א.
דובר כ״פ 1 ,
דאף שעיקר ענינו של פרש״י עה״ת הוא לבאר פשוטו של מקרא,
כמודגש בדברי רש״י עצמו בכו״כ מקומות * 1 ,
מ״מ כלולים ונרמזים בפירש״י גם "ענינים מופלאים" של שאר חלקי התורה,
כמבואר בשל״ה 2 ,
גם "רזין דאורייתא",
וכידוע 3
פתגם אדמוה״ז ש״פרש״י על החומש הוא יינה של תורה".
ומובן,
דמכיון שהדברים אמורים בשייכות לכללות פירושו על התורה,
עאכו״כ שכן הוא בנוגע להפיסקא הראשונה 4
שבפרש״י עה״ת.
ובכלל הרי מצינו בהתחלת כו״כ ענינים שמודגש בהם עיקר תוכנם 5 .
ומובן ג״כ,
שה״יינה של תורה״
(וההוראה)
שישנו בפיסקא זו
(להיותה התחלת הפי׳ לכל תושב״כ)
אינו רק בענין פרטי,
כ״א בענין כללי השייך לכללות התורה ומצותי׳.
ב.
רש״י מתחיל פירושו 5
עה״ת: "אמר ר׳ יצחק לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית,
משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים * 5 ,
שאם יאמרו או״ה לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים,
הם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו,
ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ההוראה
(ה״יינה של תורה" 7 )
שבזה מובנת בפשטות:
אין האדם צריך להתרשם משום דבר המנגד לקיום התומ״צ.
ולכן כש־ או״ה באים בטענה לבנ״י שאינם צריכים לקיים את ציוויי התורה,
להיותם
(לדעתם)
היפך השכל והיושר וכו׳
(כמו טענתם בדבר כיבושה של ארץ ישראל - שגם זה הי׳ ציווי הקב״ה),
אין לבנ״י להתרשם מזה כלל,
ואדרבה עליהם להתחזק בקיום התומ״צ 8 ,
ולענות להם שזהו "רצונו" של הקב״ה,
וע״י קיום התומ״צ ממלאים רצונו ובו׳.
ובמילא אין נוגע בזה מה ששבלו של בו״ד אין משיגו ובו׳.
ברם זוהי הוראה בללית מכללות תובן הפי׳; ומובן שגם בפרטי הדברים שבפרש״י
(ובפרט בפיםקא הראשונה)
ישנן הוראות
(ובנדו״ד - בלליות).
והנה פרט עיקרי ויסודי בפרש״י זה הוא הבתוב שמביאו "בה מעשיו הגיד לעמו לתת להם נהלת גוים",
בי הרי הוא הוא היסוד לשלילת טענתם -וברור שפרט זה בא להורות הוראה בללית בעבודתו ית׳.
וצלה״ב:
א)
מהי ההוראה.
ב)
מהו הדיוק בתיבת " כח
(מעשיו)
גו׳״ - הרי הבוונה בזה להסביר שהידיעה שזהו " מעשיו " של הקב״ה,
היינו שהוא ברא את העולם ובו׳,
מהייבת שבידו וברשותו ית׳ "לתת להם נהלת גוים״ - ומה בא ללמדנו ה״בה" שבמעשיו של הקב״ה?
ג)
ל׳ הרגיל ביותר בביו״ב הוא ״אמר״
(במש״נ ב״פ גם בפרשתנו,
ובההמשך בפסקא זו עצמה "אומרים להם״)
״דיבר״ ״סיפר״ - ולא "הגיד".
ג.
ויובן בהקדים ביאור ענין ארץ ישראל ברוהניות: מעלתה של ארץ ישראל היא בנאמר 9
: "ארץ אשר גו׳ עיני ה״א בה מראשית השנה ועד אהרית שנה",
היינו שההשגהה העליונה היא בה באופן גלוי
(יותר מבבל הארצות" 1 ),
ז.
א.
שגם בגשמיות א״י ועניני׳ "נרגש" אור אלקותו ית׳ בגילוי יותר.
ועוד: מביון ש״ עיני ה״א בה",
הרי לא יתבן בה - מצ״ע
(לולא בהירת האדם)
- רע והיפך הקדושה - בי הרי הקב״ה הוא ״טהור עינים מראות רע״ 11 .
מזה מובן שבהינת "א״י" ברוהניות,
בעבודת האדם לקונו,
היא מורה ורומזת לשלימות העבודה בקיום התומ״צ -המשבת גילוי אלקות ושלילת הרע ובו׳.
ומרומז זה גם בהשם "ארץ־ישראל": אמרז״ל 12
״למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"; וגם "ישראל" מורה על ענין התורה
(ומצות),
בידוע 13
ש ישראל ר״ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה״
(שבה - וע״י צירופי אותיות אלו - נתבארו בל המצות).
אמנם במו שהוא בפשטות הענינים,
שהייתה א״י בהלקו של שם ואה״ב
כבשה הכנעני 14
ובכדי להחזירה
ולהפכה
(- ארץ כנען -)
לארץ ישראל הי׳ צ״ל תחלה כיבוש הארץ מהשבעה גוים,
כמו״כ יובן ברוחניות,
שנוסף על כללות בחינת "ארץ ישראל" בעבודה ברוחניות ישנו גם ענין של "כיבוש הארץ" ברוחניות.
והענין הוא: נוסף על כללות העבודה דקיום התומ״צ עצמן
(שזהו״ע "א״י" ברוחניות),
נצטווה כאו״א "כל מעשיך יהיו לשם שמים" 15
ו״בכל דרכיך דעהו״ 16
- היינו לעבוד את ה׳ לא רק ע״י שהוא מתפלל ולומד תורה ומקיים מצוותיו ית׳,
כ״א גם בכל דרכיו ומעשיו שעושה בכל כ״ד שעות היום,
גם אותן שעושה לצורך גופו ובשביל תועלתן הגשמיית; ועבודה זו צ״ל בדרגא הכי נעלית 17 ,
עד - שכל עניניו הגשמיים הם בטלים ומיוחדים באלקות,
המציאות שלהם נתהפכה לקדושה ו״הגשמיות" שבהם אינה נרגשת אצלו כלל - ולא רק מפני ריבוי האור דקדושה המאיר בו,
בהיותו כל כולו נתון ומסור לאלקות בבחי׳ "דעהו" התקשרות והתחברות 18 ,
אלא משום שהדבר הגשמי עצמו נהי׳ אצלו ענין של קדושה.
[וענין "הכיבוש" צ״ל גם בזה שלא יסתפק בזה שעובד את ה׳ בעת התעסקותו בדברים גשמיים,
אלא שמדי פעם בפעם הוא גם "יגזול" מהזמנים הנתונים וקבועים לאכילה שתי׳ שינה וכו׳ וכובשם ללימוד התורה ולקיום המצות].
וזהו ענין " כיבוש א״י " בעבודה רוחנית - כובש ענינים ארציים מאומות
(והנהגות)
העולם - ועושה אותם "ארץ ישראל",
גם את מציאותו הגשמית של העולם
(שאין בזה מצוה )
הוא "כובש" ומהפך לקדושה 19 .
ועפ״ז יומתק פתגם רבותינו נשיאינו 20 ,
במענתם לשאלת כמה שרצו לעלות לא״י: "מאך דא ארץ ישראל"
(עשה כאן ארץ ישראל),
שי״ל שכוונתם בזה היתה לא רק ש״יעשו" בחי׳ א״י ברוחניות - עשי׳ וקיום התומ״צ ,
כ״א גם העבודה רוחנית דכיבוש א״י
(-וכדיוק הלשון " מאך דא " א״י,
היינו ה עשי׳ דהמציאות של ״דא״ לא״י -"כיבוש")
גם הארציות של חו״ל גופא,
ז.
א.
שגם התעסקותו בעניני הרשות וצרכיו הגשמיים תהי׳ באופן דלעשות ״רצונו של מקום ״ - גילוי אורו ורצונו ית׳ בהענינים
(שכל מציאותם מקום כפשוטו - ענינים)
הגשמיים .
ד.
אולם מצינו שבדרך הליכתם של בנ״י לכבוש את ארץ ישראל הי׳ חטא המרגלים.
וטענתם היתה,
שאא״פ לכבוש את א״י,
"כי חזק הוא ממנו" 21 ,
ואמרז״ל 22
(שהמרגלים אמרו)
"כביכול אפי׳ בעה״ב אינו יכול להוציא כליו משם",
שגם הקב״ה כביכול אינו יכול לכובשה.
ולכאורה אי״מ: איך חל שינוי מן הקצה אל הקצה ממש - במצבם הרוחני של המרגלים,
שמתחילה "כשרים היו״ 23 ,
ואח״כ כפרו ביכולת ה׳?
וגם: הרי הם עצמם אמרו בשעת קלקלתם גופא שהקב״ה הוא ה״בעל הבית",
ומכיון שכן איך לא האמינו שביכולתו ית׳ לכבוש את א״י?
והביאור בזה
(בעבורה רוחנית)
י״ל: תוכן טענתם הי׳ - איך אפשר לכבוש א״י,
היינו,
כנ״ל,
לעבור את ה׳ גם ב״כיבושם" של הענינים הגשמיים והתהפכותם לקרושה ממש,
ער שאין מציאות להענינים גשמיים מצ״ע -והרי הקב״ה הוא שברא את הגוף וכל הענינים הגשמיים,
והוא עצמו ציוה בתורתו 24
"ונשמרתם מאר לנפשותיכם"; וגם רין הוא
(ברמב״ם 25 )
ר״היות הגוף בריא ושלם מררכי
(עבורת 26 )
השם הוא"; ו
(ירועה 27
תורת הבעש״ט עה״פ 28 )
״כי תראה חמור שנאך וגו׳ עזוב תעזוב עמו" שצריכים ל״עזוב",
לעזור להגוף ולא לשברו; וגם
(ירוע מ״ש הה״מ ממזריטשי 2 )
״אז ם׳איז ווערט א קליין לעחילי אין גוף ווערט א גרוישער לאך אין רער נשמה"
(כשנעשה נקב קטן בהגוף,
נעשה נקב גרול בהנשמה)
; ו
(אמרז״ל 30 )
"אין סומכין על הנם" היינו שהטבע וגשמיות העולם קבע הקב״ה בגרר של מציאות ותפיםת מקום - וא״כ הרי הענינים
הגשמיים וכו׳ הם "כליו" של הקב״ה וההתעםקות בהם ג״כ רצון ה׳,
ואיך יהי׳ ביכולת של נפה״א,
אף שהיא חלק אלק׳ ממעל ממש 31
לכבוש אותם,
לבטל "מציאותם" ושיהי׳ בהם אך ורק ענין הקרושה - והרי זהו היפך הטבע שהטביע הקב״ה.
ונוםף לזה: מכיון שהקב״ה ברא טבע העולם באופן כזה שיש להם ״תפיםת מקום" לעצמם,
הרי לכאורה רצונו של הקב״ה בגשמיות העולם הוא בה-"גשמיות" שבזה,
וא״כ איך אפשר להמשיך שם רוחניות וקרושה - והרי לכאו׳ אינם "כלים" לזה,
היינו מכיון שהקב״ה הוא כל יכול הגביל כביכול את עצמו שאף שהוא ״בעה״ב״ אינו יכול להוציא את "כליו" וע״ר מרז״ל שנשבע הקב״ה כו׳ ולכן,
כביכול,
אין יכולת לשנות 32 .
ולכן טענו המרגלים שבנ״י צריכים להישאר במדבר ,
ושם לעבור את הוי׳ ע״י קיום התומ״צ
(אבל לא העבורה ר״ כיבוש א״י").
ובטענתם זו
(להשאר במדבר )
מרומזת ג״כ כוונתם הנ״ל:
המרבר,
בפשטות,
הוא אינו מקום ישוב בנ״א 33 ,
אינו ראוי לזריעה 34
ואין בו מים 35
וכו׳ - וברוחניות הוא זמן ומצב שאין הארם
(צ״ל - ע״פ טבע)
עסוק בענינים הגשמיים 36 ,
ישו-
בו של עולם 37 .
וזוהי טענת המרגלים: עבודת ה׳ שייכת רק בקיום התומ״צ וזה צ״ל ״במדבר״ - בעת שהוא פנוי מעסקיו בצרכי גופו ההכרחיים ;
אבל בארץ העמים,
היינו כשמוכרח הוא לעסוק בהענינים הגשמיים,
הנה מכיון שהם "כליו" של הקב״ה,
הרי א״א לכובשם תחת ממשלת הקדושה ולבטל את הגשם לגמרי.
אבל באמת טעות גדולה טעו בזה,
כי תכלית כוונת הבריאה של הענינים הגשמיים,
ותכלית כוונת ציווי ה׳ לעסוק בהם,
כנ״ל,
היא בכדי להמשיך בהם קדושה - כי "נתאוה הקב״ה להיות לו
(ית׳)
דירה בתחתונים " 38 ,
וכל "תפיסת מקום" של הענינים הגשמיים היא רק בכדי שעי״ז יתמלא רצון ה׳ לעשות מ״תחתונים"
(ענינים גשמיים)
דירה לו ית׳.
וכמארז״ל* 3
שכל עניני העולם נבראו "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית".
ובמילא מובן ש
(מצד תכלית הכוונה)
ה״ה "כלים" לאור הקדושה.
ולכן לא זו בלבד שבנ״י יכולים,
אלא הם גם מחוייבים ,
לכבוש את ארץ העמים,
ולעשותה כולה ארץ ישראל,
וכנ״ל,
כי
עי״ז דוקא ממלאים רצונו של מקום לעשות מ״התחתונים" - שאין תחתון למטה הימנו - דירה לו ית׳
(יותר מהעבודה בעניני קדושה מעיקרא).
ה.
והנה ע״ד טענת המרגלים -ממנה ״נשתלשלה״ - גם טענתם של האו״ה
(שבפרש״י)
:
כשאדם לומד ומתפלל ומקיים מצות,
ואינו עסוק בישובו של עולם ,
אז אפשר שיסכימו האומות שבה בשעה עליו להרגיש את האור האלקי והקדושה,
אבל בעסקו בישובו של עולם ,
טוענים הם,
שאז אין שייך עבודת ה׳,
ובמילא - בזמנים אלו צריכים להתנהג באופן "המתאים" לציורם של הענינים הגשמיים מצ״ע ; ולכן אומרים "או״ה לישראל לסטים אתם ש כבשתם ארצות שבעה גויס ",
כי בענינים גשמיים
(ארץ שבעה גוים)
אין לערב בהם את ענין הקדושה בעבודת ה׳,
מאחר שגם להם גדר וטבע בפ״ע שהוקבע בהם ברצונו של הקב״ה - "ברצונו נתנה להם".
ואדרבה: להם משפט הקדימה 40
על עניני התומ״צ,
כדמוכח מסדר הענינים בתורה : התחלתה ב״בראשית גו׳",
בריאת העולם ועניניו ,
ואח״כ
(לאחר אריכות של יותר מ״חומש" שלם)
בא הציווי הראשון על המצות - "החודש הזה לכם וגו׳".
אבל כל טענתם טעות ושקר,
כי הרי תכלית הכוונה והרצון בהענינים הגשמיים הוא רק,
כנ״ל,
לעשות מהם ובהם "דירה לו
(ית׳)
בתחתונים ".
ו.
עפ״ז מובן דיוק הלשון " כח מעשיו הגיד לעמו גו׳":
בכדי להסיר טענת ותלונות או״ה אינה מספיקה הידיעה שב״מעשיו וגו׳" בלבד,
כי אדרבה,
זוהי יסוד טענתן: מכיון שענינים הגשמיים הם "מעשיו" של הקב״ה,
הרי "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים"; כ״א הפירוש * 40
ש״ כח -
(הכוונה והתכלית - שהם הפנימיות והכת של)
- מעשיו הגיד לעמו": ומדייק "הגיד"
(ולא אמר וכיו״ב)
- הקב״ה "הגיד" והמשיך 41
ומסר לעמו את הפנימיות - ה״כח״ -שב״מעשיו",
והיינו שע״י עבודת בנ״י ייהפכו ה״מעשיו" לקדושה
("לתת להם נחלת גוים"),
וכנ״ל.
ז.
ע״פ הנ״ל מובנת שפיר ג״כ האריכות שבקושיית רש״י: "לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש
הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית״ -הנראית ככפל לשון; והול״ל "התחיל התורה בבראשית ולא בהחודש הזה לכם משום כו׳".
אלא כוונתו של רש״י להדגיש ולהאריך שנעשה העולם ע״י הקב״ה בטבעיות שלו השייך לכאורה לאו״ה
(אלא שתכלית ועיקר הכל הוא ענין התומ״צ - השייך רק לישראל - "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"),
דוקא באופן שיהי׳ צורך ב
(עבודה ו)
כיבוש וביטול קושיא דהעולם ואו״ה: " לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳".
ומתרץ ומבטל הקושיא - שאדרבא התורה
(שהיא ה״כח" ותכלית "מעשיו")
מתחילה
(ועיקר תכליתה)
לבטל ההעלם שב״מעשיו" על ה״כח" שבהם,
לכן התחיל בזה,
להגיד ולהמשיך ולגלות ה״כח״ והתכלית - ה״ כח מעשיו גו׳",
להמשיך אלקות בענינים גשמיים.
(משיחת ש״פ בראשית תשל״א)
הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית״ -הנראית ככפל לשון; והול״ל "התחיל התורה בבראשית ולא בהחודש הזה לכם משום כו׳".
אלא כוונתו של רש״י להדגיש ולהאריך שנעשה העולם ע״י הקב״ה בטבעיות שלו השייך לכאורה לאו״ה
(אלא שתכלית ועיקר הכל הוא ענין התומ״צ - השייך רק לישראל - "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"),
דוקא באופן שיהי׳ צורך ב
(עבודה ו)
כיבוש וביטול קושיא דהעולם ואו״ה: " לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳".
ומתרץ ומבטל הקושיא - שאדרבא התורה
(שהיא ה״כח" ותכלית "מעשיו")
מתחילה
(ועיקר תכליתה)
לבטל ההעלם שב״מעשיו" על ה״כח" שבהם,
לכן התחיל בזה,
להגיד ולהמשיך ולגלות ה״כח״ והתכלית - ה״ כח מעשיו גו׳",
להמשיך אלקות בענינים גשמיים.
(משיחת ש״פ בראשית תשל״א)