1
ההקדֵשוֹת אין פוֹדין אוֹתן לֹא בקרקע ולֹא בעבדים,
שהרי הוּקשוּ לקרקעוֹת,
ולֹא בִשטרוֹת,
שאין גוּפן ממוֹן,
שנאמר: "ונתן את הכסף" אחד הכסף ואחד שאר המִטלטלין ששוין כסף,
אפִלוּ סוּבין.
2
כל הפוֹדה קדשיו מוֹסיף חֹמש.
ואחד המקדיש עצמוֹ אוֹ אִשתוֹ אוֹ היוֹרֵש מוֹסיפין חֹמש,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואף החֹמש לֹא יהיה אלא מִן המִטלטלין.
והחֹמש שמוֹסיף הרי הוּא כהקדֵש עצמוֹ,
ודין אחד להם.
3
הפוֹדה קדשיו אין החֹמש מעכֵב,
אלא מֵאחר שנתן את הקרן יצא הקֹדש לחוּלין,
וּמוּתר לֵהנוֹת בוֹ.
:וּמִדִברי סוֹפרים שאסוּר לוֹ לֵהנוֹת עד שיִתֵן החֹמש,
שמא יפשע ולֹא יתֵן.
אבל בשבת מִפני עֹנג שבת הוּתרוּ לוֹ לאכֹל,
ואף על פי שעדין לֹא נתן החֹמש,
והרי הגִזברין תוֹבעין אוֹתוֹ.
4
קדשי מִזבֵח שנפל בהן מוּם ונִפדוּ,
אִם פדה המקדיש עצמוֹ מוֹסיף חֹמש כִשאר ההקדֵשוֹת.
והמקדיש שפדה לעצמוֹ הוּא שמוֹסיף חֹמש,
לֹא המִתכפֵר בה שפדיה.
והקדֵש רִאשוֹן הוּא החיב בתוֹספת חֹמש,
אבל הקדֵש שֵני אינוֹ מוֹסיף עליו חֹמש,
שנאמר: "ואִם המקדיש יגאל את ביתוֹ ויסף חמישית כסף ערכך עליו" וכו' המקדיש,
לֹא המתפיס.
5
לפיכך, אִם חִלֵל בהֵמה על בהֵמה שניה,
בין קדשי בדק הבית בין קדשי מִזבֵח שנפל בהן מוּם,
אוֹ שהֵמיר בקדשי מִזבֵח,
כשהוּא פוֹדה את השניה שחִלֵל עליה אוֹ את התמוּרה לעצמוֹ אינוֹ מוֹסיף חֹמש.
6
המפריש אשם להִתכפֵר בוֹ ונפל בוֹ מוּם והוֹסיף עליו חֹמש וחִללוֹ על בהֵמה אחרת,
ונִתכפֵר באשם אחֵר ונִתקה הבהֵמה שחִלֵל עליה לִרעיה,
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ הרי היא ספֵק אִם מוֹסיף עליה חֹמש הוֹאיל והיא קרבן עוֹלה והרי היא גוּף אחֵר וּקדוּשה אחרת,
אוֹ אינוֹ מוֹסיף עליה חֹמש מִפני שהיא באה מִכֹח הקדֵש רִאשוֹן שכבר הוֹסיף עליו חֹמש.
7
קדשי בדק הבית אין עוֹשין בוֹ תמוּרה,
שלֹא דנה תוֹרה בִתמוּרה אלא בקדשי מִזבֵח.
כיצד? היוּ לפניו בהמת חוּלין וּבהמת קדשי בדק הבית,
ואמר: 'זוֹ חליפת זוֹ' אוֹ 'זוֹ תמוּרת זוֹ' לֹא אמר כלוּם.
אבל אִם אמר:
'הרי זוֹ תחת זוֹ',
אוֹ 'הרי זוֹ מחוּללת על זוֹ' דבריו קימין,
ויצאת הבהֵמה הרִאשוֹנה לחוּלין,
ונִתפסה השניה.
8
ואחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מִזבֵח שנפל בהן מוּם אין פוֹדין אוֹתן לכתחִלה אלא בשוייהן.
ואִם עבר וחִללן על פחוֹת מִשוייהן,
אפִלוּ הקדֵש שוה מֵאה דינר שחִללוֹ על שוה פרוּטה הרי זה פדוּי,
ויצא לחוּלין,
וּמוּתר לֵהנוֹת בוֹ.
וּמִדִברי סוֹפרים שהוּא צריך חקירת דמים,
וחיב להשלים את דמיו.
9
כיצד? היתה לוֹ בהמת קדשי מִזבֵח שנפל בה מוּם והרי היא שוה עשרה,
וּבהמת חוּלין ששוה חמִשה,
ואמר: 'הרי זוֹ מחוּללת על זוֹ' הרי זוֹ נִפדית ויצאת לחוּלין,
אבל צריך להשלים החמִשה.
:וכֵן אִם היתה הבהֵמה הרִאשוֹנה קדשי בדק הבית הרי זוֹ יצאת לחוּלין להִגזֵז וּלהֵעבֵד,
ותִכנֵס השניה תחתיה דין תוֹרה.
אבל מִדִבריהם צריך חקירת דמים אִם היתה זוֹ שחִלֵל עליה שוה אוֹ ישלים דמיה.
10
שמוּ אוֹתה שלֹשה ואמרוּ שזוֹ בדמיה,
אפִלוּ באוּ אחר כֵן מֵאה ואמרוּ:
'של קֹדש היתה יפה' אינוֹ חוֹזֵר; הוֹאיל וחקירת הדמים מִדִבריהן,
לֹא החמירוּ בה.
אבל אִם שמוּ אוֹתה שנים,
וּבאוּ שלֹשה ואמרוּ שהוֹנה הקדֵש בכל שהוּא חוֹזֵר.
11
אין פוֹדין את ההקדֵש אכסרה,
אלא בחקירת דמים,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואִם פדה יד הקדֵש על העליוֹנה.
כיצד? 'פרה זוֹ תחת פרה זוֹ של הקדֵש',
'טלית זוֹ תחת טלית זוֹ של הקדֵש' הקדֵש פדוּי,
ויד ההקדֵש על העליוֹנה:
אִם היתה השניה יפה מִן הרִאשוֹנה ביוֹתֵר לוֹקחין אוֹתה הגִזברין ושוֹתקין; ואִם אינה יפה משלים את הדמים כמוֹ שבֵארנוּ,
וּמוֹסיף חֹמש.
:אבל אִם אמר:
'טלית זוֹ בעשר סלעים תחת טלית של הקדֵש',
וּ'פרה זוֹ בעשר סלעים תחת פרה של הקדֵש',
אפִלוּ היתה של הקדֵש שוה חמִשה ושלוֹ שוה עשרה הרי זה מוֹסיף חֹמש ונוֹתֵן שתי סלעים וּמחצה,
שהרי בדמים קצוּבים פדה.
וּשניה אינה טעוּנה חֹמש,
כמוֹ שבֵארנוּ.
12
הפוֹדה מיד ההקדֵש,
משך במנה ולֹא הִספיק לִתֵן הדמים עד שעמד במאתים נוֹתֵן מאתים,
שנאמר: "ונתן את הכסף וקם לוֹ" בִנתינת הכסף הוּא שלוֹ.
משכוֹ במאתים,
ולֹא הִספיק לִתֵן את הדמים עד שעמד במנה נוֹתֵן מאתים.
לֹא יהיה כֹח הדיוֹט חמוּר מִכֹח הקדֵש,
והרי קנה בִמשיכה ונִתחיֵב בדמים.
13
פדה במאתים ונתן הדמים,
ולֹא הִספיק למשכוֹ עד שעמד במנה כבר קנה בִנתינת הכסף,
וּמוֹשֵך את שלוֹ,
וזכה ההקדֵש במאתים.
פדהוּ במנה ונתן הדמים,
ולֹא הִספיק למשכוֹ עד שעמד במאתים מה שפדה פדוּי,
ואינוֹ נוֹתֵן אלא המנה שכבר נתן,
ואין אוֹמרין כאן:
לֹא יהיה כֹח הדיוֹט חמוּר מִכֹח הקדֵש,
שאפִלוּ ההדיוֹט אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ עד שיקבֵל 'מי שפרע',
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ,
ואין ההקדֵש ראוּי לקבֵל 'מי שפרע'.
14
המקדיש כל נכסיו,
והיתה עליו כתוּבת אִשה אוֹ שִטרי בעלי חוֹבוֹת אין האִשה יכוֹלה לִגבוֹת כתוּבתה מִן ההקדֵש ולֹא בעל חוֹב את חוֹבוֹ,
שההקדֵש מפקיע השִעבוּד שקדם.
:אבל כשיִמכֹר ההקדֵש הקרקע שלוֹ ותֵצֵא השדה לחוּלין יֵש לבעל חוֹב ולאִשה לִגבוֹת מִן הפוֹדה,
שהרי שִעבוּדה עוֹמֵד על קרקע זוֹ.
15
הא למה זה דוֹמה? לִשני לקוֹחוֹת,
שכתבה לרִאשוֹן:
'דין וּדברים אין לי עִמך' וּמכר לשֵני,
שהיא טוֹרפת מִן השֵני.
16
וכיצד פוֹדין קרקע זה האיש? משביעין האִשה אוֹ בעל חוֹב תחִלה,
כדרך כל הבא לִפרע מִנכסים משוּעבדין,
ואחר כך מכריזין עליה שִשים יוֹם בבֹקר וּבערב כמוֹ שבֵארנוּ,
ואוֹמֵר: 'כמה אדם רוֹצה לִתֵן בשדה זוֹ על מנת לִתֵן לאִשה כתוּבתה וּלבעל חוֹב את חוֹבוֹ'.
:ואחר שפוֹדין אוֹתה,
ולוֹקֵח אוֹתה הלוֹקֵח אפִלוּ בדינר,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
הקדֵש יוֹצֵא בלֹא פִדיוֹן חוֹזֵר הפוֹדה וּמגבה לאִשה כתוּבתה אוֹ לבעל חוֹב בחוֹבוֹ.
ואפִלוּ החוֹב מֵאה והשדה שוה תִשעים,
על מנת כך פוֹדה אוֹתה הרוֹצה לִפדוֹתה.
:אבל אִם היה החוֹב שנים בִדמי השדה,
כגוֹן שהיתה שוה מֵאה ויֵש עליו חוֹב וּכתוּבת אִשה מאתים אין פוֹדין אוֹתה על מנת לִתֵן החוֹב אוֹ הכתוּבה,
אלא פוֹדין אוֹתה סתם,
שאִם הִתנוּ לִתֵן אינה נִפדית כלל.
17
המקדיש כל נכסיו ואחר כך גֵרֵש את אִשתוֹ,
וגבת כתוּבתה מִן הפוֹדה מיד ההקדֵש אינה גוֹבה עד שידירנה הניה,
שמא קינוּניא עשוּ על ההקדֵש,
ואין אוֹמרין:
אִלוּ רצה,
היה אוֹמֵר:
'בטעוּת הִקדשתי',
וישאֵל על הקדֵשוֹ לחכם,
והיה חוֹזֵר לוֹ.
18
וכֵן אינוֹ נאמן לוֹמר אחר שהִקדיש:
'מנה לִפלוֹני חוֹב עלי' אוֹ 'כלי זה של פלוֹני הוּא',
שמא יעשוּ קינוּניא על ההקדֵש.
ואפִלוּ היה שטר ביד בעל חוֹב אינוֹ גוֹבה על פי זה אלא כדרך שגוֹבין כל בעלי חוֹבוֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
19
במה דברים אמוּרים? בבריא.
אבל חוֹלה שהִקדיש כל נכסיו,
ואמר בשעה שהִקדיש:
'מנה לִפלוֹני בידי' נאמן,
שאין אדם עוֹשה ערמה על ההקדֵש בִשעת מיתתוֹ וחוֹטֵא לאחֵרים,
שהרי הוּא הוֹלֵך למוּת.
לפיכך, אִם אמר:
'תנוּ אוֹתה לוֹ' נוֹטֵל בלֹא שבוּעה; ואִם לֹא אמר 'תנוּ' אין נוֹתנין לוֹ,
אלא אִם כֵן היה בידוֹ שטר חוֹב מקוּים,
והרי זה נוֹטֵל מִן ההקדֵש מִפני הצוּאה.
ואִם אחר שהִקדיש אמר 'תנוּ' אין שוֹמעין לוֹ,
אלא הרי הוּא כִשאר בעלי חוֹבוֹת:
אִם נִתקיֵם שטרוֹ נִשבע,
וגוֹבה מִן הפוֹדה,
לֹא מִן ההקדֵש.
20
מי שיצא עליו קוֹל שהִפקיר את נכסיו אוֹ הִקדישן אוֹ החרימן אין חוֹששין לוֹ,
עד שתִהיה שם ראיה ברוּרה.