1
כל כלי מתכוֹת אינן מקבלין טוּמאה עד שתִגמֵר מלאכתן כוּלה ולֹא יהיה הכלי מחוּסר מעשה כלל.
אבל גלמי כלי מתכוֹת אינן מקבלין טוּמאה.
2
ואֵלוּ הֵן גלמי כלי מתכוֹת? כל שעתיד לשוּף אוֹתוֹ אוֹ לשבֵץ אוֹ לגרֵד אוֹ לכרנֵב אוֹ להקיש בקוּרנס,
אוֹ שהיה מחוּסר אֹזן אוֹ אֹגן הרי זה אינוֹ מקבֵל טוּמאה עד שיתקנֵהוּ וייפֵהוּ ולֹא תִשאֵר בוֹ מלאכה כלל.
:כיצד? כגוֹן הסיף,
שאינוֹ מקבֵל טוּמאה עד שישוּפנוּ,
והסכין, עד שישחיזנה,
וכֵן כל כיוֹצֵא במעשים אֵלוּ.
לפיכך, העוֹשה כֵלים מִן העשת של ברזל,
אוֹ מִן החררה של מתכת,
וּמִן הסוֹבֵב של גלגל,
וּמִן הטסים,
וּמִן הצִפוּיים,
וּמֵהכֵני הכֵלים,
וּמֵהגני הכֵלים,
וּמֵאזני הכֵלים,
וּמִן השחֹלת,
וּמִן הגרֹדת הרי אֵלוּ טהוֹרין,
מִפני שכל אֵלוּ שנעשוּ,
גלמי כלי מתכוֹת הֵן.
:אבל העוֹשה כלי מִשִברי כלי מתכוֹת,
וּמִן הכֵלים שנִשחקוּ מֵרֹב הזמן,
וּמִן המסמרוֹת שידוּע שנעשוּ מִן הכֵלים הרי אֵלוּ מקבלין טוּמאה,
לפי שאינן גלמים.
אבל מסמרוֹת שאין ידוּע אִם נעשוּ מִן הכֵלים אוֹ מִן העשת הרי הֵן טהוֹרים,
ואפִלוּ הִתקין אוֹתן לִכלי אינן מקבלין טוּמאה.
3
כלי מתכוֹת שאינוֹ מחוּסר אלא כִסוּי מקבֵל טוּמאה,
שאין הכִסוּי חשוּב מִגוּף הכלי.
4
מחט שלֹא נִקבה:
שפה ותִקנה לכך מִתחִלתה מקבלת טוּמאה,
מִפני שמוֹציאין בה את הקוֹץ; אבל אִם עתיד לנקבה הרי היא כִשאר גלמי כלי מתכוֹת,
ואינה מקבלת טוּמאה.
5
מֵאחר שבֵארנוּ שגלמי כלי מתכוֹת טהוֹרים וגלמי כלי עֵץ טמֵאים,
וּפשוּטי כלי מתכוֹת טמֵאים וּפשוּטי כלי עֵץ טהוֹרים דין תוֹרה,
נִמצא הטמֵא בִכלי עֵץ טהוֹר בִכלי מתכוֹת,
והטמֵא בִכלי מתכוֹת טהוֹר בִכלי עֵץ.
6
כל כלי המִלחמה,
כגוֹן הסיף והרֹמח והכוֹבע והשִרין והמגפים וכיוֹצֵא בהן מקבלין טוּמאה.
וכל תכשיטי האדם,
כגוֹן הקטלה והנזמים והטבעוֹת,
בין שיֵש עליהן חוֹתם בין שאין עליהן חוֹתם,
וכיוֹצֵא בהן מקבלין טוּמאה.
אפִלוּ דינר שנִפסל והִתקינוֹ לִתלוֹתוֹ בצוּאר קטנה מקבֵל טוּמאה.
וכֵן קמֵע של מתכת מִתטמֵא ככל תכשיטי אדם.
7
כל תכשיטי הבהֵמה והכֵלים,
כגוֹן הטבעוֹת שעוֹשין לצוּארי הבהֵמה וּלאזני הכֵלים טהוֹרין,
ואינן מקבלין טוּמאה בִפני עצמן,
חוּץ מִזֹג של בהֵמה וכֵלים המשמיע קוֹל לאדם.
:כיצד? העוֹשה זוּגין למכתשת ולעריסה וּלמִטפחוֹת ספרים וּלמִטפחוֹת תינוֹקוֹת הרי הֵן טהוֹרין.
עשה להן עִנבוֹלין מקבלין טוּמאה; הוֹאיל ונעשוּ להשמיע קוֹל לאדם,
הרי הֵן כתכשיטי אדם.
ואפִלוּ נִטלוּ עִנבוֹליהן מקבלין טוּמאה,
שהרי הוּא ראוּי להקישוֹ על החרש.
8
זֹג העשוּי לאדם:
אִם נעשה לקטן אינוֹ מקבֵל טוּמאה אלא בעִנבוֹל שלוֹ,
שהרי לקוֹל נעשה; ואִם נעשה לגדוֹל הרי זה תכשיט,
וּמקבֵל טוּמאה אף על פי שאין לוֹ עִנבוֹל.
9
כל הפרצפוֹת מקבלוֹת טוּמאה,
וכל החוֹתמוֹת טהוֹרין,
חוּץ מֵחוֹתם של מתכת שחוֹתמין בוֹ בִלבד.
וכל הטבעוֹת טהוֹרוֹת,
חוּץ מִטבעת אצבע.
אבל טבעת שחוֹגֵר בה את מתניו אוֹ שקוֹשֵר אוֹתה בין כתֵפיו טהוֹרה.
טבעת השיר של בהֵמה,
הוֹאיל והאדם מוֹשֵך בה את הבהֵמה מקבלת טוּמאה.
וכֵן מקֵל של בהֵמה של מתכת,
הוֹאיל ואדם רוֹדה אוֹתה בוֹ מקבֵל טוּמאה.
10
כל הכֵלים יוֹרדין לטוּמאה במחשבה,
ואין עוֹלין מידי טוּמאה אלא בשִנוּי מעשה.
והמעשה מבטֵל מיד המעשה וּמיד המחשבה,
והמחשבה אינה מבטלת לֹא מיד המעשה ולֹא מיד המחשבה.
:כיצד? טבעת בהֵמה אוֹ כֵלים שחשב עליהן להחזירה טבעת אדם הרי זוֹ מקבלת טוּמאה במחשבה זוֹ,
וּכאִלוּ נעשת לאדם מִתחִלת עשיתה.
חזר וחשב עליה להניחה טבעת בהֵמה כשהיתה,
אף על פי שלֹא נִתקשֵט בה האדם הרי זוֹ מקבלת טוּמאה,
שאין המחשבה מבטלת מידי המחשבה עד שיעשה מעשה,
כגוֹן שישוּף אוֹתה אוֹ יתקנה כמעשה של בהֵמה.
:היתה הטבעת לאדם,
וחשב עליה לִבהֵמה עדין היא מקבלת טוּמאה כשהיתה,
שאין הכֵלים עוֹלין מידי טוּמאתן במחשבה.
עשה בה מעשה ושִנה לִבהֵמה אינה מקבלת טוּמאה,
שהמעשה מבטֵל מידי המעשה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
חֵרֵש שוֹטה וקטן יֵש להן מעשה ואין להן מחשבה,
כמוֹ שבֵארנוּ בעִנין הכשֵר אכלין.
12
זֹג של דלת שחשב עליו לִבהֵמה מקבֵל טוּמאה; ושל בהֵמה שעשהוּ לדלת,
אפִלוּ חִברוֹ בקרקע ואפִלוּ קבעוֹ במסמֵר הרי זה מקבֵל טוּמאה כשהיה,
עד שישנה בוֹ מעשה בגוּפוֹ.
13
אוּמן שהוּא עוֹשה וּמניח זוּגין לִדלתוֹת ולִבהֵמה:
אִם רֹב העשוּי לדבר שמקבֵל טוּמאה הרי הכֹל בחזקת טוּמאה עד שיפריש מִקצתן לדבר שאינוֹ מקבֵל טוּמאה; ואִם רֹב העשוּי לדבר שאינוֹ מקבֵל טוּמאה הרי הכֹל טהוֹר עד שיפריש מִקצתן לדבר המקבֵל טוּמאה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
14
וזוּגין הנִמצאין בכל מקוֹם מקבלין טוּמאה,
חוּץ מִן הנִמצאין בכרכין,
מִפני שרוּבן לִדלתוֹת.
15
אמר לאוּמן:
'עשֵה לי שני זוּגין,
אחד לדלת ואחד לִבהֵמה',
'עשֵה לי שתי מחצלוֹת,
אחת לִשכיבה ואחת לאֹהלין',
'עשֵה לי שני סדינין,
אחת לצוּרוֹת ואחת לאֹהלין' הרי שניהן מקבלין טוּמאה,
עד שיפריש ויֹאמר:
'זה לכך וזה לכך'.