1
מי שנדר אוֹ נִשבע,
וּפֵרֵש בִשעת נִדרוֹ דבר שנדר אוֹ נִשבע בִגללוֹ הרי זה כמוֹ שתלה נִדרוֹ אוֹ שבוּעתוֹ באוֹתוֹ דבר,
ואִם לֹא נִתקיֵם אוֹתוֹ דבר שנִשבע בִגללוֹ הרי זה מוּתר.
2
כיצד? נדר אוֹ נִשבע 'שאיני נוֹשֵא אִשה פלוֹנית שאביה רע',
'שאיני נִכנס לבית זה שכלב רע בתוֹכוֹ':
מֵת אוֹ שעשה האב תשוּבה הרי זה מוּתר,
שזה כמי שנדר אוֹ נִשבע ואמר:
'שלֹא אשא אִשה פלוֹנית' ו'לֹא אכנֵס לבית זה' 'אלא אִם כֵן נִסתלֵק ההזֵק'.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
3
אבל הנוֹדֵר אוֹ הנִשבע 'שאיני נוֹשֵא פלוֹנית הכעוּרה' ונִמצֵאת נאה,
'שחוֹרה' ונִמצֵאת לבנה,
'קצרה' ונִמצֵאת ארוּכה,
'שאין אִשתי נהנית לי,
שגנבה את כיסי' ו'שהִכת את בני',
ונוֹדע שלֹא גנבה ושלֹא הִכת הרי זה מוּתר,
מִפני שהוּא נדר טעוּת,
והרי הוּא בִכלל נִדרי שגגוֹת,
שהֵן מוּתרין.
ואין זה כתוֹלה נִדרוֹ בדבר ולֹא נִתקיֵם הדבר,
שהרי הסִבה שבִגללה נדר לֹא היתה מצוּיה,
וטעוּת היה.
4
ולֹא עוֹד,
אלא מי שראה אנשים מֵרחוֹק אוֹכלים תאֵנים שלוֹ,
אמר להן:
הרי הֵן עליכם קרבן,
כיון שקרב להן והִביט והִנֵה הֵן אביו ואחיו הרי אֵלוּ מוּתרין.
ואף על פי שלֹא פֵרֵש הסִבה שהִדירן בִגללה,
הרי זה כמי שפֵרֵש,
שהדבר מוֹכיח שלֹא אסר עליהן אלא מִפני שהיה בדעתוֹ שהֵן זרים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
5
מי שנדר אוֹ נִשבע,
ונוֹלד לוֹ דבר שלֹא היה בלִבוֹ בִשעת השבוּעה אוֹ בִשעת הנדר הרי זה אסוּר עד שיִשאֵל לחכם ויתיר את נִדרוֹ.
כיצד? אסר עצמוֹ בהנית פלוֹני אוֹ שלֹא יכנֵס למקוֹם פלוֹני,
ונעשה אוֹתוֹ האיש סוֹפֵר ואוֹתוֹ מקוֹם בית הכנסת,
אף על פי שהוּא אוֹמֵר:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע שזה נעשה סוֹפֵר וּמקוֹם זה בית הכנסת,
לֹא הייתי נוֹדֵר אוֹ נִשבע הרי זה אסוּר לֵהנוֹת וּלהִכנֵס עד שיתיר נִדרוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
6
כל נדר שהוּתר מִקצתוֹ הוּתר כוּלוֹ.
והוּא הדין בִשבוּעה.
כיצד? ראה אנשים מֵרחוֹק אוֹכלים פֵרוֹתיו,
ואמר: הרי הֵן עליכם קרבן,
וּכשהִגיע אליהם והִנֵה הֵן אביו ואנשים זרים,
הוֹאיל ואביו מוּתר כוּלן מוּתרין.
ואפִלוּ אמר:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע,
הייתי אוֹמֵר:
פלוֹני וּפלוֹני אסוּרין,
ואבי מוּתר הרי כוּלן מוּתרין.
:אבל אִם אמר כשהִגיע אליהם:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע שאבי ביניכם,
הייתי אוֹמֵר:
כוּלכם אסוּרין חוּץ מֵאבי הרי כוּלן אסוּרין חוּץ מֵאביו,
שהרי גִלה דעתוֹ שלֹא הִתיר מִקצת הנדר,
אלא כמוֹ שנדר היה נוֹדֵר וּמתנה על אביו.
7
וכֵן האוֹמֵר:
היין קרבן עלי,
מִפני שהיין רע למֵעים,
אמרוּ לוֹ:
והרי המיוּשן יפה למֵעים:
אִם אמר:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע,
לֹא הייתי נוֹדֵר,
אפִלוּ אמר:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע,
הייתי אוֹמֵר:
החדש אסוּר והישן מוּתר מוּתר בישן וּבחדש; אבל אִם אמר:
אִלוּ הייתי יוֹדֵע,
הייתי אוֹמֵר:
כל היינוֹת אסוּרוֹת עלי חוּץ מִן המיוּשן הרי זה מוּתר במיוּשן בִלבד.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
8
כל הנוֹדֵר אוֹ נִשבע רוֹאין דברים שבִגללן נִשבע אוֹ נדר,
וּלמֵדין מֵהן לאי זה דבר נִתכוֵּן,
והוֹלכין אחר העִנין,
לֹא אחר כל משמע הדִבוּר.
:כיצד? היה טוֹעֵן משא של צמר אוֹ של פִשתן,
והִזיע והיה ריחוֹ קשה,
ונִשבע אוֹ נדר שלֹא יעלה עליו צמר אוֹ פִשתים לעוֹלם הרי זה מוּתר לִלבֹש בִגדי צמר וּפִשתים וּלכסוֹתן,
ואינוֹ אסוּר אלא להפשילן לאחוֹריו.
היה לבוּש בִגדי צמר ונִצטעֵר בִלבישתוֹ,
ונִשבע אוֹ נדר שלֹא יעלה עליו צמר לעוֹלם אסוּר לִלבֹש,
וּמוּתר לִטעֹן עליו,
וּמוּתר להִתכסוֹת בגִזי צמר,
שלֹא נִתכוֵּן זה אלא לבגד צמר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
היוּ מבקשים מִמנוּ שיִשא קרוֹבתוֹ והוּא ממאֵן,
וּפצרוּ בוֹ,
ונדר אוֹ נִשבע שלֹא תֵהנה בוֹ לעוֹלם,
וכֵן המגרֵש את אִשתוֹ ונִשבע אוֹ נדר שלֹא תֵהנה בוֹ לעוֹלם הרי אֵלוּ מוּתרוֹת לֵהנוֹת לוֹ,
שאין כוּנתוֹ אלא לשֵם אישוּת.
10
וכֵן הקוֹרֵא לחבֵרוֹ שיִסעֹד אצלוֹ,
וּמֵאֵן, ונִשבע אוֹ נדר שלֹא יכנֵס לביתוֹ ולֹא ישתה לוֹ טִפת צוֹנֵן הרי זה מוּתר להִכנֵס לביתוֹ ולִשתוֹת לוֹ צוֹנֵן,
שלֹא נִתכוֵּן זה אלא שלֹא יֹאכל וישתה עִמוֹ בִסעוּדה זוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'לביתך איני נִכנס' ו'שדך איני לוֹקֵח',
בין בנדר בין בִשבוּעה,
וּמֵת אוֹ מכרן לאחֵר הרי זה מוּתר להִכנֵס לבית ולִקח השדה מִן היוֹרֵש אוֹ מִן הלוֹקֵח,
שלֹא נִתכוֵּן זה אלא 'כל זמן שהֵן בִרשוּתך'.
אבל אִם אמר:
'לבית זה איני נִכנס' ו'שדה זוֹ איני לוֹקֵח',
וּמֵת אוֹ מכרן לאחֵר הרי זה אסוּר.
12
אמר לחבֵרוֹ:
'השאילֵני פרתך',
אמר לוֹ:
'אינה פנוּיה',
נִשבע אוֹ נדר ואמר:
'שדי איני חוֹרֵש בה לעוֹלם':
אִם היה דרכוֹ לחרֹש בידוֹ הוּא אסוּר,
וכל בני אדם מוּתרין לחרֹש לוֹ בה; ואִם אין דרכוֹ לחרֹש בידוֹ הוּא וכל בני אדם אסוּרין.
וכֵן כל כיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ.
13
מי שנִשבע אוֹ נדר שיִשא אִשה אוֹ שיִקנה בית אוֹ שיֵצֵא בשירה אוֹ יפרֵש בים אין מחיבין אוֹתוֹ לִשא אוֹ לִקנוֹת אוֹ לצֵאת מיד,
אלא עד שיִמצא דבר ההגוּן לוֹ.
וּמעשה באִשה שנדרה שכל מי שיִתבע אוֹתה תִנשֵא לוֹ,
וקפצוּ עליה בני אדם שאינן הגוּנין,
ואמרוּ חכמים:
לֹא נִתכוּנה זוֹ אלא לכל מי שיִתבע אוֹתה מִן ההגוּנים לה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
14
המדיר את חבֵרוֹ אוֹ שנִשבע ואמר לוֹ:
שתבֹא ותִטֹל לבניך כוֹר אחד חִטים אוֹ שתי חביוֹת של יין הרי זה יכוֹל להתיר נִדרוֹ בלֹא שאֵלה לחכם,
ויֹאמר לוֹ:
כלוּם נִתכוּנתה אלא לכבדֵני כבוֹדי שלֹא אטֹל,
וּכבר הִגיע אֵלי כבוֹד שנדרת בִשבילי.
:וכֵן הנוֹדֵר אוֹ הנִשבע שאין אתה נהנה לי אִם אין אתה נוֹתֵן לִבני כוֹר של חִטים וּשתי חביוֹת של יין הרי זה יכוֹל להתיר נִדרוֹ שלֹא בִשאֵלת חכם,
ויֹאמר: הריני כאִלוּ נִתקבלתי והִגיעוּ לידי.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.