1
שנים שנאסרה הנית כל אחד מֵהן על חבֵרוֹ,
בין בנדר בין בִשבוּעה הרי אֵלוּ מוּתרין להחזיר אבֵדה זה לזה,
מִפני שהיא מִצוה.
וּבמקוֹם שדרכן שנוֹטֵל שכר המחזיר את האבֵדה יפֹל שכר להקדֵש,
שאִם יטֹל שכר,
נִמצא נהנה,
ואִם לֹא יטֹל,
נִמצא מהנה.
2
וּמוּתרין בִדברים שהֵן בשוּתפוּת כל ישראֵל,
כגוֹן הר הבית והעזרוֹת והבאֵר שבאמצע הדרך,
ואסוּרין בִדברים שהֵן בשוּתפוּת כל אנשי העיר,
כגוֹן הרחבה שבעיר והמרחץ וּבית הכנסת והתֵבה והספרים.
3
וכיצד יעשוּ כדי שיִהיוּ מוּתרין בִדברים אֵלוּ? כל אחד מֵהן כוֹתֵב חלקוֹ לנשיא אוֹ לאחד מִשאר העם,
וּמזכה לוֹ על יד אחֵר,
ונִמצא כל אחד מֵהן כשיִכנֵס למרחץ שהוּא לכל אנשי העיר אוֹ לבית הכנסת אינוֹ נִכנס לִרשוּת חבֵרוֹ,
אלא לִרשוּת אחֵרים,
שהרי כל אחד מֵהן נִסתלֵק מֵחלקוֹ שבמקוֹם זה וּנתנוֹ במתנה.
4
היוּ שניהן שוּתפין בחצֵר:
אִם יֵש בה דין חלוּקה הרי אֵלוּ אסוּרין להִכנֵס לה עד שיחלֹקוּ,
ויכנֵס כל אחד לחלקוֹ; ואִם אין בה דין חלוּקה כל אחד ואחד נִכנס לביתוֹ,
והוּא אוֹמֵר:
בתוֹך שלוֹ נִכנס.
וּבין כך וּבין כך שניהן אסוּרין מִלהעמיד רֵחים ותנוּר וּמִלגדֵל תרנגֹלין בחצֵר זוֹ.
5
שנים שהיוּ שוּתפין בחצֵר,
ונדר אחד מֵהן שלֹא יֵהנה בוֹ השֵני כוֹפין את הנוֹדֵר לִמכֹר חלקוֹ.
נדר שלֹא יֵהנה הוּא בשֵני הרי זה מוּתר להִכנֵס לביתוֹ,
מִפני שבִרשוּתוֹ הוּא נִכנס,
אבל אינוֹ יכוֹל להִשתמֵש בחצֵר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
6
היה אחד מִן השוּק אסוּר בהנית אחד מִשניהן הרי זה מוּתר להִכנֵס לחצֵר זוֹ,
מִפני שהוּא אוֹמֵר לוֹ:
'לתוֹך של חבֵרך אני נִכנס,
איני נִכנס לתוֹך שלך'.
7
מי שאסר הנית אוּמה מֵהאוּמוֹת עליו הרי זה מוּתר לִקח מֵהן ביוֹתֵר ולִמכֹר להן בפחוֹת.
אסר הניתוֹ עליהן,
אִם שוֹמעין לוֹ שיִקח בפחוֹת וימכֹר ביוֹתֵר מוּתר,
ואין גוֹזרין כאן שלֹא ימכֹר גזֵרה שמא יקח,
שהרי לֹא נדר מֵאיש אחד כדי שנִגזֹר עליו,
אלא מֵאוּמה כוּלה,
שאִם אי אפשר לוֹ לִשא ולִתֵן עִם זה,
ישא ויתֵן עִם אחֵר.
:לפיכך, אִם אסר הניתן עליו הרי זה משאילן וּמלוה אוֹתן,
אבל לֹא ישאל מֵהן ולֹא ילוה מֵהן.
8
אסר הניתוֹ עליהן והנאתן עליו לֹא ישא ויתֵן עִמהם,
וכֵן לֹא ישאוּ הֵן ויתנוּ עִמוֹ,
ולֹא ישאל ולֹא ישאיל להן,
ולֹא ילוה מֵהן ולֹא ילוה אוֹתן.
9
אסר על עצמוֹ הנית בני העיר אסוּר להִשאֵל על נִדרוֹ לחכם מִבני אוֹתה העיר.
ואִם נִשאל והִתיר לוֹ הרי נִדרוֹ מוּתר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
10
מי שאסר הנית הבריוֹת עליו הרי זה מוּתר לֵהנוֹת בלקט שִכחה וּפֵאה,
וּמעשר עני המִתחלֵק בגרנוֹת,
אבל לֹא שבתוֹך הבית.
11
מי שאסר הניתוֹ על הכֹהנים ועל הלויִם הרי אֵלוּ באין ונוֹטלין מתנוֹתיהן על כרחוֹ.
ואִם אמר:
'כֹהנים אֵלוּ' וּ'לויִם אֵלוּ' הרי אֵלוּ אסוּרין,
ויתֵן תרוּמוֹתיו וּמעשרוֹתיו לכֹהנים ולִלויִם אחֵרים.
והוּא הדין במתנוֹת עניים עִם העניים.
12
מי שהיתה הניתוֹ אסוּרה על חבֵרוֹ,
ואין לחבֵרוֹ מה יֹאכל הוֹלֵך אֵצל החנוני ואוֹמֵר:
איש פלוֹני אסוּר בהניתי,
ואיני יוֹדֵע מה אעשה; אִם הלך החנוני ונתן לוֹ,
וּבא ונטל מִזה הרי זה מוּתר.
13
היה ביתוֹ לִבנוֹת,
גדֵרוֹ לִגדֹר,
שדֵהוּ לִקצֹר,
והלך אֵצל הפוֹעלים ואמר:
איש פלוֹני אסוּר בהנאתי ואיני יוֹדֵע מה אעשה,
והלכוּ הֵן ועשוּ עִמוֹ,
וּבאוּ לזה ונתן להן שכרן הרי זה מוּתר,
שנִמצא זה שפרע לוֹ חוֹבוֹ,
וּכבר בֵארנוּ שזה מוּתר לִפרֹע חוֹבוֹ.
14
היוּ מהלכין בדרך ואין לוֹ מה יֹאכל נוֹתֵן לאחֵר מִשוּם מתנה,
והלה מוּתר בה.
ואִם אין אחֵר עִמהן מניח על הסלע ואוֹמֵר:
הרי הֵן מוּפקרין לכל מי שיחפֹץ,
והלה נוֹטֵל ואוֹכֵל.
15
נתן לאחד מתנה ואמר לוֹ:
הרי סעוּדה זוֹ נתוּנה לך מתנה,
ויבֹא פלוֹני שהוּא אסוּר בהניתי יֹאכל עִמנוּ הרי זה אסוּר.
ולֹא עוֹד,
אלא אִם נתן לוֹ סתם,
וחזר ואמר לוֹ:
רצוֹנך שיבֹא פלוֹני ויֹאכל עִמנוּ?,
אִם הוֹכיח סוֹפוֹ על תחִלתוֹ שלֹא נתן לוֹ אלא על מנת שיבֹא פלוֹני ויֹאכל הרי זה אסוּר,
כגוֹן שהיתה סעוּדה גדוֹלה,
והוּא רוֹצה שיבֹא אביו אוֹ רבוֹ וכיוֹצֵא בהן לאכֹל מִסעוּדה זוֹ,
שהרי סעוּדתוֹ מוֹכחת עליו שלֹא גמר להקנוֹת לוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
16
כל מתנה שאִם הִקדישה לֹא תִהיה מוּקדשת אינה מתנה.
וכל הנוֹתֵן לזה מתנה על מנת להקנוֹתה לאחֵר הרי האחֵר קנה בעֵת שיקנה לוֹ הרִאשוֹן,
ואִם לֹא הִקנה לוֹ הרִאשוֹן לאוֹתוֹ האחֵר לֹא קנה לֹא הרִאשוֹן ולֹא השֵני.
17
מי שנאסרה הנאתוֹ על בעל בִתוֹ,
והוּא רוֹצה לתֵת לבִתוֹ מעוֹת כדי שתִהיה נהנית בהן וּמוֹציאה אוֹתן בחפציה הרי זה נוֹתֵן לה,
ואוֹמֵר לה:
הרי המעוֹת האֵלוּ נתוּנים ליך במתנה,
וּבִלבד שלֹא יהיה לבעליך בהן רשוּת,
אלא יהיוּ למה שאת נוֹתנת לפיך אוֹ למה שתִלבשי וכיוֹצֵא בזה.
ואפִלוּ אמר לה:
על מנת שאין לבעליך בהן רשוּת,
אלא מה שתִרצי עשי בהן לֹא קנה הבעל,
וּמה שתִרצה תעשה בהן.
:אבל אִם נתן לה מתנה ואמר לה:
על מנת שאין לבעליך בה רשוּת,
ולֹא פֵרֵש שתִהיה המתנה הזֹאת לכך וּלכך,
אוֹ למה שתִרצה תעשה בה הרי קנה אוֹתה הבעל לאכֹל פֵרוֹתיה,
ודבר זה אסוּר,
שהרי הוּא אסוּר בהנית חוֹתנוֹ.