1
אחד הנוֹדֵר מִפי עצמוֹ,
אוֹ שהִדירוֹ חבֵרוֹ ואמר אמֵן אוֹ דבר שעִנינוֹ כעִנין אמֵן,
שהוּא קבלת דברים.
2
ואין הנוֹדֵר נאסר בדבר שאסר על עצמוֹ עד שיוֹציא בִשפתיו ויהיה פיו ולִבוֹ שוין,
כמוֹ שפֵרשנוּ בִשבוּעוֹת.
:אבל המִתכוֵּן לִנדֹר בנזיר ונדר בקרבן,
בקרבן ונדר בנזיר,
בִשבוּעה ונדר,
אוֹ שנִתכוֵּן לִנדֹר ונִשבע,
אוֹ שנִתכוֵּן לוֹמר תאֵנים ואמר ענבים הרי זה מוּתר בִשניהם,
ואין כאן נדר.
3
הנוֹדֵר על דעת אחֵרים הרי זה כנִשבע על דעת אחֵרים.
וכֵן הנוֹדֵר וחזר בוֹ בתוֹך כדי דִבוּר אוֹ שמִחוּ בוֹ בתוֹך כדי דִבוּר וקִבֵל הרי זה מוּתר.
ודין כל אֵלוּ הדברים בִנדרים כדינן בִשבוּעוֹת.
4
מי שהִתנה קֹדם שיִדֹר ואמר:
'כל נדר שאדֹר מִכאן ועד עשר שנים,
הרי אני חוֹזֵר בהן' אוֹ 'הרי הֵן בטֵלין' וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ,
ואחר כך נדר:
אִם היה זוֹכֵר התנאי בשעה שנדר הרי נִדרוֹ קים,
שהרי בִטֵל התנאי בנדר זה; ואִם לֹא זכר התנאי אלא אחר שנדר,
אף על פי שקִבֵל התנאי בלִבוֹ וקיֵם התנאי הרי הנדר בטֵל; ואף על פי שלֹא הוֹציא עתה החזרה בפיו,
כבר הִקדים החזרה לנדר והוֹציאה בפיו מִקֹדם.
ויֵש שמוֹרה להחמיר ואוֹמֵר:
והוּא שיִזכֹר התנאי אחר שנדר בתוֹך כדי דִבוּר.
5
מי שהִקדים את התנאי לשנה אוֹ לעשר ואחר כך נדר,
ונִזכר בשעה שנדר שיֵש לוֹ תנאי,
ושכח על אי זה דבר הִתנה וכיצד היה התנאי:
אִם אמר:
על דעת רִאשוֹנה אני עוֹשה אין נִדרוֹ נדר,
שהרי בִטלוֹ; ואִם לֹא אמר על דעת רִאשוֹנה אני עוֹשה כבר בִטֵל התנאי וקיֵם הנדר,
שהרי זכר בִשעת הנדר שיֵש שם תנאי,
ואף על פי כֵן נדר.
6
יֵש מִן הגאוֹנים שאוֹמֵר:
אין כל הדברים האֵלוּ נוֹהגין אלא בִנדרים בִלבד,
לֹא בִשבוּעוֹת.
ויֵש מי שמוֹרה שדין הנדרים והשבוּעוֹת בעִנינים אֵלוּ אחד וכי יֵש לוֹ להקדים תנאי לִשבוּעוֹתיו כדרך שאמרוּ בִנדרים.
7
סתם נדרים להחמיר,
וּפֵרוּשן יֵש בוֹ להקֵל וּלהחמיר.
כיצד? האוֹמֵר:
'הרי הפֵרוֹת האֵלוּ עלי כבשר מליח' וּ'כיין נסך' אוֹמרין לוֹ:
'מה היה בִלבבך?',
אִם פֵרֵש ואמר:
'כבשר מליח של קרבן' וּ'כיין נסך שנִתנסֵך על המִזבֵח היה בלִבי' הרי זה אסוּר; ואִם אמר:
'לֹא היה בלִבי אלא תִקרֹבת עבוֹדה זרה' ו'יין שנִתנסֵך לה' הרי זה מוּתר; ואִם נדר סתם הרי זה אסוּר.
8
וכֵן האוֹמֵר:
הרי הפֵרוֹת האֵלוּ עלי חֵרם:
אִם כחֵרם של בדק הבית אסוּר; ואִם כחרמי כֹהנים מוּתר,
לפי שהֵן ממוֹן שלהן,
ואין בה אִסוּר; ואִם סתם אסוּר.
9
הרי הֵן עלי כמעשֵר:
אִם כמעשר בהֵמה אסוּר,
מִפני שהוּא קרבן שהִקדישוֹ בידוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ; ואִם כמעשר דגן מוּתר; ואִם סתם אסוּר.
10
הרי הֵן עלי כִתרוּמה:
אִם לִתרוּמת הלִשכה נִתכוֵּן הרי זה אסוּר; ואִם לִתרוּמת הגֹרן נִתכוֵּן מוּתר; ואִם סתם אסוּר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
במה דברים אמוּרים? במקוֹם שמשמע כל אחד מֵאֵלוּ שם שני עִנינוֹת.
אבל מקוֹם שדרכן שאין קוֹראין חֵרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בִלבד,
ואמר שם:
הרי הֵן עלי חֵרם הרי זה אסוּר.
וכֵן אִם היה דרכן שאין קוֹראין חֵרם סתם אלא לחרמי כֹהנים הרי זה מוּתר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה,
שאין הוֹלכין בִנדרים אלא אחר לשוֹן אנשי אוֹתוֹ מקוֹם באוֹתוֹ זמן.
12
הנוֹדֵר בחֵרם,
ואמר: 'לֹא היה בלִבי אלא חרמוֹ של ים',
שהיא מִכמֹרת; נדר בקרבן,
ואמר: 'לֹא היה בלִבי אלא בקרבנוֹת מלכים'; אמר לחבֵרוֹ:
'הרי עצמי עליך קרבן',
ואמר: 'לֹא היה בלִבי אלא לאסרוֹ בעצם שהִנחתי לי לִהיוֹת נוֹדֵר בוֹ דרך שחוֹק'; נדר שלֹא תֵהנה אִשתוֹ לוֹ,
ואמר: 'לֹא היה בלִבי אלא אִשתי רִאשוֹנה שגֵרשתיה',
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ מִדברים שמשמען לכל העם אִסוּר,
והוּא אוֹמֵר:
'לֹא נִתכוּנתי אלא לכך וכך':
אִם היה הנוֹדֵר תלמיד חכמים הרי זה מוּתר,
ואין צריך שאֵלה לחכם; ואִם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוּא אסוּר,
וּפוֹתחין לוֹ פתח מִמקוֹם אחֵר וּמתירין לוֹ.
וּבין שהיה תלמיד חכמים אוֹ עם הארץ גוֹערין בהן וּמלמדין אוֹתן שלֹא ינהגוּ מִנהג זה בִנדרים,
ולֹא יהיוּ נוֹדרין דרך שחוֹק והִתוּל.
13
וכֵן האוֹמֵר לאִשתוֹ:
'הרי את עלי כאִמי',
והאוֹמֵר: 'פֵרוֹת אֵלוּ עלי כִבשר חזיר',
שאין כאן נדר,
כמוֹ שבֵארנוּ:
אִם היה האוֹמֵר תלמיד חכמים אינוֹ צריך שאֵלה לחכם; ואִם היה עם הארץ צריך שאֵלה לחכם,
וּמראין בעיניו שאִשתוֹ אסוּרה ושאוֹתן הפֵרוֹת אסוּרין,
וּפוֹתחין לוֹ פתח מִמקוֹם אחֵר וּמתירין לוֹ נִדרוֹ,
כדי שלֹא ינהגוּ קלוּת רֹאש בִנדרים.
14
ההפקֵר, אף על פי שאינוֹ נדר הרי הוּא כמוֹ נדר,
שאסוּר לחזֹר בוֹ.
וּמה הוּא ההפקֵר? הוּא שיֹאמר אדם:
'נכסים אֵלוּ הפקֵר לכֹל',
בין במִטלטלין בין בקרקעוֹת.
וכיצד דין ההפקֵר? כל הקוֹדֵם וזכה בוֹ קנהוּ לעצמוֹ,
ונעשה שלוֹ.
ואפִלוּ זה שהִפקיר,
דינוֹ בוֹ כדין כל אדם:
אִם קדם וזכה בוֹ קנהוּ.
15
המפקיר לעניים אבל לֹא לעשירים אינוֹ הפקֵר,
עד שיפקיר לכֹל,
כשמִטה. והמפקיר עבדיו הגדוֹלים קנוּ עצמן.
והקטנים כל הקוֹדֵם בהן זכה,
כִשאר המִטלטלין.
16
המפקיר את הקרקע כל שקדם והחזיק בה,
זכה.:דין תוֹרה,
אפִלוּ הִפקיר בִפני אחד הרי זה הפקֵר,
ונִפטר מִן המעשרוֹת,
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ.
אבל מִדִברי סוֹפרים אינוֹ הפקֵר עד שיפקיר בִפני שלֹשה,
כדי שיִהיה אחד זוֹכה אִם רצה,
והשנים מעידין.
:האוֹמֵר: הרי זה הפקֵר,
וזה השֵני ספֵק הפקֵר.
ואִם אמר:
וזה כמוֹ זה,
אוֹ שאמר:
וגם זה הרי הִתפיס השֵני ויהיה הפקֵר ודאי.
17
המפקיר את שדֵהוּ ולֹא זכה בה אדם:
כל שלֹשה ימים יכוֹל לחזֹר בוֹ; אחר שלֹשה ימים אינוֹ חוֹזֵר,
אלא אִם קדם וזכה בה הרי הוּא כזוֹכה מִן ההפקֵר,
בין הוּא בין אחֵר.
18
האוֹמֵר: שדה זוֹ מוּפקרת ליוֹם אחד,
לשבת אחת,
לחֹדש אחד,
לשנה אחת,
לשבוּע אחד:
עד שלֹא זכה בה הוּא אוֹ אחֵר יכוֹל לחזֹר בוֹ; וּמִשזכה בה בין הוּא בין אחֵר אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ.
וּמִפני מה יֵש לוֹ לחזֹר כאן עד שיִזכוּ בה? מִפני שזה דבר שאינוֹ מצוּי הוּא,
שאין אדם מפקיר לִזמן קצוּב.
19
דבר המוּפקר שבא אחד וּשמרוֹ,
והיה מביט בוֹ שלֹא יטלנוּ אדם לֹא קנהוּ בהבטה,
אלא עד שיגביהוֹ אִם היה מִטלטלין,
אוֹ יחזיק בקרקע כדרך שקוֹנין הלקוֹחוֹת.