1
בחמִשה עשר באדר בית דין נִפנין לחפֵש ולִבדֹק כל צרכי צִבוּר ועל עִניני ההקדֵשוֹת,
וּבוֹדקין עליהן ודוֹרשין וחוֹקרין,
וּפוֹדין את ההקדֵשוֹת ואת החרמים,
וגוֹבין את הערכים ואת הדמים מִכל החיב בהן,
כדי שיִהיה הכֹל עתיד עִם תרוּמת שקלים לחזֵק את בית אלֹהינוּ.
2
אין פוֹדין את ההקדֵשוֹת אלא בִשלֹשה בקיאין.
וכֵן כשגוֹבין מִטלטלין שממשכנין מֵחיבי ערכין שמין אוֹתן בִשלֹשה.
וּכשמעריכין בהֵמה וכיוֹצֵא בה מִשאר מִטלטלין שמין אוֹתה בִשלוֹשה.
:אבל כשמעריכין את הקרקעוֹת,
אוֹ אִם הוּזקקוּ לִגבוֹת ערכי אדם מִן הקרקע שלוֹ אין מעריכין אוֹתן אלא בעשרה ואחד מֵהן כֹהֵן שהרי "כֹהֵן" כתוּב בפרשה.
:וכֵן האוֹמֵר:
'דמי עלי' אוֹ 'דמי פלוֹני עלי' אוֹ 'דמי ידי' אוֹ 'דמי רגלי',
כששמין אוֹתוֹ כמה הוּא שוה אוֹ כמה דמי ידוֹ אוֹ רגלוֹ שמין בעשרה,
ואחד מֵהם כֹהֵן.
3
כשפוֹדין את ההקדֵשוֹת מידי ההקדֵש,
בין שהיוּ קרקעוֹת אוֹ מִטלטלין מכריזין עליהן בִפני כל הבאים לִפדוֹת.
אמר אחד:
'הרי הֵן שלי בעשר סלעים',
ואמר אחד:
'בעשרים', ואמר אחד:
'בִשלֹשים', ואמר אחד:
'בארבעים', ואמר אחד:
'בחמִשים': חזר בוֹ של חמִשים לבדוֹ ממשכנין מִנכסיו עשר ונוֹתנין אוֹתן ההקדֵשוֹת לזה שנתן ארבעים,
ונִמצא ההקדֵש נוֹטֵל חמִשים:
עשר מִזה וארבעים מִזה.
:חזר בוֹ אחרי כֵן של ארבעים ממשכנין מִנכסיו עשר,
ונוֹתנין את ההקדֵש לבעל השלֹשים,
וכֵן עד הרִאשוֹן.
חזר בוֹ הרִאשוֹן שנתן עשר מכריזין על ההקדֵש פעם שניה,
וּמוֹכרין אוֹתוֹ:
אִם נִפדה בפחוֹת מֵעשר נִפרעין מִשל עשר את המוֹתר.
4
במה דברים אמוּרים? בשחזרוּ זה אחר זה.
אבל אִם חזרוּ כוּלן כאחת משלשין ביניהן בשוה.
כיצד? אמר הרִאשוֹן:
'הרי הוּא שלי בעשר',
ואמר השֵני:
'בעשרים', ואמר השלישי:
'בארבע ועשרים',
וחזר בוֹ השלישי והשֵני כאחד נוֹתנין אוֹתוֹ לרִאשוֹן בעשר,
וּממשכנים מִנִכסי שֵני בשבע וּמִנִכסי שלישי בשבע,
ונִמצא ההקדֵש גוֹבה ארבע ועשרים.
:וכֵן אִם חזרוּ שלשתן כאחד ונִמכר ההקדֵש בשלֹש ממשכנין מִנִכסי כל אחד מִשלשתן שבע סלעים.
וכך על דרך זוֹ לעוֹלם.
5
הבעלים קוֹדמין לכל אחד,
מִפני שהֵן מוֹסיפין חֹמש.
ואין מוֹסיפין חֹמש על עִלוּין של שאר הפוֹדין,
אלא על מה שנוֹתנין הֵם תחִלה.
כיצד? אמרוּ הבעלים:
'הרי זה שלנוּ בעשרים',
וּבא אחֵר ואמר:
'הרי הוּא שלי בעשרים' הבעלים קוֹדמין,
מִפני שהֵן מוֹסיפין חֹמש ונוֹתנין חמֵש ועשרים.
:בא אחֵר ואמר:
'הרי הוּא שלי באחד ועשרים':
אִם שתקוּ הבעלים ולֹא הוֹסיפוּ כלוּם מוֹכרין אוֹתוֹ להם בחמֵש ועשרים; ואִם הוֹסיפוּ הבעלים על העשרים ואחד אפִלוּ פרוּטה אחת הרי אֵלוּ נוֹתנין שֵש ועשרים וּפרוּטה:
אחד ועשרים וּפרוּטה שנתנוּ מֵעצמן,
וחמֵש שהֵן חיבין בוֹ מִשוּם חֹמש המתן שנתנוּ תחִלה.
:וכֵן אִם בא השֵני ואמר:
'הרי הוּא שלי בעשרים וּשנים',
וּבא השלישי ואמר:
'בעשרים ושלֹש',
וּבא רביעי ואמר:
'בעשרים וארבע',
וּבא חמישי ואמר:
'בעשרים וחמֵש',
והוֹסיפוּ הֵן על העשרים וחמֵש אפִלוּ פרוּטה אחת:
כוֹפין אוֹתן לִתֵן שלֹשים וּפרוּטה:
חמֵש ועשרים וּפרוּטה שנתנוּ מֵעצמן,
וחמֵש של חֹמש שהֵן חיבין בוֹ,
לפי שאין הבעלים מוֹסיפין חֹמש על עִלוּיוֹ של זה,
אלא חֹמש מה שנתנוּ תחִלה מוֹסיפין על מה שנתן האחרוֹן אִם רצוּ.
6
במה דברים אמוּרים? בשלֹא שמוּ ההקדֵש שלֹשה מוּמחין.
אבל אִם שמוּ אוֹתוֹ שלֹשה מוּמחין ואמרוּ שהוּא שוה מה שנתן האחרוֹן,
והוֹסיפוּ הבעלים על עִלוּיוֹ אפִלוּ פרוּטה אחת הרי הֵן מוֹסיפין חֹמש על עִלוּיוֹ של אחרוֹן,
ונוֹתנין אחד וּשלֹשים ודינר וּפרוּטה.
7
הרי שלֹא נִשוֹם ההקדֵש,
ונתנוּ הבעלים תחִלה עשרים,
וּבא האחרוֹן ונתן חמֵש ועשרים,
ושתקוּ הבעלים ולֹא הוֹסיפוּ כלוּם הבעלים קוֹדמין,
שאף הֵן חיבין לִתֵן חמֵש ועשרים,
מִפני החֹמש.
בא האחרוֹן ונתן שֵש ועשרים הוּא קוֹדֵם.
ואִם רצוּ והוֹסיפוּ אפִלוּ פרוּטה אחת נוֹתנין אחד וּשלֹשים וּפרוּטה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ועל דרך זוֹ לעוֹלם.
8
אין מקדישין ולֹא מעריכין ולֹא מחרימין בזמן הזה שאין מִקדש בחטאינוּ כדי לחזֵק את בִדקוֹ.
ואִם הִקדיש אוֹ העריך אוֹ החרים:
אִם היתה בהֵמה נוֹעֵל דלת בפניה עד שתמוּת מֵאיליה; ואִם היוּ פֵרוֹת אוֹ כסוּת אוֹ כֵלים מניחן עד שיִרקבוּ; ואִם היוּ מעוֹת אוֹ כלי מתכוֹת ישליכֵן בים הגדוֹל ים המלח כדי לאבדן.
9
הִקדיש אוֹ החרים עבד שנִכנס למִצווֹת פוֹדֵהוּ,
ויֵלכוּ הדמים לים המלח כִשאר דמים וערכים של זמן זה.
ואִם היה עבד גוֹי לֹא מעלין ולֹא מוֹרידין.
10
מוּתר לִפדוֹת ההקדֵשוֹת בזמן הזה לכתחִלה,
ואפִלוּ בִפרוּטה,
וּמשליך אוֹתה פרוּטה לים המלח.
וחכמים דנוּ שיִפדה בארבעה זוּזים אוֹ קרוֹב לזה כדי לפרסֵם הדבר.
אבל בִזמן המִקדש לֹא יפדה לכתחִלה אלא בשויוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
11
מי שהחרים בזמן הזה מִטלטלין סתם הרי אֵלוּ נִתנין לכֹהנים הנִמצאים באוֹתוֹ מקוֹם.
אבל אִם החרים שדה בארץ ישראֵל סתם,
אוֹ שהחרימה לכֹהנים אינה חֵרם,
שאין שדֵה חרמין נוֹהגת אלא בִזמן שהיוֹבֵל נוֹהֵג.
:החרים לכֹהנים קרקע בחוּצה לארץ,
ואפִלוּ בזמן הזה הרי היא כמִטלטלין בארץ ישראֵל,
ותִנתֵן לכֹהנים.
12
אף על פי שההקדֵשוֹת והערכים והחרמים מִצווֹת,
וראוּי לוֹ לאדם לִנהֹג עצמוֹ בִדברים אֵלוּ כדי לכֹף יצרוֹ ולֹא יהיה כילי,
ויקיֵם מה שצִוּוּ נביאים:
"כבֵד את יי מֵהוֹנך" אף על פי כֵן,
אִם לֹא הִקדיש ולֹא העריך ולֹא החרים מֵעוֹלם,
אין בכך כלוּם,
הרי התוֹרה הֵעידה ואמרה:
"וכי תחדל לִנדֹר לֹא יהיה בך חֵטא" .
13
לעוֹלם לֹא יקדיש אדם ולֹא יחרים כל נכסיו.
והעוֹשה זה עוֹבֵר על דעת הכתוּב,
שהרי הוּא אוֹמֵר:
"מִכל אשר לוֹ" לֹא כל אשר לוֹ,
כמוֹ שבֵארוּ חכמים.
ואין זוֹ חסידוּת אלא שטוּת,
שהרי הוּא מאבֵד כל ממוֹנוֹ ויצטרֵך לבריוֹת,
ואינן מרחמין עליו.
וּבזה וכיוֹצֵא בוֹ אמרוּ חכמים:
חסיד שוֹטה שהוּא מִכלל מבלי עוֹלם.
:אלא כל המפזֵר ממוֹנוֹ במִצווֹת אל יפזֵר יתֵר מֵחֹמש,
ויהיה כמוֹ שצִוּוּ נביאים:
"מכלכֵל דבריו במִשפט" ,
בין בדִברי עוֹלם בין בדִברי תוֹרה.
אפִלוּ בקרבנוֹת שאדם חיב בהן,
הרי חסה תוֹרה על הממוֹן ואמרה שיביא כפי מִסת ידוֹ,
קל וחֹמר לדברים שלֹא נִתחיֵב אלא מֵחמת נִדרוֹ,
שלֹא ידֹר אלא בראוּי לוֹ.
ונאמר: "איש כמתנת ידוֹ כבִרכת יי אלֹהיך אשר נתן לך" .
:בריך רחמנא דסיען.
:נִגמר סֵפר שִשי בעזרת שדי.
וּמִנין פרקים של סֵפר זה שלֹשה וארבעים:
הִלכוֹת שבוּעוֹת שנים עשר פרקים; הִלכוֹת נדרים שלֹשה עשר פרקים; הִלכוֹת נזירוּת עשרה פרקים; הִלכוֹת ערכין שמוֹנה פרקים.