ויגש אליו יהודה",

הרי פירושה של תיבת "ויגש" הוא במובנה הפשוט 21

- נעתק ממקום עמדו בצוותא עם אחיו,

וניגש והתקרב אל יוסף בכדי לדבר עמו באופן פרטי: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" 3

:

ומה שרש״י מביא כאן ראי׳ מזה שהגשת יהודה היתה לפיוס,

אין כוונתו שדמו אהדדי בתוכנה של תיבת "ויגש",

היינו שגם הגשתו של יהודה ענינה תנועה נפשית

(כמו "ויגש אב־

רהם״),

אלא שהמטרה אחת היא -שניגש והתקרב אל יוסף בכדי לפייסו.

ובכ״ז מצי שפיר להוכיח ש״מצינו הגשה לפיוס" מ״ויגש אליו יהודה",

מאחר שאנו מוצאים לשון "ויגש" במטרה לפיוס,

כי מאי נפק״מ אם ההגשה היא באופן גשמי או באופן אחר 22 .

ולא הוצרך רש״י לפרש ב״ויגש אליו יהודה" שהגשתו היתה לפיוס,

שהרי דבר זה,

שגישתו של יהודה אל יוסף היתה בכוונה לפייסו,

מובן הוא בפשטות מראשית דבריו של יהודה -" בי אדוני " 3 .

ומה שפי׳ רש״י שם בד״ה בפ״ע : ״ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות",

אבל לא שמלכתחלה ניגש בכוונה זו,

ולא פי׳: ויגש אליו יהודא,

שנכנס לפיוס ולדבר קשות - הוא כי להכנס בבת אחת לפיוס ולקשות חידוש הוא וצ״ל הוכחה ע״ז וכבפרשתנו דהוסיפה תורה "ויגש אברהם".

ה.

מהענינים ד״יינה של תורה" בפירש״י זה:

ידוע,

שמדתו של אברהם היא -אברהם אוהבי 23 .

ועפ״ז תמוה: איך יתכן שאברהם ידבר קשות ,

ובפרט - להקב״ה ?

!

ויתירה מזו: מכל הג׳ דברים

(מלחמה פיוס ותפלה)

התחיל אברהם ב״לדבר קשות"; שמזה מובן,

דאף ש״ לכל אלה נכנס אברהם",

בכ״ז עיקר הגשתו הי׳ ״לדבר קשות״ 24

- ולכאו׳ מצד האהבה שלו צריך הי׳ להתחיל בפיוס ותפלה?

אולם הביאור בזה:

זה שאברהם מדתו מדת האהבה והחסד לא בא לתאר

(רק)

את תכונת מדתו הטבעית ,

שהי׳ נוטה לחסד מצד הטבע שלו,

כ״א

(בעיקר)

את זה שעבד את הקב״ה במדת החסד "לקיים רצון ה׳" 25

; ובכ״ז כשבא לידו ענין של הצלת נפשות ושכבר נגזרה גזרה,

ועוד יותר,

שהקב״ה כבר שלח המלאכים להפוך את סדום כו׳,

וכמש״נ 26

"המכסה אני מאברהם אשר אני עושה " ובפרש״י ריש פרשתנו "אחד להפוך את סדום" ואין דרך אלא לתבוע מהקב״ה ו״לדבר קשות" בכדי לבטל גזרה זו 27

- לא עשה

אברהם אבינו שום "חשבונות",

ונכנס תיכף בכל תוקף במדה הדרושה באותה שעה אף שהיא היפך טבעו 28

("לדבר קשות" אפי׳ כלפי הקב״ה)

אולי יציל אנשי סדום ועמורה.

והובא כ״ז בתורה - הוראה לכאו״א מבני אברהם:

כשבא לאדם ענין הנוגע להצלת נפש מישראל בגשמיות,

או ברוחניות - לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים - אסור לו לחשוב "חשבונות" וכו׳,

אלא צריך להתעסק

בזה בכל כחו וגם באופן שהוא היפך טבעו - אף "לדבר קשות",

ולהשתדל בכל האמצעים האפשריים - למלחמה לפיוס ולתפלה י 2 .

ואם יטעון הטוען,

הרי המעשה הוא העיקר 30 ,

ודי במה שמצילים הנפש בפועל,

ומה איכפת אם ההתעסקות אינה בחיות ובתוקף רב?

לזה מדייק רש״י: "ולכל אלה נכנס אברהם",

שצריכים להכניס את עצמו בהתעסקות זו בכל מהותו ועצמותו,

ואזי מובטח לו שיצליח בעבודתו.

(משיחת ש״פ וירא,

תש״ל)