וירא א

א.

ארז״ל 1

שספר בראשית נקרא בשם "ספר הישר",

לפי ש״זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים".

אמנם,

אף שהספר

(בראשית)

בכללותו נקרא על שם כל שלשת האבות,

דהיינו שכל כולו של ספר "הישר" משתייך

(בפנימיותו)

לג׳ ה״ישרים" כולם 2 ,

הרי בפרטיות יש בו פרשיות שהמדובר העיקרי

(הגלוי)

בהן הוא באחד משלושת האבות ביחוד.

והנה,

הפרשיות שכל תוכנן מתייחס לאברהם במיוחד - הן פ׳ לך־לך ופ׳ וירא 3 .

ומזה שנחלקו לב׳ פרשיות,

עם היות ששתיהן ענינם אחד: אברהם אבינו,

הרי מוכרח שבהן מתבטאות שתי "פרשיות" וסוגים בענינו ומעלתו של א״א 4

; ומכיון שמעלתו של א״א היא

עבודתו להוי׳,

הרי ב׳ הפרשיות הן שתי מדריגות בעבודתו הנעלית של א״א.

ומזה,

שההפרש שבין שתי המדריגות

(שתי הפרשיות)

של אברהם אבינו יש להבין משני השמות של פרשיות אלו 5 ,

דהרי שמה של הפרשה מרמז ומוכיח על תוכנה,

כמבואר כמה פעמים 5 .

והנה החילוק העיקרי

(בתוכן מעלתו של אברהם)

בין פ׳ לך לך ופ׳ וירא: בפ׳ לך לך המדובר הוא במדריגת א״א כמו שהי׳ קודם היכנסו בברית־המילה

(ורק בסופה מסופר איך שנצטווה מאת ה׳ למול א״ע ואת ב״ב,

ושכן עשה 7 )

; ובפ׳ וירא מדובר בא״א לאח״ז שכבר קיים מצות מילה -

והפרש זה נרמז גם בשמותיהן,

"לך לך",

"וירא".

ב.

אי׳ בזוהר 8 ,

רעד שלא נימול אברהם היתה דרגת נבואתו בבחי׳ "הי׳ דבר ה׳ אל אברם במחזה " 9

; משא״ב בזמן שלאחרי הימולו,

כתיב "וירא אליו ה׳"" 1 ,

שהיא דרגא נעלית יותר 11 .

והטעם ע״ז מבואר שם: לפי שמלאכי השרת אינם נזקקים בלשון תרגום 12 ,

ולכן עד שנימול הי׳ הגילוי אליו בבחי׳ "מחזה",

שהוא לשון תרגום,

כדי שלא יהי׳ פתחון פה למלאכי השרת שהקב״ה מתגלה לאדם שאינו מהול; אבל לאחר שמל,

שאין להם עוד פתחון פה,

נתגלה אליו בבחי׳ "וירא",

בלה״ק,

המורה על מדריגה עליונה יותר.

ויש להקשות: ממה נפשך - אם א״א מצ״ע הי׳ ראוי גם קודם לכן לגילוי הנעלה - למה יגרע חלקו של אברהם אבינו

(המגיע לו)

משום חשש של קטרוג המלאכים?

והרי הרבה דרכים למקום שבהן וע״י אפשר למנוע את פתחון הפה של המלאכים גם אם הי׳ הגילוי באופן המגיע לא״א,

אופן הנעלה;

ואם מצד מהותו ומעלתו של א״א לא הי׳ ראוי עדיין לגילוי נבואה באופן נעלה,

מה צורך בטעם שלא יהי׳ פתחון פה למלאכי השרת,

מכיון שבלא״ה לא הי׳ ראוי אז לגילוי זה?

ג.

ויובן זה בהקדים המבואר

בתו״א 13

שההפרש בין לשון הקודש ללשון תרגום

(ארמית - ושאר הלשונות)

הוא בדוגמת ההפרש שבין אבנים ללבנים: אבן היא בריאה בידי שמים ולבינה נעשית בידי אדם,

ועד״ז הוא החילוק בין הלשונות הנ״ל,

גם בין אותיותיהן שמהן הן "בנויות" 14

: אותיות התורה נקראות "אבנים",

כי התורה היא מן השמים; אבל האותיות של לשונות האומות נק׳ "לבנים",

(שהן מוסכמות ע״י בנ״א לבד)

[ותכלית הכוונה במציאותן של לשונות

(אותיות)

האומות,

שגם הם יתבררו ויתעלו לקדושה ע״י שישתמשו בהן לעבודת הוי׳].

וע״פ הנ״ל בזהר י״ל שההפרש בין מעלת אברהם אבינו קודם המילה ולאח״ז,

הוא בדוגמת החילוק הנ״ל שבין אבן ללבינה:

מבואר בכ״מ 15

שאף ש״קיים א״א כל התורה כולה עד שלא ניתנה" 16

מ״מ הגיע אז בעבודתו במעלות הקודש רק עד שרש הנבראים; לפי שכל עבודתו ופעולתו הי׳ בכח עצמו,

בלי ציווי

(שזהו גם נתינת כח)

מלמעלה

(ואין בכחו של נברא להגיע למעלה ממקורו,

שורש הנבראים).

אמנם כל זה הי׳ עד שקיים מצות מילה

(שאופן קיומו של כל התורה הוא "עד שלא ניתנה",

עד שלא נצטווה בציווי מיוחד 17 )

משא״כ כש-

נצטווה במצות מילה מהקב״ה,

שבציווי זה הרי ניתן לו כה מיוחד מלמעלה להתעלות לדרגת ביטול והתאחדות עם הבורא,

מצוה המצוה,

באופן נעלה יותר - לכן בכחו אז להגיע גם למעלה משרש הנבראים 18 .

יתירה מזו: לא זו בלבד שע״י מצות מילה נתעלה בעבודתו לדרגא שהיא נעלית באין ערוך לגבי מדריגתו הקודמת,

אלא עוד זאת,

שע״י מצוה זו נתבטלה מציאותו לגמרי ונתאחד עם הבורא התאחדות גמורה כזו שאין כמוה ודוגמתה במצוה אחרת.

כי הלא זוהי תכונתה המיוחדת של מצות מילה: "והיתה בריתי בבשרכם " 19 ,

היינו שגם בבשר הגשמי נרגש ביטולו לה׳ והתאחדותו בו,

מה שלא מצינו במצוה אחרת 20 .

נמצא שדרגת עבודתו של אברהם

קודם שקיים מצות מילה,

שהגיע בה רק עד שרש הנבראים,

היתה בדוגמת ענין "לבינה": בכל גודל מעלת עבודתו,

אף שעשה חיל ונתעלה בביטולו לה׳ למעלה מעלה,

מ״מ לא יצא עדיין מגדר "מעשה ידי אדם",

מתחום הנבראים ושרשם.

משא״כ לאחר שנימול,

נתעלה בעבודתו לדרגא שהיא בדוגמת ״אבן״ 21

-מעשה ידי שמים,

כי ע״י קיום מצוה זו יצא מגדרו הנ״ל,

עד שנתבטל ונתאחד לגמרי עם הבורא - אז עבודתו היא כעין מעשה ידי שמים,

ובכוחה ל״הגיע" למעלה משרש הנבראים.

ובזה יתבאר מה שמובא לעיל,

שקודם שנימול הי׳ מדריגתו של א״א רק בבחי׳ "במחזה",

שהוא

(בלשון)

תרגום ,

כי היא בדוגמת " לבינה ",

שבידי אדם כנ״ל: אבל ע״י מצות מילה הגיע לבחי׳ "וירא",

שהוא בלה״ק,

בדוגמת האבן שהיא בידי שמים.

ד.

וענין זה,

מה שקודם הימולו הגיע אברהם לבחי׳ ״במחזה״ ואח״כ לבחי׳ "וירא",

אינו רק מפני שב׳ אופני הגילוי וההפרש ביניהם מתאימים לב׳ דרגותיו בעבודה מפאת דוגמתם ל״לבינה" ו״אבן",

אלא שגם תוכנן הפנימי של ב׳ דרגות אלו

בנבואה עולה בקנה אחד עם ב׳ המדריגות בעבודת אברהם.

דהנה אמרז״ל * 21

כל הנביאים נתנ־ באו בכה ,

מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה .

והחילוק ביניהם מבואר: "זה" מורה על ראיית המהות,

וכמרז״ל 22

"מראה באצבעו שנאמר כו׳ זה",

והו״ע שראה באספקלריא המאירה 23

: משא״כ בחי׳ "כה" הוא בחי׳ אספקלריא שאינה מאירה,

ואי״ז ראיית המהות.

ועד״ז יובן ההפרש בין גילוי הבא "במחזה",

ובין הגילוי ד״וירא": וירא ענינה ראי׳ - היינו באופן ש רואה את הוי׳ הנראה אליו,

ראיית המהות.

משא״כ "במחזה",

אף שגם חזיון ענינו ראי׳,

אבל אי״ז ראיית המהות כ״א תרגומו ,

כמו שהאלקות נראה ע״י התלבשות בלבוש המעלים על מהותו

(וכנ״ל ש״מחזה" הוא בלשון תרגום,

היינו שלשון הקודש

(אלקות)

תורגמה

(מובנת ע״י שנתלבשה)

בלשונות אחרות)

* 23 .

לכן קודם שנימול,

כשלא הגיע אברהם אבינו עדיין לברית עולם בבשרכם - עם אלקות - במילא לא זכה ג״כ לראיית המהות והעצם דאלקות,

והיינו שראה רק בחי׳ ״מחזה״: משא״כ לאחרי זה,

שאז נתבטל מציאותו לגמרי ונתאחד ביחוד שלם 24

- נתעלה אז למדריגה נעלית

שהוי׳ נראה אליו בבחי׳ "וירא" 25 ,

ראיית העצם דאלקות 26 .

ה.

מעלה גבוהה זו של ראיית המהות,

שאלי׳ מגיעים ע״י ברית מילה,

אפשרית רק בבנ״י,

כי להם דוקא ניתן הכח להתעלות לדרגא זו ע״י העבודה דתורה ומצות בכלל,

ומצות מילה בפרט.

אשר לכן להם דוקא ניתנה התורה,

למרות טענת המלאכים "תנה הודך על השמים״ 27

- כי דוקא משום ש״יצר הרע יש בכם" וירידתם ל״מצרים",

למצרים וגבולים,

שכ״ז מתברר ומזדכך ומתעלה ע״י עבודתם בתורה ומצות,

לכן ביכלתם לעלות ולהגיע למדריגה הנ״ל.

משא״כ המלאכים,

אף שיש להם ביטול גמור לה׳,

ועבודתם היא בדרגא נעלית וכו׳,

מ״מ אין בכוחם לעלות למעלה משרש הנבראים 28 .

ועפי״ז יש לבאר הטעם שהגילוי באופן ד״וירא" לאברהם לא הי׳ יכול לבוא לפני קיומו מצות מילה מצר טענת המלאכים:

אין הכוונה בזה שחשש קטרוג של המלאכים היתה סיבה צדדית שעיכבה הגילוי הזה,

אלא שקטרוג המלאכים עצמו הוא המכריע שאין אברהם

(עדיין)

ראוי לזה: מאחר שקודם הימולו,

על אף כל עבודתו ועילויו בקודש והתבטלותו לאלקות וכו׳,

לא יצא מגדר נברא - א״כ דרגתו היא בדוגמת דרגת המלאכים,

שאינו יכול להגיע למעלה משרש הנבראים 29 ,

וכמוהם א״א לו לקבל גילוי אלקות זה שהוא בבחי׳ "וירא".

ו.

עפ״י כל הנ״ל יובן מה שב׳ הפרשיות חלוקות,

ומה שאחת נק׳בשם

"לך לך",

והשנית בשם "וירא",

ואיך שבזה מרומז ב׳ הדרגות של א״א הנ״ל:

"לך לך" ענינו שהוא הולך ויוצא מגדרו הקדום,

ובכל הפרטים ואופנים,

כמפורש בכתוב "מארצך וממולדתך ומבית אביך",

שכוללים כל הפרטים בענין היציאה מההגבלות ועליותיו למעלה בדרגת ביטולו לה׳ 30 ,

אמנם כל המדריגות כולן הן עדיין בחי׳ " הליכה " מסודרת מלמטה למעלה

(וכמפורט בכתוב ש״מארצך וממולדתך וגו׳" היא לך־ לך לשרשך 31

כו׳ הליכה ועלי׳ שאינה למעלה מכל גדרו הוא)

- שלא הגיע אז לפני הימולו,

למעלה משרש הנבראים.

משא״כ "וירא",

שהוא מורה,

כנ״ל,

על ראיית המהות דאלקות,

הבאה ע״י התאחדותו עם הבורא ביחוד שלם,

ולמעלתו זו הגיע ע״י שקיים מצות מילה.

ז.

״מעשה אבות סימן לבנים״ 32

-הרי מובן שישנה הוראה בכל הנ״ל לכל או״א

[ובפרט כשהמדובר אודות ענין מילה שע״ז כותב הרמב״ם 33

שכאו״א "נמול כמו שמל אאע״ה"]

:

כמו אברהם,

שבכל הליכותיו ועליותיו עדיין לא הגיע לשלימות העבודה,

עד שקיים מצות מילה ואז ניתן לו מלמעלה הגילוי באופן ד״וירא",

עד״ז צריך כאו״א לידע 34

שאין להסתפק בעבודתו גם אם היא באופן היותר נעלה,

כ״א צריך לעלות תמיד מעלה מעלה עד שיגיע לביטול אמיתי ושלם; כי גם כשמגיע לדרגת ראי׳ באלקות,

הרי אפ״ל שזה רק בחי׳ "במחזה",

ואין

זה תכלית השלימות עדיין,

ולכן צריך להוסיף תמיד בעבודתו.

ולאידך גיסא - ישנה ההבטחה שכשיעבוד עבודתו עד מקום שידו מגעת,

יתנו לו מלמעלה גם הגילויים הנעלים,

עד לתכלית השלימות -"וירא" ראי׳ באלקות,

אספקלריא המאירה 35 .

(משיחת ש״פ וירא,

תש״ל)