1
הנוֹדֵר אוֹ הנִשבע שאיני טוֹעֵם היוֹם אינוֹ אסוּר אלא עד שתחשך.
שאיני טוֹעֵם יוֹם אחד אסוּר מֵעֵת לעֵת מִשעת נִדרוֹ.
לפיכך, הנוֹדֵר שאיני טוֹעֵם היוֹם,
אף על פי שהוּא מוּתר מִשתחשך לֹא יֹאכל מִשתחשך עד שיִשאֵל לחכם,
גזֵרה שמא ישבע פעם אחרת יוֹם אחד ויֹאכל מִשתחשך,
שהרי אין כל העם יוֹדעין הפרֵש שבין זה לזה.
2
נדר שאיני טוֹעֵם יוֹם הרי זה ספֵק,
ואסוּר מֵעֵת לעֵת,
כאוֹמֵר יוֹם אחד.
ואִם אכל אחר שחשֵכה אינוֹ לוֹקה.
:שאיני טוֹעֵם שבת זוֹ הרי זה אסוּר בִשאר ימי השבת וּביוֹם השבת,
והרי הוּא מוּתר מֵאחד בשבת.
שאיני טוֹעֵם שבת אחת הרי זה אסוּר שִבעת ימים מֵעֵת לעֵת.
אמר שבת סתם,
ולֹא פֵרֵש לֹא אחת ולֹא זוֹ הרי זה ספֵק,
ואסוּר שִבעת ימים מֵעֵת לעֵת.
ואִם אכל אחר השבת אינוֹ לוֹקה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
3
שאיני שוֹתה חֹדש זה אסוּר בִשאר החֹדש.
אבל ביוֹם רֹאש חֹדש יהיה מוּתר,
אף על פי שהיה חֹדש חסֵר.
שאיני טוֹעֵם חֹדש אחד אסוּר שלֹשים יוֹם גמוּרים מֵעֵת לעֵת.
נדר חֹדש סתם אסוּר שלֹשים יוֹם מֵעֵת לעֵת מִספֵק.
4
שאיני אוֹכֵל בשר שנה זוֹ,
אפִלוּ לֹא נִשאר מִן השנה אלא יוֹם אחד אין אסוּר אלא אוֹתוֹ היוֹם,
וּביוֹם רֹאש השנה מוּתר.
ורֹאש השנה לִנדרים הוּא יוֹם רֹאש חֹדש תִשרי.
שאיני אוֹכֵל שנה אחת הרי זה אסוּר שנה תמימה מיוֹם ליוֹם,
ואִם נִתעברה השנה אסוּר בה וּבעִבוּרה.
שאיני אוֹכֵל שנה הרי זה אסוּר מיוֹם ליוֹם מִספֵק,
כמוֹ שבֵארנוּ.
5
שאיני שוֹתה יין שבוּע זה אסוּר בִשאר שני השבוּע וּבִשנת השמִטה,
ואינוֹ מוּתר אלא מֵרֹאש השנה של מוֹצאי שביעית.
שאיני שוֹתה יין שבוּע אחד אסוּר שבע שנים גמוּרוֹת מיוֹם ליוֹם.
אמר: יוֹבֵל זה אסוּר בִשאר שני היוֹבֵל וּבִשנת חמִשים עצמה.
6
'שאיני שוֹתה יין עד רֹאש אדר' אִם היתה שנה מעוּברת ולֹא ידע שהיא מעוּברת כשנדר,
אינוֹ אסוּר אלא עד רֹאש חֹדש אדר רִאשוֹן.
ואִם נדר 'עד סוֹף אדר' הרי זה אסוּר עד סוֹף אדר שֵני.
ואִם ידע שהשנה מעוּברת ונדר 'עד רֹאש אדר' אסוּר עד רֹאש אדר שֵני.
7
האוֹסֵר עצמוֹ בדבר עד הפסח,
בין שאמר:
עד לִפני הפסח בין שאמר:
עד הפסח אינוֹ אסוּר אלא עד שיגיע בִלבד.
ואִם אמר:
עד שיִהיה הפסח הרי זה אסוּר עד שיֵצֵא הפסח.
אמר: עד הקציר אוֹ עד הבציר,
אוֹ שאמר:
עד שיִהיה הקציר אוֹ הבציר אינוֹ אסוּר אלא עד שיגיע.
8
זה הכלל:
כל שזמנוֹ קבוּע ונדר עדיו אין אסוּר אלא עד שיגיע.
ואִם נדר עד שיִהיה הרי זה אסוּר עד שיֵצֵא.
וכל שאין לוֹ זמן קבוּע,
כגוֹן זמן הקציר והבציר,
בין שנדר עדיו וּבין שנדר עד שיִהיה אין אסוּר אלא עד שיגיע.
9
האוֹסֵר עצמוֹ בדבר 'עד הקיץ' הרי זה אסוּר עד שיתחילוּ אנשי המקוֹם שנדר בוֹ להכניס כלכלוֹת תאֵנים.
'עד הקציר' עד שיתחילוּ העם לִקצֹר קציר חִטין,
אבל לֹא קציר שעוֹרין.
:פֵרֵש ואמר:
'עד שיעבֹר הקיץ' הרי זה אסוּר עד שיִכפלוּ העם רֹב המחצלאוֹת שבמוּקצה שמיבשין עליהן תאֵנים וענבים לעשוֹתן גרוֹגרוֹת וצִמוּקין.
הכֹל לפי מקוֹם נִדרוֹ של נוֹדֵר.
10
כיצד? הרי שנדר בבִקעה ואסר עצמוֹ בדבר עד הקיץ,
ועלה להר אינוֹ מִסתכֵל בקיץ של מקוֹם שהוּא בוֹ עתה אִם הִגיע אוֹ לֹא הִגיע,
אלא בקיץ של מקוֹם שנדר בוֹ,
ועליו הוּא סוֹמֵך.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
האוֹסֵר עצמוֹ בדבר עד הגשם הרי זה אסוּר עד זמן הגשמים,
שהוּא בארץ ישראֵל רֹאש חֹדש כִסליו.
הִגיע זמן הגשמים הרי זה מוּתר,
בין ירדוּ הגשמים בין לֹא ירדוּ.
ואִם ירדוּ הגשמים מִשִבעה עשר במרחשון הרי זה מוּתר.
ואִם אמר:
עד הגשמים הרי זה אסוּר עד שיֵרדוּ הגשמים,
והוּא שירדוּ בִזמן רביעה שניה,
שהיא בארץ ישראֵל וּמקוֹמוֹת הסמוּכין לה מִשלֹשה ועשרים במרחשון ואילך.
ואִם פֵרֵש ואמר:
עד שיִפסקוּ הגשמים הרי זה אסוּר עד שיעבֹר הפסח בארץ ישראֵל וּבמקוֹמוֹת שהֵן כמוֹתה.
12
מי שהִדיר את אִשתוֹ במרחשון ואמר לה:
שאין את נהנית לי מיכן ועד הפסח אִם תֵלכי לבית אביך מֵהיוֹם ועד סוּכוֹת הרי זוֹ אסוּרה לֵהנוֹת לוֹ מיד,
גזֵרה שמא תֵלֵך.
ואִם הלכה לִפני הפסח והרי הוּא מהנה אוֹתה לִפני הפסח הרי זה לוֹקה.
:עבר הפסח,
אף על פי שעבר התנאי הרי זה אסוּר לִנהֹג חוּלין בנִדרוֹ וּלהניחה שתֵלֵך ותֵהנה,
אלא נוֹהֵג בה אִסוּר עד החג כמוֹ שנדר,
ואף על פי שתלה הנדר באִסוּר זמן שעבר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
ואִם הלכה אחר הפסח אינה אסוּרה מִלֵהנוֹת לוֹ.
13
אמר לה:
'שאין את נהנית לי עד החג אִם תֵלכי לבית אביך עד הפסח' אסוּרה לֵהנוֹת מיד.
ואִם הלכה לִפני הפסח ונִמצא מהנה אוֹתה הרי זה לוֹקה,
ואסוּרה בהניתוֹ עד החג.
וּמוּתרת לילֵך לבית אביה מִשהִגיע הפסח.