נח א

א.

עה״פ 1

"צהר תעשה לתבה",

מפרש רש״י: "צהר - י״א חלון וי״א אבן טובה המאירה להם".

בפשטות כוונת רש״י היא -שמפרש 2

״צהר״ כמו "צהריים" 3 ,

אור.

ופי׳ הכתוב הוא,

שהקב״ה ציווה לנח לעשות דבר שע״י יהי׳ אור בהתיבה,

ומביא רש״י ב׳ פירושים מה הי׳: "י״א חלון״ - שעל ידו יכנם אור בהתיבה,

ולכן נקרא החלון כאן בשם "צהר"; וי״א אבן טובה

(ולמה נקראת כאן "צהר"?

מוסיף רש״י)

המאירה להם".

וצלה״ב:

א)

בקרא כתיב "צהר",

בלשון יחיד

(ועד״ז פרש״י 4

בל׳ יחיד : "חלון",

"אבן טובה״)

- ואיך הספיק האור שנכנס ע״י חלון אחד או אבן טובה אחת - לכל התיבה,

שהי׳ שלש מאות אמה ארכה ,

חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה 5 ?

!

ב)

וביותר יקשה: כתוב "קנים תעשה את התבה״ 5

ופרש״י: "מדורים מדורים לכל בהמה וחי׳" ו״תחתיים שניים ושלישים".

וא״כ,

אפילו אם נדחוק אשר החלון שעשה נח הי׳ גדול ביותר,

מכל מקום,

איך יתכן שחלון אחד 7

יאיר " מדורים מדורים וכו׳"?

ג)

ידוע,

שרש״י מפרש ב׳ פירושים בענין אחד באם כל אחד מהפירושים לבדו אין בו כדי ליישב הכתוב לפי פשוטו בכל הפרטים; ומה שקשה לפי׳ האחד,

אין להקשות לפי׳ השני; והפי׳ הראשון הוא הקרוב יותר לפשוטו של מקרא.

ועפ״ז בנדו״ד: מה הם הקושיים בשני פירושים אלו שבשבילם הוזקק רש״י להביא שניהם 8 ?

ובמה קרוב יותר הפי׳ הראשון לפשוטו של מקרא מהפי׳ השני?

ד)

עפ״י הכלל האמור

(דבכל אחר מפירושיו מיישב רש״י מה שקשה לפירוש השני)

מובן,

דכאשר יש קושיא לשני הפירושים,

ויש פירוש שלישי המיישב קושיא זו,

יביא רש״י גם את הפירוש השלישי

[אף אם גם בפי׳ זה ישנו דבר הקשה - ועוד קשה יותר מהקושיים שבב׳ פירושים הראשונים,

שלכן יבוא פי׳ זה ברש״י כפירוש שלישי ] 9 .

ועפ״ז בנדו״ד: כיון שלב׳ הפירושים קשה כנ״ל,

דאיך האירו חלון א׳ ואבן טובה א׳ את כל התיבה - מדוע לא פרש״י

(כפירוש החזקוני ד)

״צהר" מלשון ״יצהר״ - שמן; וכוונת הכתוב היא,

שנח יביא שמן לתיבה,

בכדי שיוכל להדליק בה נרות להאירה" 1 ?

ואף את״ל שדוחק לפרש "צהר" מלשון "יצהר"; וגם קשה לשון הכתוב ״צהר תעשה לתבה ״ - אבל לאידך,

הרי דוקא לפירוש זה תתיישב התמי׳ האמורה.

ועכ״פ,

הו״ל לרש״י להביאו כפירוש שלישי?

ב.

לקמן עה״פ 11

"ויום ולילה לא ישבותו" פרש״י: "מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה".

ועפ״ז תמוה ביותר - כמו שהקשה הרא״ם 12 ,

״מה תועלת חלון התיבה אם לא הי׳ אור בכל יום מימי המבול?

!"

והנה,

מפרשי רש״י 13

תירצו,

דכוונת "לא שמשו המזלות" היא לתנועת הגלגלים,

היינו שכל ימות המבול נתבטל היקפם וסיבובם,

אבל הי׳ קצת אור בעולם.

אולם כבר נתבאר כמ״פ שרש״י כתב פירושו בסגנון ברור ,

באופן שגם בן חמש

(למקרא)

לא יטעה בכוונתו.

ובנדו״ד: פירוש הפשוט של דבריו ״מכלל ששבתו ...

שלא שמשו המזלות" הוא,

שלא עשו שימושם ותפקידם -" להאיר על הארץ" 14 ,

ולא רק שנתבטלה תנועת הגלגלים.

לכאורה יש מקום לתרץ קושיית הרא״ם,

ולפרש שכוונת רש״י

(ע״ד הפשט 15 )

במ״ש "

(ששבתו)

כל ימות המבול״,

היא רק להמ׳ יום שהי׳ המבול וכמש״נ 16

" ויהי המבול ארבעים יום על הארץ 17

;

ולאחרי מ׳ יום אלו,

כבר שמשו המזלות והיתה תועלת בהחלון שנעשה ל״צהר״ - להאיר את התיבה 18 .

אבל עדיין נשארה התמי׳: להיש אומרים ד״צהר״ הוא ״חלון״ - מה האיר את התיבה במשך כל המ׳ ימים שלא שמשו המזלות 19 ?

!

ג.

והביאור בכ״ז:

בציווי הקב״ה לנח על עשיית התיבה,

לא נאמרו כל פרטי הענינים שהיו בעשייתה.

לדוגמא: מפורש בקרא 20

"ויסר נח את מכסה התבה",

ולא מצינו שהקב״ה יצווה את נח לעשות המכסה.

כן להפי׳ צוהר אבן טובה - לא מצינו שנצטווה לעשות החלון שנזכר אח״כ.

וכן לא מצינו שהקב״ה יצווה את נח לעשות פתח לתיבה

(רק ציווהו על מקום הפתח -"ופתח התבה בצדה תשים").

והטעם: בפשוטו של מקרא מובן,

שכאשר ציווה הקב״ה לנח לעשות תיבה,

לא הי׳ צורך לצוותו על כל הפרטים המוכרחים להיות בבנינה,

כי מובנים הם מעצמם; ורק פרטים אלו שנח לא הי׳ יודע מעצמו,

ציווהו הקב״ה עליהם.

ולכן לא הי׳ צורך לצוותו על מכסה התיבה ופתח התיבה 21

וכו׳,

שהרי פשוט שמהענינים העיקריים בבנין התיבה הם המכסה והפתח וכו׳.

ועפ״ז מובן גם בנוגע להאיר את התיבה,

שבעצם לא הוזקק נח לציווי מפורש מהקב״ה ע״ז,

כי פשוט שצריך לעשות דבר שיאיר את התיבה.

ובפרט שבתיבה הי׳ "כל החי׳ למינה וכל בהמה וגו׳,

שמזונותיהם היו מוטלים על נח,

ועוד שכאו״א הי׳ במדור בפ״ע,

כנ״ל - ובודאי הכין נח מעצמו נרות ושמן וכדומה להאיר את התיבה,

וגם בלי ציווי הקב״ה ע״ז 22 .

אלא שעפ״ז מתעוררת השאלה: מדוע ציווה הקב״ה את נח "צהר תעשה לתבה״ - הרי בלא״ה בודאי הי׳ נח מכין במה להאיר את התיבה?

ובהכרח לומר,

שיש בזה ציווי מיוחד - היינו,

שהקב״ה ציווה אותו לעשות ״צהר״

(- ענין של ״אור״)

נוסף להאור שהכין מדעתו - בכדי להוסיף אור בתיבה.

וב״צהר" נוסף זה מפרש רש״י ב׳ פירושים: ״י״א חלון״ - שע״י החלון 23

הי׳ אור נוסף בהתיבה

(אחרי המ׳ יום שלא שמשו המזלות)

: ואף שע״י חלון א׳ לא נתוסף הרבה אור בהתיבה -הרי שימש החלון גם שמושים אחרים 24

(כגון להכניס ולהוציא,

לאוויר וכיו״ב).

אלא שפירוש זה אינו מרווח כל כך,

כי מזה ששינה הכתוב מלשון הרגיל

(- "חלון")

וכתב " צהר ",

בהכרח לומר שתפקידו העיקרי בתיבה הי׳ בשביל

(תוספת)

אור 25 .

והרי: א)

חלון אחד אינו יכול להאיר רק חלק קטן של התיבה

(כנ״ל ס״א),

ב)

לא נכנס אור בהתיבה ע״י החלון עד לאחרי מ׳ ימי המבול

(כנ״ל ס״ב)

* 2 .

ולכן מביא רש״י עוד פירוש: "וי״א אבן טובה המאירה להם״ - שלפירוש זה,

הרי יכולים להוליך את ה״צהר"

(האבן טובה)

לכל חלקי התיבה,

להאירם בעת הצורך: וגם הי׳ משמש כ״צהר" כל הזמן שהיו בהתיבה.

אלא שפירוש זה

(אבן טובה)

אינו מתיישב בלשון הכתוב "צהר תעשה לתיבה",

והול״ל "צהר תכניס לתיבה" וכיו״ב 27 .

וגם: מדוע יצווה הקב״ה לעשות דבר בלתי רגיל לגמרי - להכין אבן טובה - בשביל תוספות אור בהתיבה?

ומכיון שפירוש זה אינו מתיישב בלשון הכתוב,

לכן מביאו רש״י רק כפירוש שני,

והראשון הוא פירוש העיקרי.

ועוד י״ל בזה

(ועיקר)

ובהקדם: מדובר כמה פעמים שרש״י בפירושו מיישב כל דבר הקשה ע״פ פשוטו של מקרא - ולכאורה בנדו״ד קושיא גדולה בלי תירוץ בפרש״י: כל הפרטים בציווי התיבה פירש רש״י טעם כאו״א,

ומקדים ״ולמה״

(היינו - שצ״ל טעם)

-ומה הטעם ד״צהר"?

ואי משום שילוח העורב כו׳ - ה״ה יכול לשלחו דרך הפתח.

ולכן פרש״י ״חלון״ - כיון דמעצמו לא הי׳ נח עושה חלון,

שהרי נאמר לו ״והנני משחיתם גו׳״ דמםתבר דנאמרו לו פרטי העונש כולל שלא שמשו המזלות,

אבל בנוגע לפועל "הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה" 28

לכן גם נצטוה לעשות חלון,

משא״כ להפי׳ ״אבן טובה״ - שצ״ע טעם הציווי.

ד.

מ״יינה של תורה" שבפרש״י זה:

ההפרש בין האור שנכנס ע״י חלון להאור שע״י אבן טובה הוא: "אור החלון הוא אור הבא מבחוץ,

ואור אבן טובה מאיר מבפנים היינו מעצמותו ומהותו" 29 .

וב׳ ענינים אלו,

הם שני אופנים בעבודת ה׳: תכלית העבודה דתומ״צ היא לעשות ״צהר״ לתיבה - להכניס

ולגלות אור אלקי בעולם: וזה יכול להיות בב׳ אופנים:

הדרך הראשונה היא לעשות "חלון".

והיינו,

כי באמת ישנו אור האלקות בעולם ,

וכידוע" 3

שהבעלי עסקים יכולים לראות השגח״פ בעניני העולם שלהם,

ועוד יותר מאלו הנמצאים כל ימיהם בד׳ אמות של תורה ותפלה.

אלא שבכדי להגיע לזה,

צריכים להסיר ההעלם והסתר שישנו על האור האלקי -להסיר את לבוש "הטבע",

שהוא הסתר על אלקותו ית׳ שלמעלה מהטבע.

וזוהי מדריגה הראשונה בעבודת האדם,

לעשות "חלון" בהמחיצה וההסתר ד״טבע",

שיאיר בעולם אור האלקי שלמעלה מהטבע.

ואחר שכבר נעשה ה״חלון" במחיצה של "הטבע",

שמאיר בעולם האור שלמעלה מהטבע.

הר״ז נתינת כח להאדם,

להתעלות ולהגיע למדריגה ואופן נעלה יותר בעבודת ה׳: ״וי״א - אלו שכבר עשו החלון - אבן טובה המאירה להם״ - היינו לא רק שמסירים ההעלם והסתר דלבושי הטבע,

אלא שמהפכים הטבע עד שנעשה הוא עצמו ענין של אור וגילוי 31

- ״ אבן

(עצמה - נעשית אבן)

טובה 32

המאירה להם".

(משיחת ש״פ נח,

תשל״א)