1
ארבעה דברים יֵש בין נדרים לִשבוּעת בִטוּי:
ששבוּעת בִטוּי אין שבוּעה חלה על שבוּעה,
וּבִנדרים יחוּל נדר על נדר; המתפיס בִשבוּעה פטוּר,
וּבִנדרים חיב; אין שבוּעת בִטוּי חלה אלא על דִברי הרשוּת,
וּנדרים חלוֹת על דִברי מִצוה כדִברי הרשוּת; שבוּעת בִטוּי חלה על דבר שיֵש בוֹ ממש ועל דבר שאין בוֹ ממש,
וּנדרים אינן חלוֹת אלא על דבר שיֵש בוֹ ממש.
2
כיצד יחוּל נדר על נדר? האוֹמֵר:
הרי עלי קרבן אִם אֹכל כִכר זוֹ,
הרי עלי קרבן אִם אֹכלנה,
הרי עלי קרבן אִם אֹכלנה,
ואכלה חיב על כל אחת ואחת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
3
כיצד המתפיס בִנדרים חיב? שמע חבֵרוֹ שנדר,
אמר: 'ואני כמוֹתך' בתוֹך כדי דִבוּר הרי זה אסוּר במה שנאסר בוֹ חבֵרוֹ.
שמע שלישי זה שאמר 'ואני',
ואמר: 'ואני',
אפִלוּ היוּ מֵאה וכל אחד מֵהן אוֹמֵר 'ואני' בתוֹך כדי דִבוּר של חבֵרוֹ הרי כוּלן אסוּרין.
4
וכֵן האוֹמֵר:
'הבשר הזה עלי אסוּר',
וחזר ואמר אפִלוּ אחר כמה ימים:
'והפת הזֹאת כבשר הזה' הרי הפת נִתפסה ונאסרה.
חזר ואמר:
'וּדבש זה כפת הזֹאת,
ויין זה כדבש הזה',
אפִלוּ הֵן מֵאה כוּלן אסוּרין.
5
הרי שמֵת אביו אוֹ רבוֹ היוֹם,
ונדר ואמר:
'אצוּם היוֹם',
וצם, וּלאחר שנים אמר:
'הרי יוֹם זה עליו כיוֹם שמֵת בוֹ אביו' אוֹ 'רבוֹ' הרי זה אסוּר לאכֹל בוֹ כלוּם,
שהרי הִתפיס יוֹם זה ואסרוֹ כיוֹם האסוּר לוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
6
כיצד חלוֹת הנדרים על דִברי מִצוה כדִברי הרשוּת? האוֹמֵר:
'הרי המצה בליל הפסח אסוּרה עליו',
'הרי ישיבת הסוּכה בחג אסוּרה עליו',
ו'הרי התפִלין אסוּרוֹת בִנטילה עליו' הרי אֵלוּ אסוּרין עליו,
ואִם אכל אוֹ ישב אוֹ נטל לוֹקה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
ואין צריך לוֹמר במי שאמר:
'הרי עלי קרבן אִם אֹכל מצה בלילי הפסח',
שהוּא חיב בקרבן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
7
וּמִפני מה נדרים חלוֹת על דִברי מִצוה והשבוּעוֹת אינן חלוֹת על דִברי מִצוה? שהנִשבע אוֹסֵר עצמוֹ על דבר שנִשבע עליו,
והנוֹדֵר אוֹסֵר הדבר הנדוּר על עצמוֹ.
נִמצא הנִשבע לבטֵל המִצוה אוֹסֵר עצמוֹ וּכבר עצמוֹ מוּשבע מֵהר סיני,
ואין שבוּעה חלה על שבוּעה,
והאוֹסֵר דבר זה בנדר זה הדבר הוּא שנאסר,
ואוֹתוֹ הדבר אינוֹ מוּשבע מֵהר סיני.
8
כשאתה מִתבוֹנֵן בכתוּב,
תִמצא שהדברים מראין כֵן כמוֹ שקִבלוּ חכמים מִפי השמוּעה,
שהרי הוּא אוֹמֵר בִשבוּעת בִטוּי:
"להרע אוֹ להיטיב" דִברי הרשוּת,
כמוֹ שבֵארנוּ,
שיֹאכל וישתה היוֹם אוֹ שיצוּם וכיוֹצֵא בהן.
וּבִנדרים הוּא אוֹמֵר:
"ככל היֹצֵא מִפיו יעשה" ,
ולֹא חִלֵק בין דִברי מִצוה לדִברי הרשוּת.
9
הנוֹדֵר שיצוּם בשבת אוֹ ביוֹם טוֹב חיב לצוּם,
שהנדרים חלוֹת על דִברי מִצוה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכֵן הנוֹדֵר שיצוּם יוֹם רִאשוֹן אוֹ יוֹם שלישי כל ימיו,
וּפגע בוֹ יוֹם זה והרי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ ערב יוֹם הכִפוּרים הרי זה חיב לצוּם,
ואין צריך לוֹמר רֹאש חֹדש.
פגע בוֹ חנוּכה וּפוּרים ידחה נִדרוֹ מִפני הימים האֵלוּ; הוֹאיל ואִסוּר הצוֹם בהן מִדִברי סוֹפרים הרי הֵן צריכין חִזוּק,
וידחה נִדרוֹ מִפני גזֵרת חכמים.
10
כיצד אין הנדרים חלוֹת אלא על דבר שיֵש בוֹ ממש? האוֹמֵר:
'דִבוּרי עליך קרבן' אינוֹ אסוּר מִלדבֵר עִמוֹ,
שהדִבוּר אין בוֹ ממש.
וכֵן אִם אמר לוֹ:
'דִבוּרי אסוּר עליך',
ואין זה כאוֹמֵר:
'פֵרוֹתי אסוּרין עליך' אוֹ 'פֵרוֹתי קרבן עליך',
שהֵן אסוּרין עליו.
:לפיכך, האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'קרבן שאיני מדבֵר עִמך' אוֹ 'שאיני עוֹשה עִמך' אוֹ 'שאיני מהלֵך עִמך',
אוֹ שאמר:
'קרבן שאיני ישֵן',
'שאיני מהלֵך',
'שאיני מדבֵר',
אוֹ שאמר לאִשתוֹ:
'קרבן שאיני משמשֵך' אין הנדר חל בכל אֵלוּ,
והרי זה כאוֹמֵר:
'דִבוּרי' ו'הִלוּכי' ו'עשיתי' ו'שִמוּשי',
'קרבן', שהֵן דברים שאין בהן ממש.
11
אבל האוֹמֵר:
'יֵאסֵר פי לדִבוּרי' ו'ידי למעשיהן' ו'רגלי להִלוּכן' ו'עיני לִשנתן' הרי הנדר חל עליהן.
לפיכך, האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'קרבן פי מִלדבֵר עִמך' ו'ידי מִלעשוֹת עִמך' ו'רגלי מִלהלֵך עִמך' הרי זה אסוּר.
:וכֵן האוֹמֵר:
'הרי עלי קרבן אִם אדבֵר עִם פלוֹני' אוֹ 'אִם לֹא אדבֵר עִמוֹ',
ועבר על דברוֹ חיב בקרבן.
וכֵן אִם נדר:
'דִברתי' ו'לֹא דִברתי' וכיוֹצֵא בהן,
שאין אֵלוּ נִדרי אִסר שאנוּ מבארין מִשפטיהן,
אלא נִדרי הקדֵש.
12
הנוֹדֵר בִדברים שאין בהן ממש ואסרן,
אף על פי שאין הנדר חל עליהן אין מוֹרין לוֹ שיִנהֹג בהן התֵר,
הוֹאיל ואסר עצמוֹ בהן וּבדעתוֹ שהנדר חל עליהן,
אלא פוֹתחין לוֹ פתח מִמקוֹם אחֵר וּמתירין לוֹ נִדרוֹ,
ואף על פי שלֹא נאסר,
כדי שלֹא ינהגוּ קלוּת רֹאש בִנדרים.