Ikar

בראשית ג

א.

כבר דובר כ״פ 1 ,

שדרכו של רש״י ליישב בפירושו את כל דבר הקשה בפי׳ הפשוט של הכתובים.

ובמקום שמתעוררת איזו קושיא בפשטות הבנתם של הכתובים ואין הוא עומד עלי׳ לפרשה וליישבה - ה״ז גופא הוכחה שלדעתו של רש״י אין זו קושיא כלל 2 ,

עד שאין צורך להעיר עלי׳ ולפרשה,

כי הענין מובן ומתפרש מעצמו.

עפ״ז צלה״ב: מהו טעמו של רש״י במה שאינו מעיר מאומה ביישובה של קושיא פשוטה,

לכאורה,

המתעוררת בלימוד פסוקים דפרשתנו; וכדלהלן.

ממ״ש 3

"ויאמר הנחש וגו׳"

(ופעמיים)

ואין רש״י מפרש כלום מה טיבה של אמירה זו של הנחש

(דלא ככו״כ מפרשים 4 ),

מוכח שפירושה של תיבת ״ויאמר״ הוא בפשטות - בזמן ההוא הי׳ הנחש בטבעו 5

מדבר,

כמו

בנ״א

(אך שלא מצינו כזאת בשום בע״ח אחר)

; והיות שהנחשים עכשיו

(שהם "זרעך" 6

של אותו נחש)

אין להם כשרון הדיבור,

הרי בע״כ צ״ל שלאחר זמן נלקח ממנו כשרון זה,

ומסתבר לומר שזה אירע בנחש 7

הקדמוני: בהקללות שנתקלל בהן הנחש עבור חטאו 8 ,

היתה גם הקללה שלא יוכל לדבר עוד.

אלא דא״כ אי״מ: למה לא פירש הכתוב שנתקלל הנחש גם בזה שנסתם פיו מלדבר?

קושיא בפשטות הבנת הכתוב,

ואיננו מוצאים תירוץ עלי׳ בפרש״י.

ואין לתרץ,

שמטעם זה גופא

(מכיון שממין הנחשים בזה״ז מוכח ש״נסתם פיו" של אותו נחש הקדמוני בסיבת הקללה על חטאו)

אין הכתוב צריך לפרשו; ומחמת גודל פשיטות הענין רש״י אין צריך להסביר מדוע לא נתפרש בכתוב,

- כי בזה מתורץ רק הא דהכתוב

(ופרש״י)

אין צריך להודיענו דבר המובן מעצמו; אבל בנדו״ד הרי הקושיא היא: למה לא נזכר זה בדברי "ה׳ אלקים אל הנחש" במה יהי׳ עונשו?

ב.

והנה לכאורה אפשר הי׳ לתרץ שעונש זה נכלל במ״ש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה",

דמכיון שנאמר " ארור אתה מ כל הבהמה ו מ כל

חית השרה",

גרוע מכל הבע״ח,

הרי מובן שייסתם פיו מלדבר

(כמו שהוא בנוגע לזה שהי׳ "ערום מכל וגו׳" ולאחרי הקללה ניטלה ממנו הערמה),

דאל״כ אין הוא "ארור" מכל גו׳,

כ״א ואדרבא חשוב מכולם ביתרון דחוש הדבור - ולכן לא הי׳ הקב״ה צריך לפרטו בפני עצמו .

אבל עפ״ז אי״מ: למה פירט העונש ד״על גחונך תלך"?

הלא גם עונש זה נכלל ב״ארור אתה מכל גו׳״ דכולל ג״כ ״כל חי׳ הרומשת״ שאין לה רגלים 9

-ובמילא מובן שנכלל בזה שגם העונש ד״קציצת הרגלים",

שלא תהי׳ עדיפות בנחש לגבי הרמשים.

ובשלמא אם הי׳ בא ענין זה בתור סיפור התורה לנו ,

מן ההכרח הי׳ לפרש העונש "דקציצת הרגלים",

כי לולא זאת לא היינו יודעים דמעיקרא היו לו רגלים ונענש ונקצצו,

אבל בהאמירה להנחש

( שזה הוא מה שנכתב בכתוב)

"ארור אתה מכל" שכולל גם העונש ד״על גחונך תלך" כנ״ל,

א״כ הרי מיותר מש״כ אחר זה "על גחונך תלך"?

ומזה מוכח לכאורה ש״ארור אתה מכל וגו׳" נאמר כהקדמה כללית להעונשים המפורטים להלן" 1 ,

ולא הייתה הכוונה בתיבות אלו עצמן להעונשים הפרטיים - ושוב הדרא קושיא לדוכתא: למה לא פורש בהאמירה שיוקח ממנו כשרון הדבור?

ג.

אמנם באמת י״ל שהפירוש בזה הוא כנ״ל

(ש״ארור אתה מכל וגו׳"

היינו הקללה שיסתם פיו)

- ובהקדים מה שאמר הקב״ה להנחש בתחלת דבריו: "כי עשית זאת

(ארור אתה מכל וגו׳)

״ - דלכאורה תיבות אלו מיותרות הן 11 ,

דהרי מהמשך הסיפור מובן ופשוט שהעונש הוא עבור החטא 12 ?

וי״ל כי הכוונה בזה להסבירו במה הוא ארור מכל ולמה בזה דוקא - היינו שבאותו דבר ש״עשית זאת",

בזה

(במדה כנגד מדה 13 )

יהי׳ "ארור".

והנה הדבר העיקרי שעל ידו הי׳ אפשר להיות כללות פעולתו של הנחש להחטיא את חוה

(שבאה באופן מסוים ע״י שהי׳ ערום,

וכדלקמן)

הי׳ כח הדיבור שלו,

כי בלעדו לא הי׳ יכול לבוא בדברי הסתה לחוה 14 ,

ולכן ע״פ הנ״ל במילא מובן שהעונש

"כי עשית זאת ארור אתה מכל וגו׳",

מכוון בעיקר 15

לכה הדבור שלו

(וגם להערמה שלו)

: והיינו שהנחש יהי׳ גרוע

("ארור")

בענין זה מכל הבהמות והחיות - היינו שלא זו בלבד שלא יעלה עליהם ביתרון דכח הדבור,

אלא שגם עוד תחסר לו התכונה שישנה בהם -להשמיע קולות שונות: נהימה,

שאגה וכו׳,

מה שאינה עוד בהנחש,

כי נסתם פיו לגמרי 16 .

ועפ״ז מובן שהקללה ד״על גחונך תלך",

היות וההליכה ברגל לא הי׳ גרם לחטא ההסתה,

אינה נכנסת בכלל "כי עשית זאת ארור אתה וגו׳",

ולכן מן הצורך לפרטו,

כמו שצריך לפרט שאר הקללות

("ועפר תאכל וגו׳ ואיבה אשית וגו׳")

מפני שלא נכללו בארור אתה.

ד.

אולם יש להקשות בעצם הענין: למה הי׳ צריך לקללו שיהי׳ גם גרוע

(בחוסר השמעת קול)

מכל החיות?

לכאורה הי׳ די לענשו בנטילת כח דיבור

(הדבר שהביאו לידי חטא)

וישאר בדומה לכל הבהמה וגו׳?

אמנם קושיא זו מיושבת בדרך ממילא במה שכבר כתבה התורה בהקדמה לפרשה זו: עה״פ "והנחש הי׳ ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלקים״ ופרש״י: ״ערום מכל - לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו,

ערום מכל ארור מכל",

דפשטות כוונת רש״י היא

[לא לפרש כוונת כל הכתוב "והנחש הי׳ ערום וגו׳" 17 ,

דא״כ: א)

הו״ל להעתיק מן הכתוב גם תיבות "והנחש

(ולהוסיף)

וגו׳"

(ועכ״פ להעתיק 18

- "הי׳ ערום וגו׳")

ובזה יהי׳ מובן שבא לתת טעם למה נכתב כל הענין הלזה.

ב)

לפי״ז מספיק אם הי׳ כתוב בקרא "והנחש הי׳ ערום מכל חית השדה" מבלי להוסיף "אשר עשה ה״א".

ג)

ועיקר: כוונת הכתוב,

במה שאמר "והנחש הי׳ ערום וגו׳" מובנת בפשטות: היות ותמוה הדבר איך הי׳ יכול הנחש להטעות את חוה שהיתה במעלה גדולה בהיותה יצירת ״כפיו״ של הקב״ה

(כמ״ש 19

" ויקח אחת מצלעותיו וגו׳ ויב! ה״א וגו׳ לאשה") 20 ,

לזה מקדים הכתוב שה־

"נחש הי׳ ערום ",

ולא ערום סתם,

כ״א "מכל חית השרה אשר עשה ה״א " 21 ,

ולכן הי׳ ביכלתו להטעותה 22

; אלא שכוונתו לפרש]

- מהו הטעם להרגשת קרא ״והנחש הי׳ ערום מכל וגו׳״ 23

- ולא נאמר בקיצור "והנחש הי׳ ערום",

או "ערום מאר",

ומשו״ז הי׳ ביכלתו להטעות את חוה 24 ?

ע״ז פרש״י שהכתוב

(ע״י הוספת תיבת "

(ערום)

מכל " בא לתרץ הקושיא הנ״ל

(שבתחלת הסעיף)

- למה היתה מפלתו גרולה כ״כ,

שיהי׳ גרוע מכל החיות?

- וע״ז הוא התירוץ: " לפי ערמתו וגרולתו היתה מפלתו",

ולכן מוסיף הכתוב שהי׳ "ערום מכל ",

להוריענו שלעומת זה נענש אח״כ להיות "ארור מכל ".

ה.

והנה עפ״י הנ״ל יובן ג״כ מ״ש רש״י כפי׳ על תיבת ״ערום״ - "ערמתו וגרולתו״ - רלכאורה: מהו הפי׳ של "וגרולתו"?

ראין לומר שפירושה גרלות בגשמיות,

או בכח גשמי וכיו״ב,

רא״כ מה ענינה כאן ,

בהקרמה זו שבאה לבאר איך יכול להטעות את חוה וכו׳?

ואין לומר ש״וגרולתו" הוא פירוש לתיבת "ערמתו",

רא״כ למה לכתוב מעיקרא "ערמתו"

(שזוהי לשון הכתוב עצמו ״ערום״),

ולפרשו - הו״ל לכתוב רק תיבת "גרולתו" בלבר 25 ,

והי׳ מובן מעצמו שבאה לפרש תיבת "ערום"?

וגם: מנ״ל לרש״י - בפי׳ הפשוט של הכתובים - שבתיבת "ערום" מרומז עוד ענין?

אמנם עפ״י הנ״ל ה״ז מובן: מכיון שכוונת פסוק זה היא להסביר במה הי׳ כחו ויכלתו של הנחש להחטיא את חוה,

הרי בהכרח לומר שבנוסף ע״ז שהי׳ ערום 26

היתה לו עור

תכונה שבה ועל ידה הי׳ יכול לבטא ערמתו - והיינו שהי׳ לו כה הדיבור; וה״ז מרומז בתיבת ״ערום״ - ערום בכל פרטי תואר זה,

בכה ובפועל.

ולזה מכוין רש״י בפירושו,

לפרט הדברים שהביאוהו וסייעו בידו לההטיא את הוה: "ערמתו ו

(עוד)

גדולתו",

היינו ״גדולה״

(מעלה ב״ערום״ - שמגלה ומפעילה את הערמה)

שבה הי׳ ניכר והצטיין מכל בעלי־ההיים - ומעצמו מובן שהכוונה לכה הדבור 27

שהי׳ לו 28 .

[ואתי שפיר ג״כ מה שלא מצינו מפורש בל׳ הקללה שתסתלק הערמה ממנו - כי גם עונש זה נכלל בזה שאמר "כי עשית זאת,

ארור אתה מכל וגו׳״ - בהיות כי הערמה היתה הגרם העיקרי לעשייתו זאת].

וזהו שמסיים רש״י "ערום מכל ארור מכל",

שכוונתו ב״ערום מכל" לב׳ הענינים שהביאוהו להטוא: הערמה וכה הדבור,

וכנגדם נתקלל ב״ארור מכל",

וכנ״ל,

שגם בזה הכוונה לב׳ הדברים שגרמו ל״עשית זאת".

ו.

ההוראה מפרש״י הנ״ל:

אמרז״ל 29

"מדה טובה מרובה ממדת פורענות",

שמזה מובן שאם ע״י ההטא נענש ונהפך מ״ערום מכל" ל״ארור מכל״,

הרי אעכו״כ בצד הטוב,

שע״י פעולה טובה אפשר ליהפך מן הקצה אל הקצה - מדרגא פהותה ביותר,

"ארור מכל",

להתעלות להיות "ערום

(דקדושה)

מכל".

ומרומזת הוראה זו דוקא בענין ה״נהש",

כי בכגון דא מצינו בו

(במקום אהר)

: כשנשכו הנהשים את בנ״י במדבר" 3

התרופה לנשיכתם היתה עשיית נחש הנחשת ע״י משה רבינו 31 .

ונתבאר 32

דגם זה הי׳ הענין של אתהפכא מן הקצה אל הקצה,

שה״נהש" גופא,

שענינו מיתה

(דהרי גרם להטא עה״ד,

שגרם מיתה לעולם)

נהפך - להיות על ידו פעולת החיים 33 .

ומכיון ש״הקב״ה מקדים רפואה למכה" 34 ,

לכן עוד בההטא גופא בעת שגרם הנהש לירידה גדולה,

אז כבר מרומז ענין הנ״ל שאפשר להתהפך מן הקצה אל הקצה,

להתעלות ממקום ההטא והמיתה,

ולהתקשר לבהי׳

עצמות אוא״ס שלמעלה מבחי׳ מקור החיים,

שמשם הכח "להחיות את המתים״ 35

- והיינו ע״י שמסתכלים

כלפי מעלה בתשובה שלימה וכו׳ 36 .

(משיחת ש״פ בראשית,

תשל״ג)