1
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'הנאה המביאה לידי מאכלך אסוּרה עלי' אוֹ 'הנאה המביאה לידי מאכלי אסוּרה עליך' הרי זה הנאסר לֹא ישאל מִן האסוּר לוֹ נפה וּכברה,
רֵחים ותנוּר,
וכל דבר שעוֹשין בוֹ אֹכל נפש,
אבל משאילוֹ נזמים וטבעוֹת וכֵלים שאין עוֹשין בהן אֹכל נפש.
ואסוּר לִשאֹל מִמנוּ שק להביא לוֹ פֵרוֹת,
וחמוֹר להביא עליו פֵרוֹת.
2
מקוֹם שדרכן שאין משאילין כֵלים אלא בשכר אסוּר לִשאֹל מִמנוּ אף כֵלים שאין עוֹשין בהן אֹכל נפש.
הרי שהיוּ במקוֹם שאין נוֹטלין שכר,
ושאל מִמנוּ כֵלים שאין עוֹשין בהן אֹכל נפש כדי להֵראוֹת בהן בִפני אחֵרים עד שיֵהנה מֵהן,
אוֹ שבִקֵש לעבֹר בארצוֹ כדי לילֵך למקוֹם שיֵהנה בוֹ הרי זה אסוּר מִספֵק.
לפיכך, אִם עבר אינוֹ לוֹקה.
3
אין בין מוּדר הנאה מֵחבֵרוֹ למוּדר מִמנוּ הנאת מאכל,
אלא דריסת הרגל וכֵלים שאין עוֹשין בהן אֹכל נפש במקוֹם שמשאילין אוֹתן בחִנם.
4
ראוּבֵן שנאסרה עליו הנאת שִמעוֹן,
בין בנדר בין בִשבוּעה מוּתר לוֹ שיִתֵן שִמעוֹן על ידוֹ מחצית השקל שראוּבֵן חיב בה,
וכֵן פוֹרֵע חוֹב שעליו,
שהרי לֹא הִגיע ליד ראוּבֵן כלוּם,
אלא מנע מִמנוּ התביעה,
וּמניעת תביעה אינה בִכלל אִסוּרי הנאה.
:לפיכך מוּתר לוֹ לזוּן את אִשתוֹ ואת בניו ועבדיו,
אפִלוּ הכנעניים,
אף על פי שהוּא חיב בִמזוֹנוֹתם.
אבל לֹא יזוּן את בהמתוֹ,
בין טמֵאה בין טהוֹרה,
שכל המוֹסיף בִבשרה הנאה הוּא שהִגיעה ליד ראוּבֵן.
5
היה שִמעוֹן כֹהֵן הרי זה מוּתר להקריב קרבנוֹת ראוּבֵן,
שהכֹהנים שלוּחי שמים הֵן,
אינן שלוּחי בעל הקרבן.
וּמשיא שִמעוֹן בִתוֹ הבוֹגרת לִראוּבֵן מִדעתה.
אבל אִם היתה נערה שהרי עדין היא בִרשוּתוֹ אסוּר,
שזה כמוֹסֵר לוֹ שִפחה לשמשוֹ.
6
ותוֹרֵם שִמעוֹן תרוּמת ראוּבֵן וּמפריש לוֹ מעשרוֹתיו מִדעתוֹ.
כיצד מִדעתוֹ? כגוֹן שאמר ראוּבֵן:
כל הרוֹצה לִתרֹם יבֹא ויתרֹם.
אבל לֹא יֹאמר לשִמעוֹן לִתרֹם לוֹ,
שהרי עוֹשֵהוּ שליח,
וזה הניה לוֹ.
7
וּמלמדוֹ תוֹרה שבעל פה,
שהרי אסוּר לִטֹל עליה שכר,
אבל לֹא תוֹרה שבִכתב,
שנוֹטלין עליה שכר.
ואִם אין דרכם שם לִטֹל שכר על תוֹרה שבִכתב הרי זה מוּתר.
וּבין כך וּבין כך מוּתר ללמֵד את בנוֹ.
8
חלה ראוּבֵן שִמעוֹן נִכנס וּמבקרוֹ.
וּבמקוֹם שנוֹטֵל שכר מי שיֵשֵב עִם החוֹלה לִצווֹת לוֹ לֹא יֵשֵב שִמעוֹן,
אלא מבקרוֹ עוֹמֵד.
וּמוּתר לוֹ לרפֹאותוֹ בידוֹ,
שזוֹ מִצוה היא.
9
חלתה בהמת ראוּבֵן לֹא ירפֵא אוֹתה שִמעוֹן,
אלא אוֹמֵר לוֹ:
עשֵה לה כך וכך.
:ורוֹחֵץ עִמוֹ באמבטי גדוֹלה,
אבל לֹא באמבטי קטנה,
מִפני שמהנֵהוּ בשעה שמגביה עליו המים.
וישֵן עִמוֹ במִטה בימוֹת החמה,
אבל לֹא בימוֹת הגשמים,
מִפני שמחממוֹ,
וּמֵסֵב עִמוֹ על המִטה.
ואוֹכלין על שוּלחן אחד,
אבל לֹא מִקערה אחת ולֹא מֵאֵבוּס שלִפני פוֹעלין,
שמא יניח שִמעוֹן חתיכה טוֹבה ולֹא יֹאכל אוֹתה כדי שיֹאכל אוֹתה ראוּבֵן,
אוֹ יקריב לפניו,
ונִמצא מהנֵהוּ.
וכֵן בפֵרוֹת שבאֵבוּס.
:אבל אִם אכל שִמעוֹן מִקערה שהוּא יוֹדֵע שכשיחזירה לבעל הבית יחזֹר בעל הבית ויניחה לִפני ראוּבֵן הרי זה מוּתר,
ואין חוֹששין שמא הִניח נֵתח טוֹב בִשבילוֹ.
10
וּמוּתר ראוּבֵן לִשתוֹת כוֹס של תנחוּמין מידוֹ של שִמעוֹן מִשל ראוּבֵן,
וכֵן כוֹס של בית המרחץ,
שאין בזה הנאה.
11
ואסוּר ראוּבֵן בגחלתוֹ של שִמעוֹן,
וּמוּתר בשלהבת שלוֹ.
12
היה לשִמעוֹן מרחץ אוֹ בית הבד מוּשכרין בעיר:
אִם היה לשִמעוֹן בהן תפוּסת יד,
כגוֹן שהִניח מֵהן כל שהוּא לעצמוֹ ולֹא שכרוֹ,
אפִלוּ הִניח במרחץ אמבטי אחת וּבבית הבד עֵקל אחד אסוּר לִראוּבֵן להִכנֵס לאוֹתה מרחץ ולִדרֹך בגת; ואִם לֹא הִניח לעצמוֹ כלוּם,
אלא שכר הכֹל הרי זה מוּתר.
13
ואסוּר לִראוּבֵן לאכֹל מִפֵרוֹת שדֵה שִמעוֹן,
ואפִלוּ בשביעית שהכֹל הפקֵר,
שהרי לִפני שביעית נדר.
אבל אִם נדר בשביעית אוֹכֵל מִן הפֵרוֹת הנוֹטוֹת חוּץ לשדה.
אבל לֹא יכנֵס לשדה,
אף על פי שהקרקע כאן הפקֵר,
גזֵרה שמא ישהה שם אחר שיֹאכל,
ולֹא הִפקירה אוֹתה תוֹרה אלא כל זמן שהפֵרוֹת בתוֹכה.
14
במה דברים אמוּרים? בשאמר לוֹ:
הנאת הנכסים האֵלוּ אסוּרין עליך.
אבל אִם אמר לוֹ:
הנאת נכסי אסוּרין עליך,
אוֹ שנִשבע ראוּבֵן אוֹ נדר מִנִכסי שִמעוֹן,
כיון שהִגיעה שביעית אוֹכֵל מִן פֵרוֹת שדֵהוּ,
שהרי יצאוּ מֵרשוּת שִמעוֹן,
אבל לֹא יכנֵס לשדֵהוּ,
מִן הטעם שבֵארנוּ.
15
נאסרה על ראוּבֵן הנאת מאכל שִמעוֹן בִלבד:
אִם לִפני שביעית נאסרה,
בין בנדר בין בִשבוּעה הרי זה יוֹרֵד לתוֹך שדֵהוּ,
אבל אינוֹ אוֹכֵל מִפֵרוֹתיו; ואִם בשביעית נאסרה יוֹרֵד ואוֹכֵל,
שאין פֵרוֹת אֵלוּ של שִמעוֹן,
אלא הרי הֵן הפקֵר.
16
ואסוּר לִראוּבֵן להשאיל לשִמעוֹן,
גזֵרה שמא ישאל מִמנוּ,
והרי הוּא אסוּר בהניתוֹ.
וכֵן אסוּר להלוֹתוֹ,
גזֵרה שמא ילוה מִמנוּ; ולֹא ימכֹר לוֹ,
גזֵרה שמא יקח מִמנוּ.
17
נִזדמנה לוֹ מלאכה עִמוֹ,
כגוֹן שהיוּ קוֹצרים כאחד עוֹשה ברִחוּק מִמנוּ,
גזֵרה שמא יסיענוּ.
:המדיר את בנוֹ מִפני שאינוֹ עוֹסֵק בתוֹרה,
ונאסר בהנית אביו הרי האב מוּתר למלֹאות לוֹ חבית של מים וּלהדליק לוֹ את הנֵר ולִצלוֹת לוֹ דג קטן,
שאין כוּנתוֹ אלא להניה גדוֹלה,
וּדברים אֵלוּ לגבי הבֵן אינן חשוּבין.
18
מי שנִשבע אוֹ נדר שלֹא ידבֵר עִם חבֵרוֹ הרי זה מוּתר לִכתֹב לוֹ בִכתב,
וּלדבֵר עִם אחֵר והוּא שוֹמֵע העִנין שיִרצה להשמיעוֹ.
וכזה הוֹרוּ הגאוֹנים.